מצאתי לי בית חדש
“אנחנו צריכים להזדרז, יוסלה צדיק” אמרה לי אמא. המשכתי ללכת לאט כמו נמלה. גידי ודווידי צחקו להם בעגלה שלהם ומחאו כפיים, כאילו אמא אמרה בדיחה נורא מצחיקה. מה החכמה שהם שמחים וצוחקים להם, כשהם יושבים להם בתוך הכסא בעגלה, ולא צריכים להזיז אפילו את הרגליים כדי להגיע למכולת.
“זה הבכור שלך? איזה ילד גדול!” התלהבה ממני אשה אחת עם נעליים אפורות. זה היה אחרי שהיא הסתכלה עמוק לתוך עגלת התאומים, בדקה אם גידי דומה לדווידי ואיך אפשר להבחין ביניהם, ואמרה שלש פעמים שהם חמודים נורא ומתוקים ואיך אמא לא אוכלת אותם.
היא לא יודעת שאסור לאכול אנשים?
אחר כך היא הסתכלה עלי ואמרה לאמא שיוסלה חמוד גם, חמוד מאד מאד, והוא כל כך דומה לתאומים עד שאנחנו נראים כמו שלישיה.
העגלה המשיכה לנסוע מהר ואני המשכתי ללכת לאט. בעטתי בגלגלים של העגלה. בום בום בום. אני לא דומה לתאומים! הם קטנים כאלה, כל היום רק בוכים ומוצצים את המוצץ שלהם!
אני יודע לדבר! אני הולך לגן של ילדים ענקיים! הם יודעים רק לבכות ואפילו לא מילה אחת בתינוקית, שזו שפה של תינוקות פיציים כמו גידי ודווידי.
“קצת מפריע לי שאתה בועט בגלגלים של העגלה” אמרה לי אמא. “אנחנו לא יכולים להתקדם למכולת”.
אה, שכחתי שאנחנו הולכים בכלל למכולת.
אני אוהב ללכת למכולת! לפעמים אמא קונה שם ממתק קטן רק לי, ובשום אופן לא לגידי ודווידי.
כי גידי ודווידי הם קטנים,
אסור להם לאכול ממתקים. וחס וחלילה אם אני אכניס להם שוקולד לפה, ככה אמא אמרה לי, כשפעם אחת ניסיתי לעשות את זה.
חס וחלילה זה אומר שזה מסוכן מאד, ומשהו רע יכול לקרות להם. אפילו יותר רע משיעול.
העגלה של התאומים המשיכה לנסוע, אני החזקתי חזק את הידיים שלי בברזל של העגלה והלכתי מהר מהר יחד עם העגלה, אפילו שלרגליים שלי נגמר כבר הכוח. “יו, איזה רגליים זריזות וחזקות יש ליוסלה!” אמרה אמא כשעצרנו ליד המכולת. היה קצת קשה להכניס את העגלה של גידי ודווידי אל תוך המכולת, נהיה שם צפוף מאד.
אמהות גבוהות עם עגלות ניסו לצאת. אמא הזיזה את העגלה של גידי ודווידי עוד יותר הצידה, לא נשאר לי מקום לעמוד שם, והיד שלי ברחה מהברזל של העגלה.
הצלחתי להדחף פנימה, אל תוך המכולת. גם העגלה של גידי ודווידי הצליחה בסוף.
“אני צריכה ללכת להביא לחם” אמרה אמא. היא הסתכלה אל הפינה של המדפים של הלחם, העגלה של גידי ודווידי לא תצליח להכנס לשם.
“אני אשמור עליהם!” הבטחתי לאמא ונעמדתי ליד העגלה הגדולה. בשביל מה יש לאמא ילד גדול כמוני?
אמא ליטפה לי את השיער והלכה לה מהר מהר אל המדפים של הלחם.
הרגליים כאבו לי כבר ממש. הן התעייפו נורא מכל הדרך הארוכה.
גידי ודווידי המשיכו לשבת להם ולצחוק על כל העולם. הרגליים לא כאבו להם, הן לא התאמצו בכלל!
גם אני רציתי לשבת. איפה אפשר לשבת?
אני צריך לחפש לי כסא. גידי ודווידי בכלל לא צריכים אותי. הם מסתדרים מצוין ובמילא לא יכולים לברוח מהעגלה, הם קשורים בתוכה חזק! אולי אחפש לי מקום לשבת על הרצפה?
על הרצפה לא נוח. ואין כאן שום כסא. הסתכלתי על גידי שהתחיל להרדם לו ועל דווידי שסתם הסתכל וחלם.
פתאום היה לי רעיון! התכופפתי אל מתחת לעגלה של גידי ודווידי. היה שם מקום כזה, לא קטן בכלל, שאמא תמיד מכניסה אליו את כל השקיות מהמכולת.
קיפלתי את הרגליים שלי והתיישבתי בפנים. איזה כיף שיש לנו עגלת תאומים! ככה יש לי מקום ברווח לשתי הרגליים שלי, לשתי הידיים, לבטן ואפילו לראש!
לתאומים יש עגלה, ולי יש – בית!
איזה כיף היה לי שם. יכולתי לשבת ולנוח, יכולתי להסתכל מהחלונות של הבית שלי על כל הנעליים של כל האנשים שבאו למכולת, ולדגדג מלמטה את גידי ודווידי, עד שיתחילו לצחוק.
ישבתי ונחתי לי. עד שראיתי מהחלון של הבית, את הנעליים של אמא.
“איפה יוסלה?” שאלה אמא, והקול שלה מאד דאג.
אוי! מסכנה אמא! אני חושב שהיא נבהלה שהלכתי לה לאיבוד.
אבל לא נאבדתי! הלכתי לנוח בבית החדש שלי!
“איפה יוסלה?” הקול של אמא כבר רעד. “ראיתם כאן ילד עם חולצה ירוקה?”.
די, מסכנה אמא. אני חייב לצאת.
“הנה יוסלה!” קפצתי מהבית שלי, שמתחת לעגלה של גידי ודווידי, ישר אל הידיים הפשוטות של אמא.
אמא חיבקה אותי ושמחה, ואני גיליתי לה בסוד בתוך אוזן שלה, שמצאתי לי בית חדש.
