נענועי כנפיים / אלגוריה

"זהו. נמאס לי!"
"גם לי. לשמוע את התלונות שלך!"
"דייי! כמה אפשר. שוב לנענע. לעוף. לנפנף. בשביל מה? בשביל מי?"
"מה זאת אומרת? אלו החיים שלנו!"
"אילו חיים הם. נענועים שאינם מועילים לאף אחד. זהו. נגמר לי הכוח".
"חבל, אתה מפסיד. אם אתה לא בא, אני עף מכאן".
"אז עוף. בהנאה רבה!"
"אמן, תודה. תראה, יש שם דמויות. הם מסתכלים עלינו".
"שיסתכלו. לא אכפת לי כבר מכלום, אמרתי לך".
"מה קרה לך? אני הולך לעשות להם הופעה מדהימה כזו, אתה עוד תקפוץ מהמקום שלך מרוב התפעלות".
המהום עייף עונה לו כתשובה.

הוא מנתר ממקומו, פורש את כנפיו בגאון, ומתחיל לנפנף. הדמויות מתקרבות אליו, מתלחשות. הוא מבחין בקופסא מוזרה. אולי מצלמים אותו? גווניו המרהיבים מפזזים באור השמש. נעים לו כל כך. הוא מנתר מפרח לפרח, מנפנף שוב ושוב. נוחת כמעט על אפה של הדמות הגבוהה. רוח נעימה מרפרפת מעליו. הנה, הוא מצליח לעוף גבוה יותר. שיר עליז מתרונן על שפתיו.
"אתה רואה?" הוא צועק פתאום אל חברו.
שום קול לא בוקע מכיוונו. נרדם, אולי.
חבל.

***

"כמה זמן אתה חושב שזה ייקח?" השאלה נפלטת מפיו של ראלף בלי רשות.
"זמן?" ג'ון בוחן אותו דרך משקפיו העבות. "אי אפשר לדעת. אבל מה זה משנה? ככל שזה ייקח יותר זמן, כך התוצאות יהיו מרתקות יותר". הוא בוחן את המכשיר, בודק אם הוא קולט את גלי האנרגיה היטב.
"הנה, זה מתחיל לבוד. תראה איזה יופי זה!" ראלף מתקרב אליו, נושף. הפרפר הצהוב כמעט נוגע באפו. הוא מנער אותו מעליו כמו זבוב טורדן.
"אתה יודע מה?" הוא אומר פתאום בקול מוזר. "זה מתחיל לשעמם אותי. לדעתי, אנחנו סתם מבזבזים את זמננו על זוטות. מה כבר יכול לצאת מהמחקר הזה, הא?"
ג'ון מפסיק באחת, מסתובב אליו בסיבוב של מאה שמונים מעלות. "ראלף! זה לא עובד ככה. או שאתה מחליט להיות סבלני, או שאני אמצא לי שותף אחר. לא נולדת להיות חוקר, אני רואה".
ראלף אינו עונה. ארשת נעלבת משהו מצטיירת על פניו.
"טוב. אל תיעלב לי עכשיו. גם זה לא מתאים לאופי של חו… אוף, למה אתה מתחיל להתקפל?! מה כבר אמרתי?!"
ראלף קם ממקומו. משפשף את גוו, ומתחיל לצעוד לכיוון הנגדי.
"לאן אתה הולך??" תדהמה מצטיירת על פרצופו של ג'ון.
ראלף מסתובב לרגע, מרים אליו עיניים כחולות. "אתה צודק", הוא אומר בשקט. "לא נולדתי חוקר, אני סתם אחד ללא תקנה. אין לי מה לחפש כאן. המחקרים האלו מדי מעייפים אותי. והאמת, אם אתה שואל אותי… לא נראה לי באמת שהמחקר הזה שלך יוביל למשהו רציני".
ג'ון מביט בו, המום. "אתה עוזב עכשיו? בדיוק בשלב הכי מעניין?!"
"מעניין אתה קורה לזה?!" הוא נושף בבוז, מרים את תיקו. "לי הוא משעמם עד דמעות. סין היא בכלל לא המקום שלי, ומספיק בזבזתי את זמני כאן. אני הולך לחפש משהו יותר מעניין לעשות. מחקרים מהסוג המיידי, כזה שאתה רואה תוצאות בעיניים".
"אין דבר כזה", ג'ון החלטי. "תקשיב למה שאני אומר לך. מניסיון. כל מחקר לוקח זמן, וסבלנות. אם לא תלמד את זה, לא תגיע לתוצאות אף פעם".
ראלף מנענע את כתפיו, מרגיש קצת כמו הפרפר ההוא. "או שכן, או שלא. אני עוזב. כשיקרה משהו מעניין, תקרא לי", הוא אומר בטון לועג.
גו'ן מביט בצער אחר גוו המתרחק של חברו. חבל עליו, בחור מוכשר דווקא. הוא הוסיף כל כך לאווירה של הקבוצה שלהם.
היי! הפרפר בורח לו פתאום. הוא חייב להתרכז.
חבל שראלף מפסיד את הניתורים המעניינים שלו. הוא בטח יתחרט עוד מעט, ויחזור.

***

"ראלף! מה שלומך? כמה שנים לא התראינו?!" אישוניו של ג'ון מתרחבות בהפתעה.
"ג'ון!" שריקת הפתעת נפלטת מפיו של ראלף. "מה קורה? מה שלום הפרפרים שלך? בטח מתו כבר מזמן, אה?!" ראלף צוחק בקולניות, מנענע את כוס הקפה הריקה שלו. "כמה זמן עבר מאז? שלוש שנים? יותר?"
"שלוש וחצי. ועדיף שתיקח כיסא, כי אתה עלול ליפול ממה שאני הולך להגיד לך".
"ליפול?! מה קרה לך? לא השתנית, אני רואה. הרצינות הזו שלך, היא לתמיד, הא?!" ראלף מתיישב מול ג'ון. חשב לעזוב את הקפיטריה עכשיו, אבל מה לא עושים בשביל חבר נעורים מימי הביניים.
שיח ידידים חביב מתערבל עם אדי הקפה של ג'ון.
ראלף משתעל פתאום. "עכשיו תגיד לי באמת, נכון צדקתי? נכון שלא יצא כלום מהמחקר הזה שלנו, הא?!"
ג'ון מתבונן בעיניו התכולות של ראלף.
"ממש לא", הוא לוחש.
"מה לא?!" עונה לו ראלף, מנער משהו מעליו. נזכר פתאום בפרפר ההוא, שכמעט נגע באפו.
"בוא ואראה לך משהו במחשב שלי". ג'ון לוגם את טיפת הקפה האחרונה ואחר מרים את תיקו, מוציא ממנו מחשב נייד קטן. פותח במהירות את התוכנה של גלי האנרגיה, מפנה מקום לידו עבור ראלף.
ראלף מביט במסך בשתיקה. עיגולים שונים ומשונים מסתובבים מולו במעגלים, הופכים גדולים יותר ויותר. הוא מנסה לזכור איך זה עובד. הנה הפרפר הזעיר שלהם. העיגולים עוברים ממקום למקום, נעצרים לבסוף בנקודה מרוחקת. מילים לועזיות מהבהבות פתאום על המסך.
ראלף משפשף את עיניו, לא מאמין.
"אני… בהלם. זה… לא יאומן", הוא לואט, משתנק.
"זה הזוי. לגמרי. פרפר קטן, בעל כנפיים קטנות עוד יותר, ואנרגיה ענקית כזו!!! איך זה יכול להיות?!"
ג'ון מתבונן בו בשקט. "האמת, גם אני שאלתי את אותה השאלה. בעצמי לא האמנתי שהתוצאה תהיה עוצמתית כל כך". הוא מזיז משהו שחור על ראשו. ראלף מתבונן בו, עיניו קרועות לרווחה. "מממ… מה זה על הראש שלך?! משהו חדש?!"
זוויות פיו של ג'ון מסתירות חיוך. "די חדש, מאז הסערה".
"מה?!" ראלף לא מבין.
"מאז התוצאות של אותה מחקר, התחילו המון שאלות לנקר בראשי. לא הבנתי איך יצור כל כך קטן, יכול לעולל סערה גדולה כזו. ועוד בקצה השני של העולם". הוא משתהה לרגע, מביט בעיניו התוהות של ראלף. "ועוד יותר לא הבנתי, איך יתכן שטריליונים של תנועות מסתחררות סביבנו, והעולם אינו נחרב".
"נחרב?!" מהדהד ראלף אחריו.
"כן. כוחות אנרגיה רבים כל כך, אמורים לגרור אחריהם התפוצצות אדירה".
אישוניו של ראלף מתרחבות בהפתעה. "אתה רציני?!"
"לגמרי", הוא מכחכח בגרונו, ממשיך. "משהו לא הסתדר לי עם כל מה שלמדנו באוניברסיטה. אז הלכתי לחפש תשובות". הוא מרים את אצבעו, נוגע בכיפה השחורה שעל ראשו. "והנה התוצאה".
"אל תגיד לי ש- – -"
"לא אגיד לך. זאת עובדה".
"הפכת לדתי!!!"
"הפכתי ליהודי מאמין. ראיתי בעיני, איך בורא העולם משגיח על עולמו, ומנווט את כל הכוחות בחכמה אינסופית, שלנו הקטנים אין בכלל השגה בכך. עצם העובדה שהעולם מתקיים, היא ראיה שיש כח עליון המשגיח ומנהיג את הכל. החל מנענועיו של פרפר קטן וכלה ב…"
"ג'ון!" ראשו של ראלף מתנודד מצד לצד. להיכן נעלם ג'ון היהיר והגאוותן?? "אני פשוט בהלם ממך!!"
עכשיו מחייך ג'ון. חיוך אמיתי, מאיר. "אוה. תודה על המחמאה".
"מחמאה?!" מבט מוזר מצטייר בעיניו של ראלף. אולי הבן האדם פשוט השתגע?!
"כן. זו ממש מחמאה בשבילי, זה מראה שבאמת השתניתי, ברוך ד'". שקט ממלא את הקפיטריה עד אפס מקום.
עיניו של ראלף מהורהרות פתאום, נתלות בנקודה עלומה.
"המסעדה הזו, כשרה, אגב", אומר פתאום ג'ון שלא מן המניין. "מעניין שגם אתה נכנסת לכאן בדיוק היום. גם זה משמיים", הוא אומר בקריצה. "אותו כח שמניע את הפרפר לעוף מכאן לשם, הניע אותך להגיע בדיוק היום, ובשעה הזו לכאן", הוא לוחש לעצמו בהתפעלות עמוקה.
ראלף מתנער. "די, תפסיק כבר. מה קרה לך, נהיית לי פילוסוף?! אתה יודע בכלל למה אני כאן?!"
"למה באמת?" ג'ון אומד אותו בעיניו, כמו ראה אותו לראשונה.
"לא, אל תחשוב שגם אני- – -" ראלף משתנק פתאום. "זו רק אמא שלי. היא הזדקנה מאד. ו… לאחרונה היא פשוט לא מסכימה לאכול שום דבר חוץ מדברים כשרים. לא יודע מה קרה לה פתאום", קולו מצטרד לרגע. "והקפה כאן מצא חן בעיניי, זה הכל." הוא מתנשף, מתרומם ממקומו באחת, ופונה לדלפק הגבוה לשלם.
רגע לפני שהוא יוצא הוא מסתובב פתאום אל ג'ון. "נדמה לי ש-"
"שמה?" ג'ון קם גם הוא.
"שאמא שלי הגיעה מבית אדוק", הוא זורק חטופות.
"אני לא בטוח, היא אף פעם לא אמרה לי את זה במפורש. אבל לאחרונה היא התחילה להגיד כל מיני דברים. טוב, אנחנו באמת צריכים לדבר".
***

"אתה יודע מה הכי השפיע עלי בכל הסיפור הזה?!" הם עומדים בפתח בית המדרש, גמרותיהם בידיהם. פרפר זהוב כנפיים מנתר פתאום מעליהם. קולו של רפאל משתנק לפתע.
"חשבתי על הפרפר הזה, שבכלל אין לו בחירה. כמה סערות מתחוללות בגינו. ואנחנו, בני אנוש, שבידינו ניתנה הבחירה… כמה המעשים שלנו משפיעים בעולם, מה גודל הסערה שהם גורמים שבכל העולמות- – – !"
יוני מהנהן בראשו, עיניו החומות נוצצות כיהלומים.
"הלוואי שתמיד נדע רק לבחור בטוב – – -"

***

"אתה רואה?!" הוא לוחש לחברו פתאום.
"רואה למה גרמתי עם הנענועים המדהימים שלי?"
"נו… מה… אתה סתם גורם לסערות ומהומות – – -" קול ישנוני להפליא מפהק לידו.
"גרמתי לשני יהודים לחזור אל אביהם שבשמיים!!!!" – – –
ושוב הוא דואה באושר, מצליח לעוף הפעם גבוה יותר מתמיד – – –