רגלי הרועדות הובילו אותי לאורך המסדרון עד לחדר המפקחת. היא המתינה לי שם, והעיניים הקטנות שלה חודרות מבעד למשקפיה הזהובים. שום קלסר או ערמת ניירת או טלפון מצלצל או דפיקה בדלת לא הפריעו לשקט שרבץ בינינו. היא הייתה פנויה לגמרי, ולעיניים שלי המפוחדות לא היה לאן לברוח. "אני לא יודעת מה לומר לך" פתחה המפקחת ומבטה פילח אותי. זה מה שעובר על תלמידה סוררת.
"המפקחת יכולה לומר לי דברי ביקורת, זה בסדר" אמרתי באומץ. "אשתדל להשתפר". הרכנתי את ראשי. ההכנעה ששדרתי הצליחה לרכך אותה.
"אני בטוחה שהכוונות שלך טובות, והלב הטוב שלך הוא זה שמוביל אותך בצורה עיוורת, למעלה מכל השיקולים האחרים" היא בלעה את רוקה. סקרתי את החדר, כל כך הרבה תובנות חינוכיות גדשו אותו, עד שהתקשיתי לנשום בו. ואולי אני לא מתאימה להיות אשת חינוך.
"כדמות חינוכית, את חייבת לשמור על דיסטנס" המשיכה המפקחת. "את לא יכולה לתת לבנות לרמוס את כבודך. רב שמחל על כבודו, את יודעת, אין כבודו מחול".
"אינני רבנית בינתיים" נפלט מפי משפט מטופש.
"את יודעת בדיוק למה אני מתכוונת, מיכל. מורה היא דמות חינוכית, היא חייבת לשמור על חזות ייצוגית משהו, מרוחקת קמעה, ומעל הכל – לשמור על מצב הדרך ארץ בכתה". הנהנתי. "הבנתי את מה שהמפקחת אומרת" חיפשתי אוויר בחדר הדחוס. בחוץ השמיים יפים, למה הוילון סגור והחלון גם?
קמתי, מתאפקת שלא לחלץ את עצמותי מפני הדיסטנס. בכל זאת, היא המפקחת ואני רק מורה בתחילת דרכה. כשעמדתי בסמוך לדלת כחכה המפקחת בגרונה באקט חינוכי ואמרה: "לגבי שייני באופן ספציפי, אני חושבת שהיא זקוקה ליד קשה ומכוונת. היא צמאה לגבולות, היא משתוקקת ליד שתחזיר אותה לתלם ותשמור עליה לבל תיפול לכל מיני בורות לא ברורים".
"אכן" הבנתי את דברי החינוך העמוקים ורצתי כל עוד רוחי בי אל הסנדוויץ' שחיכה לי בחדר המורות.
"לא לחינם נבראה המסגרת הבית ספרית" אמרה שם שושי מעל כוסות הקפה. "הבנות צריכות לדעת, שבית הספר נועד כדי ללמד אותן כללים, והכללים האלה אינם נכונים רק לכאן ולעכשיו, הם ילוו אותה לכל החיים. הם ילמדו אותה שהחיים הם בית ספר, ויש בו משימות, ויש בו שיעורי בית, ויש בו מבחנים לאין סוף".
"את צודקת לגמרי" הנהנה פאת הקוצים של חסיה, "ואת מרצה בחסד עליון. אני מזמינה ממך הרצאה כזו לסיום מסיבת הסיום, כן?"
שושי הסמיקה. "זו לא התכוונה להיות הרצאה בכלל". בלעתי את הביס האחרון של הסנדוויץ', היה לו טעם חינוכי כבד. דמותה של שייני צפה מול עיני, זוג עיניים משוטטות, עצובות קמעה, שרוצות בכל מעודן לצאת מהמסגרת רק לא יודעות להיכן.
—
דממה סמיכה ירדה על הכתה. הסמקתי בשביל שייני ובשביל עצמי. מה חושבת עלי המפקחת, איזו מן מורה אני שלא יודעת להשתלט.
שייני הביטה בי ובמפקחת ופניה פני תם. התקרבתי את דף הציור התחוב בידיה הרועדות מזעם של המפקחת. בחנתי אותו מקרוב, וחיוך משועשע נמרח על פני. "ניסית לצייר אותי" אמרתי. אוזניה של המפקחת סמרו והכתה כולה געתה בצחוק. "בקו הכללי אני חושבת שהצלחת" המשכתי לכיוונה של שייני. "רק המצח גבוה מדי, וההבעה המרושעת אהההממ…. קצת מעליבה אותי. ככה את רואה אותי, שייני?".
בשלב הזה החזיקה המפקחת ברוקשטיין את לבה לבל ייפול, רמזה לי בעיניה שאגש אליה עם תום השעור והתנדפה מהכתה.
נותרתי אני וגלי הצחוק סביבי וערמת בנות שבאה והקיפה אותנו, לראות את הציור מקרוב ולהביע דעה עליו.
אחרי ששקטו הרוחות והבנות שבו אל כסאותיהן, הקפתי במבטי את בנות הכתה והצצתי בשעון. נותרו לנו עשר דקות עד לסיום השיעור, ללמוד הן לא תצלחנה, חבל לנסות. בעודי מתלבטת במה למלא את הדקות האלה, פצתה שייני את פיה. "אנ'לא מבינה מה הבעיה" היא משכה כתף והבעת פניה מרושלת. "מה הבעיה לצייר בשיעור ולמי זה אמור להפריע. לי זה דווקא עוזר להתרכז". אמרה בעודה תולשת דף מסיומה של מחברת אחת, להתחיל עליו ציור חדש.
"לא אמרתי שיש בעיה" אמרתי, "כל אחד מוצא לו דרך להתמודד עם הסחות דעת, ואת כל אחת חנן בורא העולם עם כשרונות אחרים. אני למשל" עצרתי לרגע קטן, הבנות מקשיבות לי, איזו תחושה מענגת. "כשאני משוחחת בטלפון, אני אוהבת לשרבט צורות מעניינות, מין מבוך אחד ארוך ארוך ומתפתל אל תוך עצמו, עד שהדף מתמלא". דפדפתי אל סוף היומן שלי, והראיתי לבנות את הקישקושיאדה שמלאה את צמד הדפים האחרונים. "פששששש" גיחכו הבנות. "מעניין מה זה אומר על המורה" זרקה שייני באותה הבעה מרושלת, שבלי להבין למה, התחלתי לחבב אותה.
"שמעתי שיש סוג של אבחון כזה" אמרתי בלי להיות בטוחה. "אמור לי מה הקשקושים שלך ואומר לך מי אתה".
"זה לא אומר שאני רוצה להיות מורה" אמרה שייני, ואת העווית בפניה בחרתי שלא לראות.
"את לא חייבת להיות מורה" נבלעו מילותי ברעש הצלצול. שייני קמה ונורתה לכיוון הדלת. קמתי מכסאי, כשחשש קל מדגדג אותי. בחדר המפקחת מחכה לי הנזיפה. "כשתהיי ציירת דגולה ומפורסמת" אמרתי לתוך אוזניה של שייני כמעט בלחש, מנסה לגבור על פרפורי הבטן, "תזכרי שהייתי פעם מורה שלך".
שייני החזירה בי מבט תוהה, שמשהו חיוני נדלק בקצותיו. "אני אזכור, המורה" פניה הסמיקו, והיא לקחה רגליים וברחה לכיוון הברזיה.
–
בסיום הלימודים פגשתי אותה, ואולי זה לא היה באקראי. "גם את יוצאת לתחנה הזו?" שאלתי אותה. היא הנהנה ברישול, הילקוט התנדנד עליה בריקוד מרושל ושרוכי נעליה היו פרומים. התקדמנו אל התחנה. עיניה של שייני שוטטו, עוקבות אחרי להקת ציפורים נודדות. "את יודעת" אמרתי לה, "בקרוב יתחיל פרויקט לקישוט קירות המסדרון. אני רוצה שתקחי בו חלק".
שייני משכה בכתפה, הילקוט נפל, היא התכופפה להרים אותו.
"על הקיר הסמוך לכתה שלנו, את תהיי האחראית" אמרתי לה בתעוזה והלב שלי צרח מבהלה. המפקחת לא תאהב את זה! לא ביקשתי את רשותה!
אבל היא מנתה אותי להיות אחראית על קישוט הקירות, התרומם לי קול אחר מהפינה הכי צדדית בלב. מה היא יכולה לעשות לי.
בעיניה של שייני הבהב הניצוץ ההוא, המתבהר.
"על הקיר הזה אצייר שמים, רק שמיים" אמרה שייני ועיניה למעלה. "לשמים יש אפקט של טוהר" אמרתי בלי להביט בה. "את יודעת, לא לחינם, הבטה בשמים היא סגולה ליראת שמים".
"באמת?" פניה של שייני עטו הבעה דומה להתרגשות, והן שבו להביט בשמיים. "אולי אוסיף על הקיר הזה גם ציפורים".
"לאן הן תנדודנה" שאלתי אותה. עיניה הביטו בי והחליפו הבעות כמו זיקית. "לא יודעת…" שייני נאנחה. "זו תהיה להקה מעניינת. היא לא תהיה אחידה". שייני מצמצה מול השמים. "אם המורה תעקוב היא תראה, שלכל ציפור יש פרצוף קצת אחר, וחלומות אחרים".
הנהנתי, למרות שלא הייתי בטוחה בכך והציפורים נעלמו מזמן. האוטובוס שלי הגיע והפריד את דרכינו.
–
"אפשר לעבור?" דמות חינוכית תמירה עמדה מעלינו. הזזתי את צנצנות האקריליק שעמדו למפקחת בדרכה. חצי חיוך חיוור עלה על פניה כשהיא סרקה את הקיר.
"אז מה, שייני מציירת את כל הקיר?" היא בחנה את שנינו במורת רוח. שלחתי מבט אל צירה ושולמית ורוחי ובתי שהתרוצצו בינינו עטויות סינרים ובידיהן חומרי יצירה. "יש לנו חבורה מכובדת של יוצרות" אמרתי. "אבל על הקיר הזה האחראית הבלעדית היא שייני".
"ומה תציירי כאן?" שאלה המפקחת את גבה של שייני, שהרמ"ח והשס"ה שלה היו שקועים במכחול ובאקריליק. "שמים" אמרה הנערה, שקועה מכדי לסובב את פניה.
"ומה יהיה על השמים?" המפקחת לא הניחה לה.
שייני ערבבה כחול עמוק בטורקיז וטבלה בו את המברשת, שקועה בעולם משלה. "בשמים יש הכל" היא אמרה, ופיזרה רכות את גווני הכחול על פני הקיר. "יש עליו עננים, וקרניים של שמש נשברות וציפורים נודדות".
"ומה עוד?" המפקחת לא הייתה מרוצה. "בקישוט בית ספרי אמור להיות איזה מוטיב, איזה פסוק או אמרת כנף או מסר יהודי".
"נכון" אמרתי. שייני שתקה. המפקחת משכה כתף והלכה לה לבחון את הקירות האחרים.
—
"הקיר שציירה הוא נחמד, אני לא אומרת" הביטה היועצת עמוק אל תוך עיני. "אבל איני בטוחה שהפרס הזה הגיע לה. לא שהיא לא בסדר, אבל היא לא ממש לומדת, ולא ממש צועדת בתלם. את בטוחה שהכבוד הזה מגיע לה?"
שתקתי, חדרה של היועצת היה קטן מדי, גם בו חיפשתי אוויר.
"הבנתי שקשר הדוק מתרקם ביניכן, יכול להיות שזה טוב. אבל תשמרי שהיא לא תנצל אותו לרעה, ותנסי להחזיר אותה לתלם ככל האפשר".
הנהנתי ועזבתי את החדר בלי להבטיח כלום.
בחזור עברתי מהקיר של שייני, היא עמדה סמוך עליו, מביטה בו מהופטנת.
"השמים האלה כל כך אמתיים, אפשר לגעת בהם, כמעט" החמאתי לה. סומק חינני פשט על פניה. "כשתהיי ציירת עולמית, תזכרי שהייתי פעם מורה שלך, כן?" אמרתי לה בשנית.
החיוך של שייני היה אמתי.
–
"השנה נגמרת לה, מה?" אמרה שושי אל תוך כוס הקפה שלה.
"נגמרת, ואני יחד איתה" נאנחתי. שושי הביטה אל תוך עיני. "העבודה שלנו שוחקת", היא הנהנה, ולא ידעתי אם התכוונה לעצמה או אלי.
"עשרים שנה במקצוע עשו לי משהו" דברתי אל תוך הקלסרים הדהויים, וקיוויתי שרק שושי שומעת. "אני לא מצליחה להלהיב את הדור הצעיר, את השיעורים שלי כולם כבר מכירים, וצוות ההנהלה מעולם לא חיבב אותי".
"אוי, אל תגידי לי שאת עומדת ל…" שושי הייתה מבוהלת.
"לא אומרת כלום, בינתיים" קטעתי את שושי. "לא אומרת כלום, רק חושבת בקול, ומשתכנעת בעצמי מרגע לרגע, שזה מה שעלי לעשות. החיים מחוץ לקובייה הזו הם יפים בסך הכל, את לא חושבת?".
"אם את שואלת אותי, אני חושבת שחבל עלייך" שושי אמרה. "אם תצאי, ההפסד יהיה גדול מדי".
"ככה את אומרת" נאנחתי בתגובה. "בכל אופן, מחר הוא השלושים ואחת לחמישי. עד אז תתגבש ההחלטה שלי, לאן פני לשנה הבאה".
ראשה של צילי המזכירה הציץ פנימה. "אתן לא באות?" היא חייכה אלינו והחוותה לכיוון אולם הכינוסים. "יש תכנית מרתקת".
הבטתי בשושי. "התכניות האלה גם כן, לכבוד מה היום?"
"לכבוד שרוצים לגוון לתלמידות את החיים" נאנחה בשבילי שושי, "מה הזקנה שקפצה עלייך פתאום".
צעדי היו כבדים לכיוון האולם. בקדמתו, על הבמה, עמדה דמות סטנדרטית, עטויה חליפה ירוקה קלילה ופאה מסודרת. היא טיפלה בחוטי המקרן ולא אפשרה לי לראות את פניה.
"לפני שנתחיל בציורי החלומות שלכן" היא אמרה אל תוך המיקרופון וקולה מצלצל באוזני באלף פעמונים. "ארצה לומר מילה אחת, למורה אחת" היא סקרה את האולם כולו ולא מצאה אותי. "לא יודעת אם היא בצוות שלכם עדיין. מורה אחת שבזכות המילים שלה אני כאן".
התביישתי לקום, אז הרמתי את ידי ונופפתי לה לשלום.
עיניה נפקחו גדולות גדולות. החיוך שלה היה אמתי ועשיר. "המורה מיכל האמינה בי. היא חייכה אלי בשמנים הכי קשים, בזכותה אני כאן" היא אמרה בפתיחות שלא הייתה בה, והתגלשה בטבעיות אל התכנית שלה.
היא הפעילה את הבנות כולן, והצליחה לצייר את החלומות הכי הזויים על גבי המסך.
דמויות שובבות קרמו מולנו עור וגידים. אויר האולם היה מהופנט, חלומות קבלו צורה וצבע, לחשושי התרגשות עברו בין הכסאות.
"את נשארת, אני מקווה" צבטה אותי שושי בסיום הפעילות.
"נשארת" הנהנתי, והפעם העיניים שלי ציירו חלום.
