נובמבר 2020

חלמיש/ אביטל שר שוב הלכו ידידיה ונֹח למעיין השחור, ושוב נותר חזקיה לבדו. המעיין השחור לא היה שחור כלל, ושמו

חלומו של חלמון 1945 למניינם. הירושימה. יפן. אח. הקרש חתך אותו ברגליו היחפות. מצטרף לעשרות שלפניו שהותירו אותו זב דם.

עת לחלום / רחלי פרנקל פגשתי אותו בצומת. מאחורי השביל, לפני פרשת דרכים. הוא הנהן לי לשלום, זקנו הארוך בן

חלומות בטעם בצל מכיוון שאצבעות בידיים יש לי עשר, וציפורניים כנ"ל, וכולן כבר קיבלו טיפול מסור בחסות שיניי הבוהקות –

חלום רחוק מהמאדים, המילים מהבהבות בעליזות, צבעי סגול ורוד מתחלפים בקצביות על חזיתות הבניינים, האספלט השחור, חלונות הראווה. "ישראל עתידה

שכבתי לי במיטה, מכורבלת בשמיכה דקיקה, ולא הצלחתי להירדם. מלחמה של ממש התחוללה לי בפנים, בלבול גדול של קולות ומחשבות

חלמתי להיות בסדר, גיליתי משהו אחר… כשהחלום הופך לסיוט, כשהסיוט הופך לחלום יש לי חלום, לסלוח באמת, לנקות את הלב.

"די! זהו. נמאס לי! זה חסר סיכוי!" מאיה שמטה את ידה ממעקה הברזל, והתיישבה על הרצפה. מנגבת את פניה במגבת