בס”ד
זמן להתחדש
השגרה היא כמו המעיל האפור ההוא, שמלווה אותך מאז הנדוניה בהיותך כלה צעירה. הוא נשאר מחמם וטוב ואין לך סיבה לחדש אותו, ואת אולי מייחלת שיום אחד הוא ילך לאיבוד ותרכשי מעיל אחר וחדש תחתיו, רק בשביל הריענון.
את ממשיכה להתנהל בתוך הרוטינה הזו, קמה ומלבישה ומתלבשת ומכינה כריכים וממהרת כדי להספיק את ההסעות, ומספיקה לסדר את המיטות ולפעמים לא, ורצה לעבודה או לעיסוקייך ומעמידה משהו מהיר על הכיריים ושוב נהיה צהריים ועוד מכונת כביסה להכניס ולהוציא אל המייבש או לתלות. ושוב נהיה לילה ואת צריכה לסדר ולהלביש ולהשכיב.
ואת מייחלת ליום כזה שבו תעצרי מול השמיים ותבחני אותם, ואולי תחשבי מסלול מחדש.
אולי רעננות חדשה תנסך באיבריך ובלבך, משהו עמוק הרבה יותר ממעיל שאפשר להלביש ולפשוט. משהו פנימי שייתן לך דחיפה קדימה, שיזכיר לך איזו מן אמא באמת רצית להיות, ואיזו אשה, ואיזו בת של ה’, ואיך חלמת ושאפת ורצית להתקרב, לפני שנכנסת אל המרוץ הגדול ושכחת איך עוצרים לחשוב.
אז הנה חנוכה כאן. מחצית השעה הזו מול שלהבות הנרות, שבה אינך עושה כלום מלבד הסתכלות עמוקה בכחול – כתום המרצד של השלהבות… ואת נושמת אל תוכך את רגעי ההתחדשות האלה, את ההזדמנות שניתנת לך מהשמים, בכל חנוכה מחדש, לחנוך את עצמך, להתחדש ולהתהפך לטובה יותר.
אומר השפת אמת זצ”ל, שבחנוכה יכול כל אחד לקחת את עצמו מחדש אל הקדוש ברוך הוא, ולהתקרב אליו יותר.
הלוואי שנזכה.
