ליבי אליך, חבר

 בית החולים הגדול, בוסטון. חדר 406

 "אתה?" שאלתי, כמעט בצעקה. אורי לא ענה. "אתה?" שאלתי שוב.

"אני". ענה אורי ונשך את שפתיו. חשבתי שהוא מתחרט, אבל כשהבטתי היטב, הבנתי שלמעשה הוא מסתיר חיוך.

"למה?" קולי נשבר. 

"כי אני רוצה שתחיה", ענה אורי.

הוריי הביטו בי ובו חליפות, והחיוך הענק שרק לפני שניות חצה את פניהם – נמוג.

כן, רק לפני כמה דקות הם נכנסו להודיע לי שיש התאמה ביני לבין ילד חולה הנמצא במצב אנוש. הילד חולה במוחו, כך שליבו נשאר כשיר ובריא ואין זה פוגם ביכולתו להעבירו אלי. אך כל זה יקרה מייד כשיכנס למצב של מוות קליני.

הוריי היו מאושרים כל כך, שלא הבחינו שאינני מעלה אף קצה של חיוך. אני אכן רוצה לחיות, אבל אני לא רוצה שאורי ימות. אורי חברי אותו הכרתי כאן, בבית החולים, החולה במחלה אנושה שפגעה במוחו.

"אתה לא יכול לעשות לי את זה, אורי", התחננתי.

"אני הולך למות ממילא", ענה אורי. "מה אכפת לך לחיות?" השאלה שלו הייתה נוקבת, ישירה וקשה.

"אלו לא יהיו חיים בלעדיך", לחשתי.

"אתה בכלל לא הכרת אותי קודם, וזה לא פגם בחיים שלך", אמר אורי קצת בבוטות ויצא מהחדר, אינו נותן לי להגיב.

גופו היה חלוש כל כך, רזה כל כך. אחריו נגרר עמוד האינפוזיה שנראה כבד יותר ממנו, ובתוכו פעם הלב שכנראה יועבר לרשותי.

 חודשיים לאחר מכן הובהלתי במהירות אל חדר הניתוח. ידעתי שאורי מת, ידעתי שהוא נתן לי את חיי.

ראיתי את הוריי לידי בוכים וצוחקים, הם ידעו מה היה אורי בשבילי.

הניתוח הצליח, ועשרה ימים לאחר מכן שוחררתי מבית החולים חי. בבית חיכה לי מכתב.

פתחתי אותו בסקרנות, לאחר שקראתי את השורה הראשונה – לא יכולתי להמשיך, אך גם לא יכולתי לעצור. קראתי את המכתב עד תומו כשדמעות זולגות מעיניי.

 "גיא חברי היקר", נכתב שם. "אם אתה קורא את המכתב הזה – כנראה אינני בחיים. 

אני רוצה לספר לך למה החלטתי לתת לך את ליבי. אתה הכרת אותי כנער דתי, והאמת שגם אני הכרתי את עצמי ככזה, עד אותו היום בו שמעתי את הוריי מדברים ליד מיטתי. הם חשבו שאני ישן, והלוואי שזה באמת היה כך. הם דיברו בקולות מהוסים וחוששים, אך הם היו קרובים אליי מאוד כך ששמעתי הכל בבהירות ובלי יכולת לטעות.

"ביררתי את זה", אמרה אמא שלי, "סבתא יוליה לא הייתה יהודייה."

ברגע ששמעתי זאת – הרגשתי שהעולם קפא.

אני חייב לעצור רגע ולהסביר לך משהו. סבתא יוליה היא סבתא של אמא שלי, היא נמלטה מרוסיה בזמן מסך הברזל יחד עם בעלה והתינוקת שהיא סבתא שלי, אמה של אמי. על פי חוקי היהדות, אם האמא אינה יהודייה – גם הילדים אינם כאלה.

אתה מבין, גיא??? באותו הרגע הבנתי שאינני יהודי! 

הוריי המשיכו לדבר, אבל לא שמעתי מאומה. אני – לא – יהודי. או במילים אחרות, אני פשוט גוי… הצלחתי לשמוע את הוריי מחליטים שלא לספר לי מאומה. זה מסוכן, והרי אני חולה מאוד.

כך למעשה הם קבעו את גורלי להישאר גוי ללא יכולת אפילו להתגייר, גוי שחי כמו יהודי.

ואז נזכרתי בך – יהודי שחי כמו גוי, ההפך ממני.

החלטתי שאני רוצה שתחיה.

כשהלכו הוריי ניגשתי לרופא. שאלתי אותו אם במצב שלי אוכל לתרום לב. הרופא הביט בי במבט מוזר וענה שכן, המחלה השתלטה רק על המוח. הלב נשאר בריא.

ידעתי שאני מתאים לתרום, הפרטים הרפואיים שלי היו ידועים לשנינו בעל פה. ביקשתי מהרופא להודיע להורים שלך. זה היה היום בו הם נכנסו לחדר שלנו בשמחה להודיע לך, וידעתי שבחרתי נכון.

ועכשיו, כשאתה יודע את הסיפור שלי, אני רוצה לבקש ממך בקשה. אני רוצה שתשתמש בליבי כמו שרציתי אני. זו בקשה, לא תמורה. את מה שנתתי – נתתי. אורי" 

 הלכתי לאיטי בבית הקברות. שנה עברה מאז נפטר אורי, מאז נתן לי את חיי. עצרתי על יד קברו ודמעות זלגו מעיניי.

"כן, אורי", לחשתי, מיטיב את הכיפה שעל ראשי. "שוב נפגשנו, אבל הפעם התחלפו היוצרות".