דממה מלכותית ירדה על השיכון.
היום הקדוש בשנה, יום אשר אין בו לסיטרא אחרא אחיזה בעולם, פרש כנפי מלאך לבנים על היקום.
חדווה מתהלכת בביתה מקיר אל קיר כמחפשת משהו. קירות הבית הקטן סוגרים עליה והיא יודעת שאין לה לאן לברוח. ברוך ה'. הפיצקאלאך זקוקים לה והיא לא תיסחב איתם לבית הכנסת שיפריעו לנשים מבוגרות בתפילתן.
ובכל זאת ההשלמה מאולצת מדי .
מחזור התפילה בוער בידיה כאילו עשוי היה מגחלים וכתוב באותיות של אש .וליבה נמלא פתאום געגועים. הלב מתמלא על גדותיו ודמעות מטפטפות החוצה, אחת ועוד אחת.
כמה זמן לא ביקרה בבית הכנסת שלהם! כמה זמן לא זכתה לשמוע את ניגונו מרטיט הלבבות של הרב, ניגון שהוא שר פעם אחת ויחידה בשנה, לפני כל נדרי. ועין אחת לא נותרת יבשה! כמה זמן לא נתנה ללבה להתרומם טפח וטפחיים מעל הקרקע… כמה!!!
עיניה בוהות בשמש המתקרבת לצד מערב. האופק האדום יפה כל כך, ורחוק ,כמה רחוק – – –
אין לה סיכוי לגעת בו. כמו שאין לה סיכוי לתענוג הזה, של תפילה שקטה בבית הכנסת "שלה ."היא יודעת שאסור לה להתמרמר, ועליה לשמוח בצרותיה- צרות עשירים. אך הרגשתה הפנימית חמוצה והדמעות לא שואלות את רשותה. הן הופכות אט אט לשיטפון.
מרירות דבקה בהן, כמו עיסה שתיבלו אותה ביותר מדי מלח.
היא כה שחוקה, חדווה. כל היום מכבסת ומגהצת ומבשלת ומחתלת ומנקה ושוב מכבסת ושוב מבשלת כדי ששוב יהיה לה מה לנקות. כל יום, כל היום. כל השנה היא מסוחררת בתוך המעגל הזה, בתוך ים מטלות טכניות שאין להן סוף ותכלה… ברוך ה' שיש לה למי לעבוד, אבל – – –
הנשמה בפנים זועקת, היא רוצה מעט שקט, והיא מ-ש-ת-ו-ק-ק-ת!
מה היא מבקשת בסך הכל? את תפילת כל נדרי! מחצית השעה של התעלות בבית הכנסת, עם הרב, עם ההמיה והניגון הכוסף, המשתפך מבפנים ומטפס כלפי מעלה… חצי שעה ולא יותר.
אחר כך תחזור רעננה למטלות האידישע מאמע שלה. היא מבטיחה, הנשמה ,כי תפסיק להתלונן.
עיניה האדומות עוקבות במטושטש אחר נתי בן חמשת החודשים, אשר נראה רגוע ושבע, ועפעפיו נשמטות להן אט אט ומכסות את עיניו התכולות. הוא נרדם כמו מלאך.
דיני בת הארבע שקועה בספרון חדש, ופיה מלא צ'יטוס. הבנים בבית הכנסת ,עם אביהם, והיא, חדווה, מה היא עושה כאן בשעה כזאת בבית, בעצם?
דיני חשה במבטיה ומרימה את עיניה מעם הספרון. עיניה מתעגלות בתימהון:
אימהות יודעות לבכות?
"מה קרה לך, אמא? כואב לך משהו? להביא לך פלסטר?" היא שואלת בבגרות משתתפת. 

הלוואי שפלסטר היה עוזר לה.
חדווה מניעה את ראשה מצד לצד והעצב עוד שוכן על פניה.
"כואב לי כאן, בנשמה, אני מאוד מאוד מתגעגעת "…
"למי, לאבא ולבנים? אבל תיכף התפילה מסתיימת, ובית הכנסת בכלל לא רחוק".
חדווה מדביקה נשיקה על מצחה של דיני, ומלטפת תלתל זהוב.
"אני מתגעגעת לאבא שבשמים, דיני. אני מתגעגעת לבית הכנסת שלנו ולתפילתו ולניגונו היפה של הרב .את יודעת, כל אחד יכול לשיר את הניגון הזה ,אבל רק הרב שר אותו באמת, מתוך הנשמה. כבר המון שנים לא שמעתי אותו .
הניגון הזה הוא כמו… כמו סולם המרים אותנו למעלה.
ושם, בבית הכנסת, אני מרגישה הכי קרובה להשם"…
"אז תלכי איתנו, אמא. שגם אנחנו נשמע את הניגון ונהיה קרובים להשם! תכניסי את נתי לעגלה, הוא יכול להמשיך לישון. יש הרבה 'אימות' שמביאות ילדים לבית הכנסת. חברה שלי סיפרה לי, יש שם קייטנה בחצר".
"לא, דינוש", קולה של חדווה הופך נחרץ, על העיקרון הזה לא תעבור, ויהי מה .
"בשום אופן לא אעשה את העוול הזה. אמא שלי חינכה אותי שילדים קטנים – מקומם בבית! וכך נהגה גם היא כל עוד היינו קטנים. בשום אופן לא אקח אתכם ואפריע לנשים מבוגרות להתפלל. לא נורא, אנחנו נתפלל מהבית ,הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום. ובינתיים, נחכה שתגדלו".
דיני מרגישה כי קולה של אימה נעדר חדווה, כנראה, וההשלמה מאולצת מדי …
אולי לכן היא מציעה בנדיבות בלתי אופיינית:
"אז תלכי את לבד, אמא! אני מספיק גדולה, כבר בת ארבע! ונתי במילא ישן .יהיה לי מה לעשות בינתיים: יש לי עוד המון צי'טוס וחמצוצים ובמבה אדומה בשקית, ייקח לי עוד המון זמן לגמור את כל הפעקאלע, גם הספר החדש עוד לא נמאס לי. אל תדאגי, אמא, לא ישעמם לי. לכי, אמא. אני אשמור שנתי לא יתעורר!"
דיני לא זקוקה למילה נוספת כדי לשכנע את אמא.
וחדווה מאושרת שהרעיון הזה הגיע מכיוונה של דיני.
היא מכינה במהירות הבזק בקבוק מטרנה, ומריצה הוראות לבתה 'הגדולה' בת הארבע:
אם הוא יתעורר, ורק אם הוא בוכה, תני לו את המטרנה שעל השיש, נתי יודע להחזיק את הבקבוק לבד. תוך חצי שעה אמא כאן!" 

בלב דופק היא רצה במורד המדרגות הלולייניות. השמש עדיין לא שקעה לגמרי. אולי, אולי תספיק עוד את הניגון של הרב? או לכל הפחות את תפילת ה'כל נדרי' שלו? היא לא מאמינה שהיא כאן – – –
בית המדרש מקבל את פניה המיוזעות בזרועות פתוחים, ובניחוח המיוחד השמור אך לו. האורות דולקים כולם באור שלא מעלמא הדין. עזרת הגברים מלאה בלבושי לבן עטויי טליתות. האוויר מלא חשמל. הדמעות מתקבצות כבר והולכות אל גדות העיניים. ממתינות לניגון של הרב, אי-אי-אי הניגון – – –
היא מתקרבת אל המחיצה. רק תציץ ותראה את הדרת פניו של הרב הנערץ. את הכנותיו לתפילה, את מבטו הרך והחודר עובר על צאן מרעיתו. כמה אוהב מבטו, כמה אוהב הוא כל יהודי.
המקום שליד המחיצה מאכזב. הרב עדיין אינו ניצב במקומו.
הציבור מתנועע. המתח באוויר הולך ונהיה סמיך. נשימתה של חדווה כמעט ונעתקת מגודל הציפיה, הגעגועים .הכיסופין שסוף סוף היא נותנת להן מקום לפרוץ…
היא מביטה על השעון. מחצית השעה אשר הקציבה לעצמה ולדיני הולכת ומגיעה אל קיצה. והדרך אורכת אף היא דקות מספר… תחזור הביתה מבלי לומר מאום? מבלי לשמוע? מבלי להרוות במשהו את הצימאון שבנשמתה?
רחש-לחש עובר בין הציבור המתחיל לדאוג לרבו. השמים בחוץ החשיכו זה מכבר, ומעולם לא קרה לו כדבר הזה. ואולי הוא אינו חש בטוב?
פרקי תהילים נלחשים בדבקות. הקהל מפשפש עוד במעשיו, מביט בעין בוחנת אל תוכו פנימה.
אולי אינם ראויים עדיין?
וככל שנוקפות הדקות גוברות יפחות הבכי של נשות ישראל, המטמינות פניהם בבושת פנים בין דפי מחזור התפילה.
חדווה מתייפחת גם היא. מודאגת, כאובה ולחוצה נוראות. חלפה לה ועברה מחצית השעה.
תחושת החמצה הולכת ומתפשטת בה. 'אינך ראויה, חדווה. לא זכית'. מילים נוקבות כדורבנות המלוות את צעדיה המהירים וראשה החפוי, עת היא צועדת הביתה.
הביתה. שוב תחתל ותאכיל ותישא במטלות שאין להן סוף. שוב, כבכל שנה ,תנסה היא לחטוף מילה מתוקה של תפילה בין מריבות הילדים לתחיבת בקבוק או מוצץ. שוב תתגעגע לתפילה שיש בה ממש. ותמתין, בסבלנות או בלי .
לכשיגדלו הילדים.
הניגון יחסר לה. יותר מהכל.
אז איך זה שהיא שומעת אותו כאן, פתאום. ואולי היא חולמת?
אוזניה מתעתעות בה? ככל שהיא מתקרבת אל הבית הולך הניגון ומתגבר. והיא שומעת אותו, נובע מעמקי הפנימיות של הרב. כן, מפיהו של הרב הנערץ שלהם. נכסף ומתעלה כלפי מעלה – – –
היא עולה את מדרגות הבניין. אחת-אחת. נושמת אל תוכה את הניגון. וצובטת את עצמה לוודא שאינה חולמת. כל גופה רועד, כשהיא מגיעה אל הבית ושומעת את הניגון בוקע מתוכו.
היא פותחת את הדלת ביד חסרת יציבות.
והפעם היא בטוחה שהיא הוזה:
נתי שלה, בן חמשת החודשים, מחובק ועטוף ברוך אינסופי בידיו של הרב. עיניו התכולות של נתי פקוחות, בולעות בהנאה בלתי מוסתרת את 'שיר הערש 'שמעולם לא הכיר. 

דיני הבייביסיטר האחראית, רדומה על הספה בבגדיה, פניה מרוחות תערובת מתוקה-מלוחה וספרון מסתיר את פניה. חבל, היא כה רצתה לשמוע את הניגון.
ונתי… מצא לו "בייביסיטר" אחראי יותר.
חדווה מאובנת. בלעה את הלשון ומזמן שכחה איך מדברים.
הרב. בכבודו ובעצמו. הרב הנערץ שכל העיר סאסוב מתייפחת עכשיו לשלומו בבית הכנסת ומפשפשת במעשיה, על מה עולל לה השם כך…

הוא נמצא כאן בתוך ביתה-מבצרה ומרגיע את נתי שלה… מי יודע עד היכן הגיעו צרחותיו? והוא נראה היה כה רגוע ושבע כשהיא יצאה…
הרב מתנער משרעפיו. מניח את נתי בעריסתו לאט ובזהירות, כמו היה אתרוג בעל פיטם עדין, בתוך פלומה רכה.
הרב מרים מבט טהור כלפי מעלה ואומר: "עכשיו אלך לתפילת כל נדרי.
ילד יהודי בכה. איך יכולתי להשאיר אותו כך ולגשת לתפילה?"
וכבר נעלם הוא במורד המדרגות.
בני העיר ינשמו לרווחה, עת יחזור רבם הנערץ. הם יחושו כי תשובתם התקבלה ,ושוב נעשו הם ראויים לתפילתו של הרב, לניגונו.
וחדווה? תמשיך ותשמור על עולליה בבית פנימה. ותדע,
כי הניגון נמצא בתוכו.

שיר מוקדש לאמא

תפילת יום כיפור שלי.

התפילה שלי מנוקדת
בכתמי דמע מתוק
ובמבה וביסלי

התחינה של מתנדנדת
בין פעמוני צחוק
ל"אמא, הוא הרביץ לי!"

התפילה שלי דומעת
ספוגת בקשה
"אמא, דופקים בדלת!"

התפילה שלי נוגעת
לאט, בלחישה
ושוב היא מתבלבלת

אבוא אליך כך
ילדה קטנה ומבקשת
עם כל הפירורים והכאב

בקצה העין לח
תן לי שנה מחודשת
קרובה לאבא אוהב.