לוזר מספר

טו טוו טוו… טו וטו טוו… ושוב: ט וטו טוו, ט וטו טוו… נו, מתי כבר ירימו שם את השפופרת? אף אחד לא נמצא שם בבית? קבענו שהיום חיימקה מגיע אלינו, לשחק איתי בקליקס. אחרי שהרב’ה ספר לנו על בית המקדש וגם הראה לנו תמונה – כמעט אמתית, אמר לי חיימקה שהוא רוצה לבנות איתי דגם כזה, מקליקס. מאז שחזרתי מהחיידר אני מתקשר אליו ורק צליל מעצבן של טו טו טוו עונה לי. “אמא, מה זה ט וטו טוו? נראה לי שמישהו התבלבל, ותקע בשופר בתוך הטלפון של בוקסנבוים. כל הזמן אותם קולות: תקיעה, שברים, תרועה. הופה! זה מתחלף. עכשיו יש טו טו טו – כל הזמן שברים. מה זה? אימא!!!” אמא לא הבינה על מה אני מדבר. ספרתי לה מההתחלה, שקבעתי עם חיימקה לשחק אחר הצהריים ולבנות איתו ביחד בית מקדש מקליקס, ושהוא נתן לי את מספר הטלפון שלהם, ואני מתקשר ומתקשר ושומע רק קולות מוזרים. אמא ניתקה את הטלפון ואמרה שלא יפה להפריע. “להפריע? למי אני מפריע אם אני מתקשר לבית של חיימקה? אני לא מפריע לאף אחד, ובכלל, אנחנו הולכים לשחק בבית שלנו! כי אצלם יש אחיות שלומדות למבחנים כל היום!”. “אבל אתה לא יכול להפריע להם ולצלצל שוב ושוב”. אמרה אמא. “הצליל ששמעת, קוראים לו – שיחה ממתינה. והוא מספר לנו, שהאנשים שמעבר לקו עסוקים עכשיו בשיחה עם מישהו אחר. אם תתקשר ותתקשר רק תפריע להם. אולי הם עסוקים בשיחת טלפון חשובה? אולי האמא… אההממ… אולי היא מקשיבה לאיזו הרצאה חשובה? כשאתה מתקשר, אתה מנדנד לה ומפריע להם להתרכז”. “למה אני מפריע? גם הם שומעים, כמוני, את ה’תקיעה, שברים תרועה’?” “לא. אבל הם שומעים מדי דקה צליל, המודיע להם ששיחה אחרת ממתינה להם על הקו. והצליל הזה יכול להלחיץ מאד ולהפריע”. אני חושב שהבנתי… “אז מה, לא אוכל להתקשר לחיימקה, לא נוכל לשחק היום בקליקס?” הייתי מאוכזב. “באמת חבל. אבל אולי עוד כמה דקות – תנסה להתקשר שוב. אולי יסיימו של לדבר. אבל אם תשמע שוב את צליל ‘הממתינה’ תנתק מיד, לא יפה להפריע!” הדקות עברו לאט, שוב התקשרתי לבית של חיימקה. הפעם לא היו צלילים של תקיעות, לא שברים ולא תרועה. הפעם ענה לי מיד, חיימקה בעצמו. — הנה עשינו כבר חמש עשרה מדרגות ללויים. הנה המגלשה של המזבח, חבל שאין לנו קליקס בצבעי זהב וכסף ושיש, כי אז היינו מצליחים לבנות דגם אמיתי ממש, כמו תמונת הדגם שהרב’ה הראה לנו בחיידר. זה היה כל כך יפה! דמיינתי שאנחנו מצליחים להכנס פנימה. הלוואי שיהיה לנו בית כזה, אבל גדול ויפה ואמתי כמו שלמדנו. הנה אנחנו בונים גדר שמקיפה מסביב את בית המקדש. גדר גדולה וארוכה, כמו חומה. יש לנו זהב, בכאילו, כסף בכאילו, ועצי שיטים, וקרשים. חסרות לנו עוד חמש אבני קליקס וסיימנו את החומה. הופה! הקופסה לא מסכימה להפתח. המכסה נסגר חזק, כאילו נדבק בדבק מגע. ואנחנו חייבים להוציא את האבנים שמתחבאים שם בפנים!. הלכתי עם הקופסה לאמא. היא לא יכלה לעזור לנו. היא עומדת ליד הקיר ומתפללת מנחה. חכיתי בצד, יודע כבר שכאשר אמא מתפללת לא מפריעים לה. היא פסעה שלש פסיעות אחורה, אולי עכשיו תוכל לעזור לי? “אני לא מצליח לפתוח, ניסיתי וניסיתי, וגם חיימק’ה ניסה!” הראתי לאמא את הקופסה, ניסיתי שוב בכל הכוח. “ביקשת מהשם שיעזור לך?” “לא, ואיך יכולתי לבקש, אם היית באמצע לדבר עם השם? זו הייתה שיחה ממתינה! אמרת לי שלא יפה להפריע!”

ומה אומרת לייקי?
כאשר אנו מתקשרים למישהו והוא עסוק בשיחה עם אדם אחר, אין הוא יכול לענות לנו.
אנחנו שומעים צליל ממתינה, או תפוס, וגם זה שמעבר השני שומע, מדי פעם, “ביפים” מרגיזים.
כי אי אפשר ששניים ידברו בבת אחת.
אבל עם בורא העולם הכל אחרת!
בטלפון שלו יש הרבה קווים. המון! מיליוני אנשים יכולים להתקשר אליו בבת אחת, והוא שומע את כולם. אין עוד בעולם טלפון עם כל כך הרבה קווים.
רק הוא יכול לשמוע את כולנו, ולענות. אצלו אין אף פעם שיחה ממתינה.