"וואו" האישה העדינה התקרבה אליהם ובחנה אותם מקרוב, משווה בין שני האפים הקטנים, ארבעת האוזניים ושני הפיות שנראו יבשים, בדיוק באותה מדה. "אתם נראים שכפול מדויק אחד של השני, זהים אבל לגמרי".
מוישי ונחום הסתכלו זה בזה לשבריר שניה ואחר חייכו חיוך עצוב, זהה. רק העין הרגישה של מרגלית הבחינה בהבדל הקיצוני שבין שני החיוכים: בעוד אחד מהם חשב בהכנעה על הבית החדש שמחכה לו, השני תכנן את התרגיל הקונדסי הבא. משהו עצום שיבלבל עוד יותר את האשה העדינה הזאת ויגרום לה לשקול בשנית את ההחלטה, לארח אחד מהם לתקופה ממושכת.
"זאת שרה" אמרה מרגלית והצביעה לכיוון האישה. "יש לה שלשה בנים בערך בני גילכם, והם מאד ישמחו לצרף אליהם אח נוסף".
"שמוישי יילך" אמר אחד התאומים המשוכפלים, והסגיר את עצמו כנחום. "תיכף תבוא האשה שתארח אותך" אמרה מרגלית למוישי. "ולשרה, אתה תצטרף עכשיו". היא הביטה ממושכות בפניו של נחום, החוורות.
"ואם לא בא לי?" נחום בעט ברגלו, מעיף את האוויר לשום מקום.
"בחיים עושים לא רק מה שבא" אמרה לו מרגלית בפנים קשוחות שהצליחו להסתיר היטב את הכאב. "יהיה לך טוב אצל שרה, גם ההורים שלך סמכו על ההחלטה, שדווקא אתה תלך, אליה. למוישי נמצא בית שיתאים לו". הוא שירך את רגליו קדימה, הראש נגרר אחריהן ברפיון, והחיוך הקונדסי מתחבא היטב בתוך כובע הקפוצון.
"אנחנו שמחים לארח אותך" אמרה לו שרה, וקמטי חכמה עדינים חייכו בזוויות עיניה. "למרות שנשמח עוד יותר, כשהוריך יחלימו ותוכלו לחזור הביתה, בקרוב ממש".
"אמן" לחשה מרגלית בכוונה. התאומים נפנפו זה לזה בחיוך זהה, ומבטו הארוך של הנשאר, ליווה את תאומו עד לשער היציאה.
במכונית כבר המתין לו האיש החדש, זה שהכיר אותם במפגשים הקודמים בלשכה, זה שהולך להיות אביו בתקופה הקרובה.
"שיהיה" הוא משך כתף אדישה. "יש ילדים שמחליפים בתים כמו גרביים, כנראה אני הוא אחד מהם".
תחילה ברח מבטו אל החלון, מחשבותיו התמוססו, נודדות החוצה אל הנופים המתחלפים. בתי האבן גלשו אחורה ופינו את מקומם לשטחי מרעה רחבים, עדרים של צאן עמוסי צמר ונער ערבי צרוב שמש. שדות ענקיים התקפלו וגלשו אחורה לצידי המכונית. מכוניות, מכוניות, גלשו מכל מקום לכל מקום, ממהרות לשום מקום. כשהעולם בחוץ החל לשעמם אותו הוא בחן את שרה, שעיניה צמודות אל הדפים. כמה יכול בן אדם לקרוא, ועוד בדרך?
"אתה בטח רעב" שרה הרגישה במבט שלו, הוציאה מקופסת פח עוגיית קוואקר ביתית והגישה לו. "קח, ואם תרצה עוד אל תתבייש לבקש. רק תברך בקול כי אני אוספת אמנים לזכות… לעילוי הנשמה שלי בעצמי".
הוא גיחך, מבליע ברכה בלי קול. שרה הזאת, היא לא תצליח לחנך אותו על הפעם הראשונה! שתשכח מזה גם בשנייה והשלישית… פירורי העוגייה נלעסו בשובבות אל תוך חיוכו הזדוני. היא עוד תתחרט, האישה העדינה הזו, על הדלת שהיא פותחת לי.
"בטח היית נורא רעב" אמרה שרה בקול רך והוציאה סוף סוף את עיניה מהדפים, שסמל הלשכה הסוציאלית התנוסס בצדם השמאלי. "איך העוגייה? רוצה עוד אחת?"
היה לה קול רך מדי ומעצבן, ובכל זאת עפעף קלות כשהוא הנהן. לעוגייה הזו יש טעם של בית, של תנור חורק ומטבח מבולגן, של המון ילדים משוקלדים שרוצים ללקק עוד קצת מהקערה. "אתמול עשינו יום אפיה" אמרה לו שרה. "הילדים נהנו נורא. כשתהיה אצלנו, אולי נעשה את זה שוב".
"האמת שזה הולך הכי טוב עם קפה" אמרה האיש מההגה, שסוף סוף נפתח לו הפה. "בבית בעזרת ה', אכין לך קפה. בכוס גבוהה כזאת" הגביה האבא החדש את ידיו מההגה, עד שהיא נתקעה בתקרת המכונית. "עם מלא קצפת לבנה".
"פוכס, אני בכלל לא אוהב קפה" אמר נחום רק כדי להרוס את החיוך שמילא את המכונית והרגיש בה יותר מדי בנוח. שרה הציצה שוב אל הדפים, כאילו מרגלית מהלשכה הסוציאלית כתבה שם סיפור מתח, וחייכה אליו. "האמת שהוא צודק נורא" היא אמרה לאיש שליד ההגה. "הוא ילד חכם שנורא צודק. הקפה מכיל קופאין לא בריא בכלל. ועוד בכוס הענקית שתיארת לו, בהגזמה כמובן". היא סובבה את פניה אליו, והוא התקפל תחת חיוכה החם. "אין לנו כוסות ענקיים כאלה, כמובן" היא אמרה לו, "כוסות כאלה יש אולי בספר השיאים של גינס… אבל בכל אופן, אם אתה לא אוהב קפה, וודאי לא תתנגד לשוקו חם?"
משהו הציק לו כשהוא הניד בראשו, לא לכן ולא ללא, משהו לא ברור באלכסון.
הסלון היה פשוט וישן, ומסודר אבל לא לגמרי. הספה הייתה קצת ישנה אבל נוחה מאד. האיש החדש ניגש מיד לקומקום להרתיח לו מים. האשה המשיכה להביט בדפים, מרותקת. אחר הביטה בו, כאילו גם על המצח שלו כתוב סיפור מתח, קיפלה את הדפים ונכנסה איתם לחדר.
"אני עוד אמצא את הדפים האלה יום אחד" הוא אמר לעצמו. 'אני אגלה פעם אחת, ולתמיד, מה כל כך מרתק אותה שם. ולמה מיד אחרי הקריאה בהם היא מסתכלת עלי וכל כך מחייכת. כאילו… כאילו הייתה אמא שלי, וכאילו הייתה שבעה ממני צלחת מלאה בנחת'.
האיש החדש הגיש לו כוס זכוכית נוצצת מלאה בשוקו חם. הרוק עלה לו לפה. מי שותה שוקו בכוס זכוכית! משהו התמרד לו בפנים. היד שלו זזה במילימטר רגע אחרי שהאיש החדש עזב את ידו.
בום, טראח! כתם חום מתוק קישט את רצפת הסלון, מנוקד בשברי זכוכית בכל מיני צורות מעניינות. משולשים, ריבועים, חדים בקצוות כמו המצב רוח שלו. הוא התכופף לרצפה לבחון אותם בקרוב, שפתיו יבשות, ריח השוקו כל כך מגרה! חבל שהוא שבר את הכוס, בעצם. עכשיו האבא והאמא החדשים האלה יענישו אותו, כמו כל האבות והאמהות שהיו לו בכל הבתים שהחליף. עכשיו הוא לא יקבל יותר שוקו מתוק וחם כזה, דווקא היה מעניין לטעום אותו מכוס זכוכית כזו, כמו מהבתים הכי עשירים.
אולי יתכופף עוד יותר וילקק את הנוזל הזה מהרצפה, כמו שהגמלים עושים. לגמלים לא קורה שום דבר, ובמילא עוד מעט האמא החדשה הזו תבוא, ותגיד שהוא מתנהג כמו… כמו גמל אולי.
"אוי לא!" שרה הגיעה היסטרית מהחדר, והפרצוף שלה לא היה כועס בכלל. "הכוס נפלה לו, כי יש לו ידיים מאד עדינות, והוא בטח גם עייף מהדרך… תיזהר מהזכוכיות, נחום" הוא הרים אליה עיניים מבולבלות, מחפשות. הוא פתח את הפה וסגר אותו. הוא בדק את הידיים שלו. היא התכוונה אליו כשאמרה שהן עדינות? אף פעם לא אמרו לו ככה, יכול להיות שהיא צודקת? פניו האדימו כשהוא התרומם.
שרה התכופפה לנגב את השוקו, האיש החדש אסף את השברים והוא עמד בצד כמו מלך, "עוד מעט אכין לך שוקו חדש" אמר האבא החדש, והוא חשב שמשהו קרה לו לאוזניים. ככה? שוקו חדש ישר אחרי שהוא שפך את הקודם??? אנשים מוזרים, האבא והאמא החדשים האלה.
השוקו החדש היה בכוס חד פעמית. הוא לגם אותו בשני שלוקים מהירים, מרוב צמאון הוא שכח לברך. "שכחנו את העוגיות!" אמר האבא החדש והניח את קופסת הפח על השולחן. הקופסא הזיזה את המפה הצידה והשמיעה קלאק כשהוא פתח אותה. אולי עכשיו הוא כן יברך ואולי כן יעשה את זה בקול. העיניים של שרה כל כך מחכות, היא אוספת אמנים לעילוי הנשמה שלה, כמה שזה מוזר זה לא עולה לו כסף.
היה מוזר לברך בקול, אולי בגיל שלש הוא עשה את זה בפעם האחרונה.
"אמן!" אמרה שרה בכוונה ועיניה זהרו, כאילו נתן לה מתנה ענקית. "ראית איזו ברכה הוא אמר, אבא? אח, להתענג!".
אחר כך חזרו הבנים מהחיידר. הם התקרבו אליו בחשדנות. "אז אתה האח החדש שלנו" אמר הקטן מביניהם, זה שמליוני נמשים כיסו את פרצופו. "אני לא אח ולא חדש, שלא תדמיינו!" הוא העיף את הרגל שלו באוויר, ובטעות היא שלחה בעיטה כזו הגונה באחיו הגדול של המנומש, שרק עמד והביט בו. הגדול קמץ אגרופים. יופי, עכשיו יהיה כאן שמח. האבא החדש יבוא סוף סוף לצעוק עליו. הוא יגיד לו לבקש יפה סליחה ולהבטיח שיותר לא יכה שוב. והוא לא! הוא לא יבקש יפה סליחה! והוא דווקא כן יכה שוב! אולי אפילו יעשה את זה עכשיו. מעניין אם גם המנומש יודע להרביץ.
"אם אתה דווקא רוצה ללכת מכות" אמר לו הילד הגבוה, "אנחנו יודעים לעשות את זה מעולה. אבל אמא תמיד אומרת, שאחים שרבים, הם אחים אמתיים".
ואני לא אח אמתי, נשמטו ידיו לצדדים. דווקא להם אני לא ילך עוד מכות. שלא ידמיינו להם שהם הרוויחו להם סתם כך עוד אח אמתי. שרה הגיחה מהמטבח. "שלום חזקי, שלום ירחמיאל, שלום נתן" היא אמרה לבניה. "ראיתם איזה אורח נפלא הגיע אלינו? אני חושבת שהוא יודע טוב לשחק שח מט, או חמש אבנים. גם הבנים שלנו אלופים בזה. אתם יכולים להיות רביעייה נהדרת! אני צודקת, נחום?".
שוב הוא הרים אליה עיניים מבולבלות, תרות כה וכה. שוב הסמיקו פניו ועיניו נפלו אל הרצפה. שיהיו רביעייה נהדרת, הוא גנח. למרות שהוא אוהב חמש אבנים ושח מט בדיוק כמו שקוראים לו נחום.
הוא האמתי היה מעדיף לטפס עכשיו על המשענת של הספה, נניח, ומשם לנסות לתפוס את הנברשת. נברשת יכולה להיות נדנדה מקסימה! מעניין אם הוא יקבל כוויות מהנורות האלה, שמוברגות בתוך העיגולים של הנברשת הישנה הזאת. אז מה! הוא לא פוחד מכוויות! כבר קיבל כמה כאלה בחיים שלו. תמיד שמו לו משחת ברנשילד וזה עבר.
הוא הוריד את העיניים שלו אל הרצפה. הילדים החדשים, שבטוחים שהוא עומד להיות אח שלהם, כבר המתינו לו עם החיילים של השח מט. שרה אומרת שהוא אלוף בשח מט ובחמש אבנים… מעניין מי אמר לה את זה. האמת שהוא אף פעם לא ניסה, אבל שרה הזאת, נראית אשה חכמה. אולי בכל זאת היא צודקת.
המשחק היה דווקא נחמד, למרות שהוא לא היה המנצח הראשי כמו שהוא אוהב. וכששרה קראה לו יחד עם כולם, אל ריח השקשוקה והפודינג החם במטבח, הוא הרגיש שכל האגרופים הקמוצים לו בלב כבר ארבעה חודשים נפתחים להם לאט.
–
שבועיים עברו, מלאים בכוסות שוקו וארוחות מהבילות וברכות בקול והמון מילים טובות.
בבוקר, כשכולם היו בחיידר וגם הוא, התקשרה מרגלית לשאול איך הילד. "הוא נהדר!" שמחה שרה לגלות לה. "את יודעת, זה לא ילד האומנה הראשון שנכנס אלי הביתה, ובכזה יצור טרם נתקלתי: שילוב של פקחות ושנינות ומזג נוח וזרימה… ילד מושלם, לא יאומן" מרגלית שתקה הלומה מעבר לשפופרת. "יש משהו קטן שבכל זאת מציק לי" אמרה שרה אל תוך השתיקה. "אולי תדעי לפתור לי את החידה: למה בכל פעם שבה אני קוראת לו בשמו, הוא מסמיק ופותח את הפה, כאילו תפסתי אותו באיזו קלקלה…".
"אני לא מאמינה…" לאטה מרגלית מעבר לשפופרת. "עכשיו מסתדרים לי כל חלקי הפאזל…".
"במה מדובר?" בערו פניה של שרה מסקרנות.
"אני לא מאמינה שזה קרה לנו" לאטה מרגלית. "לא מאמינה… הוא הצליח לעבוד עלינו, הברנשון. עבד עלינו למשך שבועיים!".
"מה???" שרה לא הבינה מילה.
"כשהוא יחזור מהחיידר, תבדקי בבקשה אם יש שומה קטנה לימין האף של נחום, זה הסימן המזהה שלו, משהו שלא יימחק". אמרה מרגלית וקולה יבש.
"הסתכלתי על פניו אלפי פעמים" אמרה שרה. "בחנתי אותן בשנתו, כשהוא דיבר מתוך חלום… אני יכולה לומר לך בוודאות, שלא הייתה שם שום שומה. ואוודא את זה כשיחזור, ליתר בטחון".
כשהם חזרו מהחיידר, מיד אחרי ברכת השלום וכוס השוקו, בדקה שרה את פניו וברחה מיד עם הטלפון אל מרפסת השרות. הוא פתח עיניים גדולות, מבוהלות כמעט. מעניין מה קרה? מה היא ראתה על הפנים שלו, שכל כך הבהיל אותה?
יכול להיות שצמח לו קרן, כמו לוושתי ממגילת אסתר? היא מיהר אל המראה המרובעת בפרוזדור. הפנים שלו היו רגילות לגמרי, רק שפם קטן של שוקו קישט לו את השפתיים. ממה שרה כל כך נבהלה? יכול להיות שהיא צריכה כבר להוציא אותו מהבית, ולא נעים לה להגיד לו את זה?
הגב שלו התקשח. נראה אותה פוחדת להגיד לי משהו! יכול להיות… הלב שלו דפק לאט וחזק. יכול להיות שקרה משהו לאבא או לאמא האמתיים שלו?
הוא הלך בצעדים שקטים למרפסת השרות. מדביק את האוזן שלו אל הדלת, חזק. "הפנים שלו חלקות לגמרי" אמרה שם הקול של שרה. "אין שם שום שומה… אבל הוא באמת עדין ופיקח! הוא ילד טוב, אני מבטיחה לך! הוא ממושמע! הוא אוהב לעשות טוב, ויש לו ידי זהב!".
הוא הדביק חזק יותר את האוזן לדלת, נותן למילים הטבות האלה להיכנס פנימה יותר, ולהתפשט לו בכל האברים. "זה לא אכפת לי" התעקשה שם שרה, כנראה היא מדברת עם מרגלית. "לא אכפת לי מה כתוב בדפי הדיווח האמתיים שלו! ואני לא יודעת מי המציא אותם!
אני יודעת ששבועיים הם מספיק זמן כדי לדעת את האמת. אני יודעת שהילד הזה הוא ילד טוב, שרוצה לעשות טוב". אחר כך שרה שתקה. היא בטח עוצמת עיניים בריכוז ומקמטת את המצח. היא בטח מקשיבה לכל מיני דברים רעים שמרגלית אומרת עליו. מרגלית בטח לא מאמינה למה ששרה אומרת! ולמה שתאמין, אחרי שבכל הבתים שהוא היה בהם, אמרו עליו בדיוק ההיפך!
"לא" שרה כמעט צעקה. "לא ראיתי עליו בעיית קשב, לא ראיתי היפר אקטיביות. הוא ילד שובב ומלא חיים, כמו כל הילדים!"
"הכל מאת השם" אמרה שרה אחרי עוד רגע של שתיקה. "ולא אכפת לי, תאמיני לי שלא אכפת לי, להמשיך לקרוא לו נחום".
האוזניים שלו הסמיקו. אז שרה כבר יודעת שהוא מוישי! היא בטח בהלם.
הוא חייב לברוח עכשיו. שהיא לא תראה אותו עומד כאן ומקשיב לכל השיחה. זה לא יפה להקשיב לשיחות של מבוגרים.
אבל זה יהיה שקר.
אז מה. זו לא פעם ראשונה בחיים שהוא משקר.
אבל, לשרה???
דלת מרפסת השרות נפתחה ב"בום" גדול אל תוך המצח שלו. איי, זה כאב. שרה הביטה בו בהפתעה גדולה. הפה שלה נפתח, העיניים נפתחו. היא רצתה להגיד לו משהו. אולי עכשיו היא תצעק עליו ותעניש אותו?
היא הלכה לשתות כוס מים ואחר כך אמרה לו: "אני בטוחה שלא התכוונת להקשיב לשיחה שלי, הרי תמיד אתה רוצה להיות ילד טוב".
הוא הנהן לאט. יכול להיות שהיא צודקת. שהוא בסך הכל רוצה להיות ילד טוב,
ואם היא כל כך מאמינה בו,
אולי הגיע הזמן,
שגם הוא יתחיל להאמין.