את המשא שלה השאירה מלי אצל ר' שמעון, במקום שבו כל החבילות נפרקות. הלב שלה היה קל באופן מוזר גם כשפקיד הבנק התקשר וזעם על החשבון שחרג מהמסגרת עד קצה הגבול ומעבר לו.
"תחפשי עבודה אחרת" הוא אמר. "כל הציירים וכל האומנים הם עניים, זה ידוע".
אז הוא אמר. היא הנהנה וחייכה בשלווה, גם כשדוד רשם עוד צ'ק דחוי למכולת. בערב הגיע הטלפון.
"שמי זהבה ואני מזכירה כאן בבית הספר היסודי" הזדהתה הצעירה שמעבר לקו, וקפצה ישר לעניין בלי הקדמות. "האם היית רוצה להיות מורה לציור, למלאכה ולזמרה, דברים כאלה? המורה למקצועות האלה יצאה בפתע פתאום" מלי בהתה בשפופרת. אולי ההיא טעתה במספר. "אני גרפיקאית וציירת במקצועי" היא המהמה. "יושבת כבר עשר שנים מול מחשב דומם, מתקשרת במילים כתובות, בעיקר. לא זוכרת איך מדברים לקהל. איך בכלל הגעתם אלי? מי שלף אותי מהגניזה?", היא גיחכה ונשכה את שפתיה. טלפון מוזר כזה יכול להגיע רק אחרי תפילה אצל ר' שמעון. הנה הפתח לשפע שלך, מה את מנסה לחסום אותו. ה' שלח לך הצעה, תפסי אותה בשתי ידיים.
"לא יודעת בעצמי" אמרה זהבה. "אולי המפקחת הזכירה פתאום את השם שלך… מה זה משנה" זהבה העלומה התעקשה. "שמעתי שהיית פעם מורה, שיש לך כושר רטורי לא רע. את גם אם לילדים, ואני מאמינה שאת מדברת איתם פה ושם".
אולי אלו השכנות ששומעות את נאומיה בגינה. "יודעת מה? ההצעה שלך מתחילה לקרוץ לי". חייכה חיוך דק. נמאס לפעמים לשבת בין ארבע אמות כל בוקר. לכלוא בגרון את כל המילים והסיפורים, לשבת בשקט ולבד, ולעבוד. האפשרות לראות אנשים מחוץ לקוביה, לשבת בחדר מורות ולהקשיב לדיונים ברום העולם ובעיקר, לקבל סוף סוף איזה סכום בסיסי קבוע כדי להתחיל איתו את החודש, קרצה לה פתאום. אולי יום אחד תוכל להפסיק עם הדילוגים קצרי הנשימה מפרויקט לפרויקט ולחוות תקופות ארוכות של יובש בין לבין. די, כמה אפשר.
"אברר פרטים עם המנהלת ואחזור אלייך" סיכמה זהבה וניתקה נמרצת את השפופרת. אדרנלין חדש זרם בדמה של מלי כשהיא ציירה את קוי הסקיצה לציור הקומיקס. עוד מעט, היא הבטיחה לדמויות שנרקמו, אנמיות משהו. עוד מעט תקבלנה צבע חדש וצעיר.
אולי גם פקיד הבנק יהיה מרוצה, ואולי לצ'קים הבאים יהיה כבר כיסוי.
עוד יום של ציורי סקיצות ומחיקות וציורים נוספים ודשדוש בעבודות הבית שאין להן סוף, הגיע אל קיצו. עוד בוקר מעורבב ומרוח, בגדים שלא התייבשו כל צורכן ושעון שדוהר מהר מדי. ריצה טרופת נשימה אל הסעות הילדים, דילוג למכולת ולמטפלת, רק בעשר מצאה את עצמה מול המחשב, מתחילה את סדר היום.
התחילה לשבץ את בועת הדיבור הראשונה כשהטלפון צלצל. הקול של זהבה המזכירה היה ממהר ולחוץ. "אמרתי למנהלת שעקרונית את מסכימה" היא צעקה כמעט אל תוך השפופרת, כדי לגבור על הקולות סביבה. "העניין הוא, שאנחנו צריכות ממש ממחר ממלאת מקום למקצועות כלשהן. יש לך חיבור גם למקצועות קודש, נכון? היית פעם מורה לביאורי תפילה או משהו, ככה אומרים".
מלי הנהנה. אם אפשר לכנות 'שיעור ביאורי תפילה' את שיעור הקפיצות והדילוגים הזכור לשמצה, מלפני עשר שנים… זה היה השיעור ששבר אותה סופית וגרם לה לנטוש את שדה ההוראה, בלי מחשבה לשוב אליו. והנה, החיים מפתיעים.
"גדלתי מאז" היא הרהרה בקול. "הן לא תעשינה לי היום מה שעשו לי אז. עשר שנים וודאי עשו את שלהן" היא התרוממה מהמחשב והתקרבה עם השפופרת אל המראה. שלחה אל הבבואה שלה חיוך מעודד. חוץ ממטפחת הבית המסובבת קמעה יש לה בהחלט סמכות טבעית מובנית.
"מה עלי לעשות?" שאלה מלי מבולבלת, מסמנת לסקיצות במחשב שימתינו.
"אם את יכולה לבוא היום לקראת הצהריים ולמסור שני שיעורים לדוגמא" אמר הקול הלחוץ של זהבה. "המפקחת תשב בצד ותקשיב ותחליט מה הלאה איתך". מלי הציצה בשעון. צהריים זה אומר עוד שעה שעתיים, גג שלוש. ואת קלסר מערכי השיעור שלה שנרקבו במגירה, היא מזמן זרקה לפח האשפה. "אין לי שיעור מוכן מרגע לרגע" היא אמרה לזהבה והנשימה שלה הלכה והצטופפה ושרקה לה בתוך הריאות. מפקחת שיושבת בצד זה דבר מפחיד, גם אם עברת את גיל הענישה מזמן. "ועוד לא גמרתי עם העבודה לבוקר, והבית שלי מסובב ואני צריכה לעכל את הרעיון הזה, של חזרה לשדה ההוראה. לא עושים דברים כאלה מרגע לרגע".
"אז תבואי מחר?" המילים של זהבה הצטופפו במהירות. מלי הנהנה. "מחר בשמונה בבוקר. תהיי איתן בתפילה ובשיעור, אחר כך הפסקת האוכל, אחר כך עוד שיעור.
"רגע" ניסתה מלי לעצור את האוטוסטרדה בלי להידרס. "תני לי לרשום רגע ביומן שלי את כל הפרטים האלה. הם רציניים". נס שיש יומן בבית הזה, ונס שרק היום מצאה אותו קמוט מתחת למיטות. הנה הוא, במדף הכי עליון של הויטרינה. והנה עפרון נגוס עם שארית קטנה של עופרת. דפדפה ביומן. מה התאריך העברי היום, למען ה'. ולמה הדפים האלה מלאים בסקיצות של ציורי קומיקס. איך תרשום בו שמות של תלמידות והכל.
"את רושמת?" קולה של זהבה נבלע בתוך ים של ילדות וצלצול.
"כן. מה התאריך מחר?"
"כ' אייר" גיחכה זהבה. "תרשמי שמונה ורבע תפילה, שעור מתשע עד רבע לעשר, הפסקת אוכל ועוד שעור".
"על מה יהיה השיעור?" מלי נבהלה. "אי אפשר למסור שיעור לדוגמא במקצועות כמו מלאכה וזמרה, ולא אעמוד לשיר לאוזניה של מפקחת, כן?"
"תמסרי מה שאת רוצה" אמרה זהבה, אחלה הצלחות ונעלמה לה בחדר המזכירות ההומה, שוכחת לנתק את השפופרת. מלי אטמה את אוזניה. קולות ילדותיים בכל מיני גדלים וגילאים הציפו את השפופרת בכל מיני דרישות ובקשות. קולה של זהבה נבלע אי שם ומלי חמלה עליה. "לי הן לא תעשינה את זה" עודדה מלי את הדמות המבוהלת מהמראה. "המזכירה הזו נשמעת צעירה. ואת, גדלת הרבה בחיים השקטים שלך מול המחשב והסקיצות. גדלת והיית לדמות".
היא לא פרגנה לה חיוך, לדמות המכווצת. אצל מורה כל חיוך הוא מדוד, כל אמירה היא אקט חינוכי וכל קריצה שקולה בפלס.
"על מה אדבר איתן מחר?" שאלה את דוד ששמע בלי נשימה את כל הסיפור. דוד ליטף את הזקן והציע לשאול את הילדים.
"תדברי איתן על מריבות של ילדים" אמר נחומי תוך כדי מריטת הפאות של מוישי. מלי חייכה. שיעור על מריבות יכול להיות חינוכי ומעניין. הבנות וודאי תשתינה בצמא כל מילה ולא תרבנה יותר מעתה ועד עולם, בזכות שעור הדוגמא של המורה מלי הנערצת והבלתי נשכחת.
השיעור שבנתה היה מרתק וכלל דוגמאות מוחשיות של מריבות מכל הסוגים כולל הופעה חיה, ודרכים שונות של התבגרות והתגברות וכיבוי האש.
"השיעור שאחר כך יהיה על בין אדם לחברו" אמרה לחבורת הילדים ווידאה שמטפחת הבית עומדת ישר. "איזה תיק תקחי" דאגה רוחי. "מורות צריכות תיק גדול ומרובע".
רוחי צודקת. "יש לי רק את תיק העגלה", והיא אפורה בהדפס צהוב 'נולדתי בשערי צדק'. איזה פנים יהיו לה אם תכנס ככה לכתה. "בפעם הראשונה אפשר להסתפק בשקית" הרגיעה מלי את הרוחות וסימנה לילדים שאפשר להמשיך לריב. אבל אפס. אחרי השיעור המרתק שהמורה אמא מסרה להם, אבדה המריבה את כל האפקט.
וזו הייתה ההשפעה הראשונה והחיובית מאד לשיעור הדוגמא של מלי.
דוד השתדל לחזור מוקדם מהכולל. באוויר זרם החשמל בהילוך גבוה. "מחר אמא הולכת להיות מורה" היא אמרה לילדים ולפיג'מות. "וזה אומר שכולם קמים מוקדם, לא שוכחים לסדר את המיטות ולא שוכחים שום דבר, כן?
מי שצריך פתק או משהו, נזכר בזה בערב. בבוקר אמא בורחת".
"איזה כיף"! הפנים של רוחי זרחו. "הלוואי שתהיי מורה לתמיד, אמא, כמו כל האמהות המורות. ותספרי לנו מליון סיפורים על תלמידות וכל השכונה תרדוף אחרייך ותגיד 'הנה המורה מלי' ותתחבא מאחורי הספסל בגינה! אח! יהיה לי הרבה כבוד!"
מלי חייכה חיוך דק ומורתי לכיוונה של רוחי. הלחץ דם דהר לה על קמ"ש גבוה והבטן התהפכה מאימת המפקחת.
"תיזהרי לא להיות נחמדה יותר מדי, בשיעור הדוגמא" הזהיר אותה דוד בעודה מכינה בגדים לכולם, כי בבוקר לא יהיה זמן לחפש: חולצות תלבושת, חצאיות, מכנסיים, ציצית, גרביים, סנדלים לפי הסדר. יכלה לעשות את זה בכל יום ולהרוויח בקרים אחרים, עם הספקים פי אלף.
"שיעור דוגמא הוא לא זמן לשחרר בדיחות, תהיי רצינית" המשיך דוד עם ההנחיות. "זו ההשתדלות שלך. להיות רצינית ועניינית וממוקדת וקצת חמורת סבר. מפקחות אוהבות את זה. ככה התלמידות תקשבנה לך ולא תנסינה עליך כל מיני תעלולים".
מלי הצטמררה. זכרון התעלולים ההם מלפני עשור ריצדו מול עיניה, מאיימים לפורר את החזות הסמכותית שלבשה בעמל. בכוחות לא לה הצליחה לגרש אותם.
"אההה" הנהנה מלי מול החזות המורתית שיישרה גוו בתוך המראה בפרוזדור. "נעים מאד. אני המורה מליה. אנא הוצאנה סידורים והתחלנה בתפילה ברגע זה".
אההה. היא הייתה רצינית האשה מהמראה. רצינית וחיוורת וסנובית להחריד.
את החזות הזו הלבישה מלי על פניה בבוקר השכם, כשתחבה את הסנדוויצ'ים והעירה את כולם לנטילת ידיים. היא חייבת לאמן את שרירי הפנים כדי שזה יהיה לה כך טבעי. דוד התגייס ישר מהתפילה. הידיים רעדו לה מעומס מטלות. איך דוחסות המורות בכל העולם כל כך הרבה פעולות בבת אחת?
הכינה סנדוויץ' לעצמה, הכניסה גרבר וטיטולים לתיק העגלה, הבריחה את הילדים להסעה, חיפשה שקית יפה ומצאה רק ענקית מבזאר שטראוס, תחבה מהר את היומן המרוט, את הסנדוויץ' וברגע האחרון גם את דפי המערך.
הצצה קטנה אל המראה, הנהון כבד ודהירה במורד המדרגות.
בשמונה וחמישה היא הייתה, מתנשפת ומבולבלת ועטוית פנים סנוביות חמורות סבר, בפתח חדר המזכירות.

פרק ב'

"היכן כאן מכונת הצילום?" שאלה מלי והנהנה כבודות לשלום לדמות הקטנה שטבעה כמעט בהררי הניירת, מאחורי דלפק המזכירות. הדמות חייכה אליה.
"את מלי? מצוין שבאת. תני לי את הדפים ואשכפל לך. כדאי שתכנסי בינתיים לכתה. הבנות מחכות לך, בסוף המסדרון שמאלה".
הזדקפה ככל יכולתה ופתחה את הדלת. ערמת בנות עמדה בערבוביה במרכז הכתה והרימה גבה. זה הזמן שלך להפגין משמעת ונוכחות, אמרה מלי לעצמה המבוהלת.
"את תהיי המורה שלנו? במקום המורה זילבר? למה? מה קרה למורה זילבר? עד מתי תהיי איתנו? ואיך קוראים לך?"
"אני המורה קוט, השם הפרטי שלי לא רלוונטי כרגע" אמרה מלי ושרירי פניה לא נעו. "שבנה כולכן במקומות, והתחלנה להתפלל".
"נורא מוקדם עכשיו" אמרה מתולתלת אחת. "כל המורות באות באיחור. המורה".
"לא מעניין אותי מה כל המורות" היא הייתה כבר ממש מרושעת. נעמדה מאחורי השולחן ונשענה עליו קלות, להעצמת האפ – בום! לוח השולחן קרס תחתיה ויחד איתו נשפך ממנה צחוק חנוק. די, תמיד הדברים האלה קורים בדיוק לה. איך עוצרים צחוק, למען ה'? הבטה ממושכת בציפורניים זו סגולה שהוכיחה את עצמה גם הפעם. בפרצוף הרציני שלה נפער סדק קטן, הלוואי שהן לא תשמנה לב. סדרה את השולחן והתרחקה ממנו מרחק בטוח, מבטיחה לא לגעת בו עד סוף היום ועד בכלל.
"כרגע אני המורה שלכן, ואני מבקשת לפתוח סידורים". הצליחה לומר. הבנות התרשמו מקולה הצלול, פתחו סידורים והחלו להתפלל. אחרי ויכוח קצר נבחרה חזנית. הן היו מתוקות בתפילה והפרפרים של מלי נרגעו לאט. בנות חמודות שמזכירות לה את הילדות שלה ואת עצמה, מה כל כך חששה מהן. עד שהמפקחת תכנס היא יכולה אפילו ליהנות.
"המורה, אפשר לשיר אני מאמין?" שאלה ילדה תמימת מבט, כשאחרונת הבנות סיימה שמונה עשרה. "אפשר, למה לא" מלי הנהנה בנדיבות, וכשהבהבו ניצוצות אושר בעיני כולן, היא הבינה שהיה כאן מכשול. היה מאוחר מכדי להתחרט. מנגינות ישנות הוצאו מהארכיון, כל אחד מ13 חלקי האני מאמין זכה במנגינה ארוכה משלו. מלי התנדנדה והצטרפה אל השיר, ובנות השורה האחרונה החלו למחוא כפיים. זו הייתה מקהלה סוחפת, המילים חלחלו בה ומלי נהנתה מכל רגע.
הביטה בשעון ונבהלה. התפילה נמרחה על פני מחצית השיעור! נסחפת לגמרי, המורה מליה.
"השיעור מתחיל ברגעים אלו" היא מחאה כף אל כף, עם סיום השירה. "הייתה לכן תפילה של ראש השנה, באורך של שחרית, מנחה וערבית". הבנות גיחכו. "כל יום יש לנו חגיגה אחרת" אמרה המתולתלת. "אנחנו בקייטנה כבר הרבה זמן".
"היום הקייטנה הזו הגיעה אל סיומה" אמרה מלי בקול לא לה.
"באמת?" שאלו זוג בנות מקצה הכתה. "עד מתי המורה תהיה אתנו?"
"אלוקים יודע" היא פלטה. אויש. זה לא התאים לסמכות ולמעמד. בסוף הכתה הסתובבו כמה חפצים חשודים. היא שלחה את ידיה ולקחה אותם. ספינרים, בכל הגדלים והצורות, הסתובבו על קצות האצבעות. גם מתחת לשולחן. "המורה, לפי החוק אסור לקחת את זה מתלמידות! זה עושה קשב וריכוז!" הצחוק ההוא איים לטלטל אותה שוב. "אם זה עושה קשב וריכוז אני רוצה אותם לעצמי" אבדה שליטה על החזות ועל הכל. "אל תדאגנה, אני לא גונבת. כתוב בתורה 'לא תגנוב'. אני רק מניחה על השולחן למשמרת עד סוף השיעור, לא לוקחת תשלום על בייביסיטר". עברה על פני הטור האמצעי, לקחה חפיסת לורדים וחבילת מכתביות הלו הובי.
פתחה את דפי המערך שלה ואת היומן המרוט. עט הוא מצרך בסיסי למורה. איך תאיים על הבנות שהיא רושמת, שאפילו עט אין באמתחתה.
"שמעתי שהמורה מציירת קומיקסים, זה נכון?" הכריזה מישהי מהטור האמצעי, וטרם פצתה את פיה לענות, שאלה ילדה מקצה הטור שהשמאלי. "איך המורה מציירת, במחשב או בעט? המורה מקבלת עיתון קומיקס בחינם?"
"לא מקבלת שום עיתון בחינם" חרגה מלי מהגבולות של עצמה. "המורה תצייר אותנו, איך שאנחנו נראות בכתה?" שאלה מתוקה אחת מהשורה לפני האחרונה.
"זה דווקא רעיון" נפלט לה חיוך. "אצייר אתכן כולכן יחד, עם הספינרים והכל, זו תהיה קריקטורה ענקית".
צחוק גדול ומעורבב שטף את הכתה, והדלת נפתחה.
המפק –
הדם של מלי התערבל לה בתוך הפנים.
המורה שלה שיין עמדה שם בגודל טבעי, חייכה אליה חיוך טוב ונעמדה בפינת הכתה. מה היא עושה כאן?
הלכה לחפש לה כסא. "אני יכולה לעמוד" חייכה המורה. "את יכולה להמשיך".
המילים של מלי הלכו לאיבוד והיא הייתה חייבת לקרוא להן לסדר. לחפש כיסא זה טוב. הנה בקצה הכתה סמוך לקיר נמצא אחד מיותם. אז המורה שיין היא המפקחת בבית ספר הזה שמתחת לבית, והיא זו ששלפה אותך מהגנזך.
"לא אתן למורה שלי לעמוד" חייכה מלי והניחה ביראת כבוד את הכסא. המורה – המפקחת הנהנה בתודה והתיישבה, שלבה את ידיה והמתינה להמשך.
מלי חלקה שכפולים, הקריאה מונוטונית את המשפטים המעוצבים שכל כך השקיעה בהם, ולבה לא היה שם.

–

שנות היסודי לא היו לה קלות. היא חיה בענן משל עצמה ולא תמיד הוא היה ורוד. לא הצליחה לעמוד בקצב התמורות החברתיות ולאורך השנים היא הייתה בכתה אבל ראתה אותה מהצד. דפים נעלמו לה, חוברות התבלבלו לה ומחברותיה היו גדושות בציורים יפים, שאיש לא ראה.
היא הייתה עוף מוזר, שלא ידע לעוף.
בסמינר התחילו הכנפיים השמוטות להפתח לה, לאט. המורה שיין חבבה אותה מהיום הראשון, היא הקשיבה לתשובותיה ושבחה אותן לא פעם.
ביום האחרון ללימודי המחצית הראשונה, בעת חלוקת התעודות, אמרה לה המורה שיין: "יש לך כיוון חשיבה מאד מקורי".
מלי הסמיקה. היא הביטה מופתעת בחמישיית המילים. הן היו חדשות לה, זרות ומוזרות. מעולם לא שמעה אותן קודם לכן.
בעצם, אולי היא לא ממש משוגעת? אולי היא לא סתם אחת שלא יודעת לסדר את עצמה בתוך קופסא מסודרת? אולי היא פשוט מקורית, בעלת כיוון חשיבה משל עצמה.
זה נשמע הרבה יותר טוב. המילים האלה המשיכו לצלצל באוזניה של מלי בשנים שאחרי. הן פתחו לה את קישורי הכנפיים ולאט היא התחילה לעוף. ציוריה הקומיים קפצו משולי המחברות אל קדמת הבמה. מפארים את העלון הסמינרי ואת קירות המסדרון. היא כבר לא הייתה מלי המרחפת, הקשורה בקשר תלוש אל קרקע המציאות.
היא הייתה מלי המקורית.

–

בסיום השיעור נקראה מלי אל חדר המפקחת. היא הייתה עייפה עד לשד עצמותיה, מבולבלת מעצמת החוויה.
המפקחת שיין לא השתנתה הרבה מאז. גם החיוך שלה נשאר אותו דבר. "השיעור היה מרתק מאד, ומקורי מאד". היא אמרה. "אולי היית צריכה לפשט יותר את הדברים, להסביר להן למה התכוונת, שתבנה יותר. אבל בגדול, ראיתי שהבנות נהנו ולקחו צידה לדרך".
מלי הנהנה בענוות חן והסמיקה בדיוק כמו אז.
"למעשה, הכתה הזו נשארה בלי מחנכת עד לסיום השנה" אמרה גברת שיין. "האם היית רוצה לקבל את התפקיד הזה?"
מלי צחקה קלות. מחנכת, כתה ח'. הביטה בעצמה ובחזות המורתית שלה שהספיקה להתפורר עד דק מאז הבוקר. בידיה התנדנדה השקית עם הדפס של בזאר שטראוס. "מורה מחנכת צריכה תיק, גדול, מרובע. ואני אפילו תיק אין לי". אמרה בטיפשות.
נגסה את שפתיה. המורה שיין שתקה. אולי היא לא תחשוב שאת משוגעת, כמו שלא חשבה אז. "האמת, יכול להיות שזה מענה לתפילה שלי" היא נסתה לתקן את הרושם. "כבר עשר שנים אני עובדת עצמאית, מתזזת מעבודה מזדמנת לשניה. זה נחמד לי אבל מבחינת המשכורת זה קשה נורא".
"זה וודאי מענה לתפילה שלנו, צוות המורות, והורי הבנות" הגיבה המורה – המפקחת. "כולנו התפללנו למורה טובה לתלמידות האלה" היא הביטה במלי, ועיניה שדרו ים של אמון.
"אני ממליצה לך לדבר עם המורה הקבועה, לקבל ממנה טיפים ונהלים, לבוא מחר לעוד שני שעורי נסיון ומשם נצא לדרך" אמרה המורה – המפקחת ושלחה יד חמה, לאיחולי הצלחה.
מעורבבת מאד הגיעה מלי אל הבית שחיכה לה בדיוק כמו שהשאירה אותו בבוקר: מעורבב, מגובב, כיריים ריקות. התקשרה למורה הקבועה. ספרה לה איך היה. "משמעת היא דבר פנימי" הסבירה לה המורה זילבר, בדיוק כמו שהסבירה המורה לדידקטיקה בלימודי ההוראה, אי אז. "תעמדי מול המראה ותגידי לעצמך: 'כן, אני מורה. ומכוח הסמכות שנתנה לי כמורה, אני נמצאת ברמה אחת מעל התלמידות שלי. אני כאן המחליטה ועל פי ישק דבר".
מלי הלכה אל יומנה המרוט, להעתיק את המשפט הארוך. שיננה אותו מול המראה שוב ושוב ושוב, ופניה לא היו לה עוד.
המורה זילבר הריצה אליה בפקס חומרים בהיסטוריה, בתורה וביהדות. מלי התעלמה ממראה הבית וישבתי הלוך וכפוף, מתרכזת בחומרים שתמסור מחר, חדורי רוח שליחות.
בצהריים חזרו הילדים וחזר דוד, אל בית שנזנח לטובת הוראה.
"אני מחנכת, בכתה ח' מהיום ועד סוף השנה" סיפרה את הבשורה לדוד, ופניה הזדקנו ב60 שנה.
"מחנכת?" פניו החליפו הבעות. "דברנו על שיעורים נחמדים בציור ובזמרה, לא?"
"דברנו" קרקרה מלי. "אבל בינתיים יצאה להם מורה בפתע פתאום, והם החליטו שם שאני מתאימה להיות מחנכת".
"יש!!!!!" קפצה רוחי.
"אין" פסק דוד.
"מה???"
"את לא מתאימה להיות מחנכת" פסק דוד בעוז. "את לא בנויה לעמידה בזמנים, את לא אדם ממוסד וממוסגר, ודברנו על זה יותר מפעם אחת".
עיניה של מלי נפתחו, עגולות וגדולות. "אתה אומר לי שאבטל את זה? אבל אנחנו צריכים פרנסה! ומה אנשים לא עושים בשביל פרנסה!"
"לא חונקים את החיים שלהם" פסק דוד בעוז. מלי התנפלה על הטלפון. שלא יפתחו שם יותר מדי צפיות. אחוזת תזזית היא חייגה את מספרה של זהבה. "תגידי למורה זילבר" היא אמרה לפני ברכת השלום. "תגידי לה שתפסיק לשלוח לי חומרים בפקס כי אני חוזרת בי. גדול עלי להיות מחנכת. אם תרצו מורה לזמרה ולציור כמו שדברנו בהתחלה, זה יהיה לי מצוין…"
זהבה נתקה הלומה ומלי הרגישה שהיא רוצה לחבק את העולם.
חייכה אל המראה חיוך גדול ומשוחרר, נטול חזות חיצונית מאיימת. נטלה מטאטא והחלה לרקוד איתו. "יש לי חופש, יש לי חופש!" חטפה את מוישי ונשקה אותו. "אני לא צריכה לרוץ מחר בשמונה! לא צריכה לסדר מוקדם את הילדים!
בערב התיישבה מול המחשב. הסקיצות קבלו קווים חדשים, רעננים. עוד היום תציע את עצמה לעיתון נוסף. תעשה עוד קצת מאמץ כדי להגדיל את המשכורת. היא תמשיך לשבת בבית, להשתדל לפרנסה, לומר יום יום פרשת המן,
ומהיום היא תגיד תודה, עמוקה ואמתית, על העבודה שלה.