סיפור מרגש לרגל תשעת הימים

בימים האחרונים הבית קצת שקט. חסר בו הקול, של סיבובי מכונת הכביסה המתגלגלת ומזמזמת ומסתובבת בלי סוף.
נראה לי שהידיים של אמא, שרגילות כל היום להכניס, להוציא, לתלות, לקפל, ולטפל בכביסה, קצת משתעממות בימים האחרונים. הן גם לא עוסקות בתיקון חורי הגרביים שלי ושל יענקי… אולי לכן הראיתי לה בהתלהבות את חוברת המתכונים שהגיעה היום, ממש עד לדלת.
היו שם בלינצס מעניינים, תפוחי אדמה עם כל מיני רטבים מוזרים של שמנת, גם עוגות ומוסים וגלידות, לפי התמונות הם נראו מתכונים ממש מגרים.
"מה דעתך להכין לנו משהו מעניין לארוחת הצהריים?" קרבתי את הקטלוג לעיניה של אמא. לא שאני אוהב אוכל מוזר וחדש, אבל אגלה לכם את האמת – אני מרחם על הידיים של אמא, נראה לי שהן משתעממות.
אמא דחפה את החוברת מעיניה. קמטה אותה וזרקה לפח. דווקא היא אוהבת לבשל, ואת זה מותר לעשות בתשעת הימים… אז למה היא מתנגדת?
אמא לא ענתה מיד על שאלתי. חשבה לה רגע בשקט כל מיני מחשבות, ואחר כך זרקה שאלה לאוויר:
"מה דעתכם לנסוע איתי לכותל המערבי?"

"יייש!" קפצתי מייד, ויענקי היסה אותי: "לוזר, שכחת שאנו בתשעת הימים, מה אתה כל כך שמח?"
"הרב'ה שלנו אמר, שכתוב 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'. אנחנו רק קצת – פחות שמחים. לא כתוב משנכנס אב – עצובים!"
"עם הקפיצה שלך לגובה, וזעקת ה'יש', ממש המעטת בשמחה" אמר יענקי וראיתי שגם הפנים שלו לא כל כך ממעטות בשמחה. מה לעשות ששנינו אוהבים טיולים? לפעמים חושב יענקי לעצמו שהוא אבא שלי, ומנסה לחנך אותי בלי סוף. מרגיזן.
אמא ארגנה תיק לנסיעה הארוכה. הכניסה שתייה וכוסות וארוחת ערב לדרך, מגבונים, ארנק, הלבישה את מירי, ארגנה את חיימקה, ו… לדלת.
—
"את שני הקטנים נשאיר אצל סבתא – ירושלים", אמרה לנו אמא, כאשר ישבנו סוף סוף באוטובוס. "מירי עדיין לא יודעת להתפלל, ולכותל המערבי נוסעים רק ילדים שיודעים להתפלל בו".
"על מה תבקש?" שאלתי את יענקי.
"אני צריך לחשוב" הוא ענה ברצינות.
"לא נהיה הרבה זמן בכותל" התערבה אמא. "הנסיעות לוקחות זמן רב וגם מעייפות, ואני רוצה להספיק לחזור הביתה בערב, בזמן סביר, שתוכלו לקום בבוקר מוקדם.
לכן, חשוב באמת שננצל שם את הזמן היטב. נכין לעצמנו בראש רשימה של תפילות, זה רעיון!"
הסכמתי. והפעם, לא כמו תמיד, ישבנו במשך כל הנסיעה כמעט בשקט מוחלט.
רק כמעט… כי היו לי באמצע כמה שאלות חשובות לשאול את אמא, לגבי דברים מוזרים שראיתי בדרך. כמו המשולשים הצהובים בסמוך למחסום, ולמה מרחיבים את הכביש בצד שמאל, ומי משלם לפועלים, אבל בכל שאר הזמן – שתקתי לגמרי. הייתי עסוק במחשבות, מה אבקש מהשם כשאעמוד ליד הכותל, הקיר שנשאר מבית המקדש.
יש לנו שכנה בבניין, מבוגרת ומסכנה, תמיד לבד לה ועצוב לה. פעם היא ספרה לאמא שיש לה בן בחוץ לארץ ואף פעם אינו בא לבקר אותה. אולי אבקש מהשם שהבן הזה יעבור דירה לבניין שלנו, ולשכנה הזאת לא יהיה יותר עצוב.
יש ילד בכתה שלנו, לא אגלה את שמו כי זה לשון הרע, שפשוט נהנה להרביץ. אתמול נתן לי בעיטה כזאת, רק בגלל שהסתכלתי לו לתוך המחברת. קבלתי מכה והיא כאבה.
שמעתי פעם את אמא אומרת, "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". נראה לי שלילד הזה רע בתוך הלב, ולכן הוא כל כך מרבה להרביץ. אתפלל להשם שיהיה לו טוב, ואני מסכים אפילו להיות חבר שלו, בתנאי שלא יבעט בי יותר.
כאשר עמדנו מול אבניו היפות של הכותל, הגדולות, כבר נפרשו למעלה שמיים כתומים – כחולים. הצבעים התחלפו, נהיו שחורים יותר ויותר, וברחבת הכותל נדלקו אורות לבנים וחזקים.
התקרבנו עם אמא אל האבנים הגדולות. הרגשתי, שככל שאני מתקרב אליהן, אני רוצה יותר ויותר שהן תחזורנה להיות אבנים של בית המקדש.

הצלחנו לפלס דרך עד לכותל הקדוש בעצמו. המון נשים היו סביבנו. והמון פתקים קטנים, מקומטים, בין האבנים. אמא הורידה את ראשה, מלמלה בשקט וגם בכתה. יענקי התקרב ודבר עם השם. סמוך אל אמא עמדה אשה אחת. נראית מבוגרת הרבה יותר מסבתא, והיא בכתה בקול גדול.
לא יכולתי שלא לשמוע את מה שהיא אומרת.
"אוי, אבא שבשמים!" היא התייפחה, כמעט נחנקה מדמעות. "יכולתי לבקש ממך שהבן שלי, רפאל ראובן בן סלביה, שחולה מאד ולרופאים אין כבר איך לעזור לו – יבריא, יכולתי לבקש ממך שתתן לי דירה טובה, יכולתי לבקש ממך שתתן לי נחת, שבתי בת השלושים תתחתן כבר. אבל אני לא מבקשת. אני רוצה רק שתשלח לנו את המשיח! שתביא לנו את הגאולה השלמה!
אני רוצה שתחזור אלינו אבא. שתביא לנו את בית המקדש. שלא תהיה עוד בגלות. אני רוצה יותר מהכל שאבא הטוב שלי ישמח עם הילדים שלו. ורק את זה אני מבקשת. רק את זה!"
האשה חזרה על המילים שוב ושוב, בכתה בקול גדול. בדיוק כמו שבוכה חיימקה כאשר הוא רעב. הדמעות הרטיבו את האבן הקרה שהיא נשענה עליה.
שמעתי אותה, ודמעה גדולה ירדה גם מן העין שלי. הצלחתי לומר רק מילה אחת: "משיח!"
"זהו. חוזרים" אמרה אמא. פניה היו אדומות.
הרגשתי שלא התפללתי כלום, אבל ביקשתי המון.