שלש דקות איחור..

השעון לא הצליח במשימתו הבוקר וגם לא קרני השמש החמות שחדרו בבת אחת מבעד לתריס הפתוח.
באיחור של מחצית השעה התעוררה אמא משנת ישרים, זינקה מן המיטה ואצה רצה להעיר אותנו, את לוזר ואותי.
קשה לי להתנתק בבת אחת מן החלומות המרתקים שרדפו אחד את רעהו בשרשרת והכניסו אותי אל מחוזות מופלאים. אני מתפלא, בכל פעם מחדש, כיצד אמא מצליחה לעשות זאת. להתעורר בבת אחת ולעבור ממלכת החלומות היישר אל המציאות הדורשת את כולה.
אני משפשף עיניים, מבולבל, ושומע מתוך הערפל את אמא מאיצה בנו.
“יענקי, לוזר, מאוחר! קדימה. נטילת ידיים, הנה הבגדים שלכם. התלבשו בזריזות, אני רצה להכין לכם סנדוויצ’ים”.
אני ממלא את הנטלה ומחצית מכמות המים נשפכת בטעות על המיטה, גם השמיכה שותה לרוויה מן המים.
מרטיב את עייני הדביקות ורואה את אמא חוזרת מן המטבח. מהר כל כך הספיקה להכין כוסות קפה וכריכים?
היא דוחפת לתוך ידי הרפויות כוס קפה ומגישה גם ללוזר.
אני רואה שלוזר עדיין שרוי, כמוני, במצב של חצי שינה – חצי ערות. קולה של אמא לחוץ:
“עשר דקות יקרות עברו. עוד חמש דקות בדיוק אמורה ההסעה להופיע. אם תאחרו אותה, תאחרו ללמודים. כל כך חבל לאחר ללמודים!”
ידי מאיצות את הקצב. תוחב שרוול, עוד אחד, ורוכס במהירות את הכפתורים.
גם אני מאד לא אוהב לאחר. בזאת אמא אינה צריכה לשכנע אותי. את האיחורים שלי מתחילת השנה אני יכול לספור על כף ידי האחת. ואותם איחורים בודדים זכורים לי, ובכלל לא לטובה.
בפעם האחת שאחרתי, נכנס המנהל אל כתתנו לפני התפילה והודיע על מבצע נושא פרסים. בכל אותו יום דברו חברי על המבצע ואני, ככל שהסבירו לי את שהחסרתי, הרגשתי לא בעניינים.
דברים מעניינים מתרחשים בבקרים, חבל לי להפסיד אותם. וגם כאשר לא מתרחש שום דבר יוצא דופן, כאשר אני נכנס אל תוך כתה מאוכלסת שהתחילה כבר את היום, כל היום שלי הולך על צד שמאל.
זהו. התלבשתי במהירות. אני מסדר את פאותיי ורואה את אמא מסיימת לסדר את לוזר. היא תוחבת לידינו את התיקים ומזמינה את המעלית.
היא מסתכלת בשעון. “רק נס יעזור לנו להספיק את ההסעה. עוד דקה בדיוק היא אמורה להגיע, ועוזי הנהג – אתם יודעים שהוא דייקן הרבה יותר משעון שוויצרי”.
“השם, אני לא יודעת איך, אבל אתה בוודאי יודע.
תעשה שהילדים הטהורים שלי יספיקו את ההסעה!”
נס שאפשר להתפלל גם מהמעלית, לא כמו הטלפונים הניידים שמאבדים קליטה בתוך חדר סגור וכל שיחה אתם משתבשת.
זהו. הגענו למטה טרופי נשימה. מקווה שלבשתי את נעליי שלי – לא שמתי לב מרוב מהירות.
שלש דקות אחרי הזמן.
ההסעה נראית מרחוק, ואמא נאנחת לרווחה.
“נס! השם עשה לנו נס, ברוך השם, שיהיה לכם יום נעים, צדיקים!” מאחלת אמא, ועולה הביתה לסדר את מירי ולהוליך אותה אל המטפלת.
“אין לי מושג מה זה היה!” אני שומע את עוזי מספר למוישה, המלווה. “אתה מכיר אותי ולא מהיום. אני אדם מסודר, עם ראש על הכתפיים. אף פעם לא הייתי רחפן.
פתאום, בבוקר הזה, לא מצאתי את צרור המפתחות שלי, זה שמפתח מנוע הטנדר תלוי עליו.
חיפשתי בכל מקום. לחוץ הייתי. ידעתי שבכל דקה יכול אני לגרום לאיחור ולביטול תורה חלילה, לילדי ישראל טהורים. שלש דקות יקרות חיפשתי אותו. בסיומן ראיתי שהוא מונח בדיוק במקום עליו הוא נח מידי יום ביומו. בתוך ארון המפתחות שלנו”.
“עיניים להם ולא יראו” צוחק מוישה. “אם השם רוצה שלא נראה משהו, לא נראה אפילו אבטיח עב כרס היושב מול העיניים שלנו…”
“מילא, עיכוב של שלש דקות” מפטיר עוזי לעצמו. “הילדים אינם מאחרים. יגיעו בעזרת השם בדיוק עם הצלצול. ישתבח שמו לעד!” הוא הפריח נשיקה לשמיים.
ואני, שהקשבתי ממקום מושבי כאשר פי פתוח כמו דג שלא סיים לבלוע את המים, מרגיש שאני פשוט… מתרגש.
התפילה של אמא שלי! תראו מה עשה השם כדי שהיא תתקבל! עשה שעוזי יתבלבל ולא יראה את המפתחות, שהיו בדיוק מול עיניו.
ולכמה זמן עיכב אותו עם הבלבול הזה? לשלש דקות בדיוק.

ומה אומרת לייקי?
הקדוש ברוך הוא מנהל עולם גדול, ענק. לפעמים קורים דברים שאיננו מבינים. ולפעמים יש לנו רגע של גילוי. כאילו המסך מוסט ואנו רואים חלקי פזל מצורפים זה לזה, ומוארים בפרוג’קטור ענק ועוצמתי.
הרגעים האלו מרגשים.