מי נותן כוח, לאמא עייפה.
“מה שלומך, ילדה שלי?” שואלת מאמי מעבר לים, בולעת דמעה אחת דואגת.
מי יתן לה אבר כיונה, כנפיים להתרומם ולעוף ממונסי עד ירושלים הרחוקה, לעזור לבתה היולדת.
איך מסתדרת שם, אשה אחת חלשה מול חמישיה של בני שש ומטה? ותינוק אחד יומיים אחרי ברית, שכל היום רוצה ידיים?
כמה ידיים יש לה לאשה אחת?
מי יאכיל, ילביש, יכבס, יסרק ויארגן את הבית בימים הקרובים? אולי תעשה מאמץ נוסף, תקרע את עצמה מהכל ותזמין כרטיס טיסה?
“אל תדאגי לי, מאמי” מרגיעה קיילא בשלישית. נשמעת חזקה מעבר לקו. מי ישכנע את לב האם שלה, שהפעם זו אינה הצגה?
מי נותן להן כוח, ליולדות של שכונה ירושלמית מיוחדת?
“אני לא לבד” מספרת קיילא אל השפופרת וקולה משכנע.
“לא ידעת שיש כאן מלאכים? הם יודעים בדיוק מה ישמח אותי. מי סיפר להם? עוגת גבינה משובחת כזו, דומה לשלך, הגיעה לי עד הבית ביום שחזרתי. זו הייתה התחלה מפנקת”.
“אחר כך דפקו לי המלאכים בדלת, בדיוק ברגע הנכון. הגיע ארגז מלא בכל טוב: דגני בוקר משובחים, כלים חד פעמיים, שימורים, טיטולים. מה לא? כשראיתי את הארגז, מאמי, נרגע לי הלב. ככה זה כשהארונות מלאים ואפילו לכתוב רשימה למכולת נחסך ממני”.
“ומי סידר לך את הבלגן הזה? אני יודעת איך זה משלוח משמח בבית כמו שלך” היא מתחלחלת. מרחוק הכל נראה גרוע.
“גם על זה הם חשבו, המלאכים” קולה של קיילא זוהר. “שלחו לי עוזרת זריזה. היא סידרה את הבית וניקתה אותו, כמה אור בעיניים ובלב! מחר הם שוב יהפכו את הבית, ומחרתיים היא שוב תגיע ותדליק את האור.
את יודעת, מאמי? מאז שבאו המלאכים האלה, הקטנצ’יק פשוט נרגע. טוב לו, הוא כבר לא מתחנן לידיים כל היום. אולי הוא מרגיש שנרגעתי”.
“באמת מלאכים” אמא נדבקת בהתלהבות. “את גרה בשכונה מיוחדת! תשמרי על עצמך. יש לך אפשרות לנוח?”
“עוד שעה הבייביסיטר באה, תשמור עליהם, ואכנס לחדרי לשעת מנוחה”.
“וארוחת צהריים חמה? אל תגידי שתאכלו שימורים!”
“גם על זה הם חשבו! יש לנו מנות חמות מקייטרינג משובח כאן בשכונה. במחיר סמלי ממש, הכל היימיש, כאילו שלחת איתם אוכל ישר מהמטבח שלך, מאמי!”
לב האם אשר במונסי, נרגע סופית.
נשמה חדשה באה לעולם!
מתחת לכסא הכבוד, נחצבו נשמות קדושות. נבחר להן תאריך מיוחד ומקום מדויק לרדת לעולם. הן באות לשכונה אחת מיוחדת, ירושלמית ותיקה, ממלאות את בתיה באור. ושמחה גדולה פורצת בשמים.
שמחה זה זמן של בלגן
בכל המקומות בעולם, הולדת תינוק חדש בבית מבורך, היא שמחה מעורבת. סדרי עולם משתנים, בגדים נקיים ושאינם מסתובבים בכל פינה בבית, הסדר והנקיון נזנחים, אבא עייף וטרוד, אמא עייפה וטרודה, הילדים נמצאים ברגסיה קטנה או גדולה: הגמול חזר להרטיב, זה שנרגע חזר לכעוס, וההוא פשוט מקנא.
וכשרעבים, ואין ארוחה חמה, וכהשטח לא ממש נקי, והארונות ריקים,
הכל קשה יותר.
בשכונה שלנו, התמונה היא שונה!
מעטפת חמה עוטפת את המשפחה בזמן שמחתה, מאז שובה של אמא עם האוצר הקטן, עד שהמשפחה חוזרת לתלם השגרתי.
המעטפת הזו מחממת, מפנקת, מכריזה ואומרת: אתם לא לבד!
שמחה היא שפע שמימי, נכון. שמחה היא ברכה, נכון.
יחד עם זאת, הולדת תינוק חדש כרוך באתגר של חולשה. זו תקופת מעבר, ועם תמיכת המעטפת השכונתית שלנו, הכל קל יותר. המשפחה נותרת חזקה ויציבה, יש לה כוח לגדול ולהוסיף עוד חיילים בצבא של השם.
חזו חזו, בני חביבי
מביט בורא העולם אל הילדה שלו, שמתאמצת לעשות רצונו ולהגדיל את המשפחה היהודית, ושואל אותה: מה שלומך, ילדה שלי?
עונה הבת, קיילא או חיה, מירה או רחל או לאה או שולמית, או חוה או מרים.
“אני מרגישה טוב כי אני לא לבד, אבא שלי.
יש כאן מלאכים!
הם מושיטים יד,
הם תומכים בי,
הם מפנקים אותי.
הם נותנים לי כוח”.
אוסף הבורא את המלאכים ומספר להם,
חזו בני חביבי.
חזו חזו בשכונת בתי ורשא הירושלמית. אילו יהודים מתוקים גרים בה. איך הם שמחים בנשמות החדשות שאני שולח לשם, ובאיזו מתיקות תומכים ונותנים כוח זה לזה.
הולכים בדרכן של שפרה ופועה, ותחיינה את הילדים.
בשמחה הזו שעולה ופורצת בשמים,
בנחת הזו ששכונת בתי ורשא מעלה לבורא העולם מנחת אהבה,
לריח ניחוח,
גם אתם תהיו שותפים!
