סיפור מרגש לרגל ימי בין המצרים- עברית
ובנה ירושלים
“לוזר, תתכונן!” אמרה לי אמא. היא עצמה הייתה כבר לבושה חגיגית. אבא חזר הביתה להתכונן. גם הוא היה חגיגי, ועוד משהו היה בו מוזר. לקח זמן עד ששמתי לב. “אבא, המשקפיים שלך!” הזכרתי לו. יש לו מספר גבוה מאד, מספר שלא אומרים… אני לא רגיל לראות בכלל את העיניים שלו בלי. “מי צריך משקפיים לקישוט?” צחק אבא ולא הבנתי למה.
יענקי היה כבר לבוש גם הוא בחולצה המגוהצת של שבת. הוא הוריד את הפלסטר שהדביק אתמול על החתך שקיבל בטעות מהסכין. יו כמה דם ירד לו אז! כמה נבהלתי. ועכשיו – כלום. הפלסטר הלך לפח ולא נשאר לו סימן אפילו.
אמא נתנה לי את בגדי השבת שלי. אבל עוד לא התחלתי להתלבש. הייתי עסוק בלמצמץ מול האור המסנוור שהגיע הביתה, לא יודע מאיפה. הייתי עסוק גם בלהקשיב למנגינה מיוחדת שהגיעה ממקום רחוק. מנגינה שהזכירה הכנסת ספר תורה, אולי חתונה שמחה במיוחד.
היו בה חצוצרות ותופים וקלרינט ונבל וגם כינור. היו בה עוד כמה כלים שלא הכרתי, בטוח!
התפלאתי – מי זה ששכח שבין המצרים היום? מי זה שהתבלבל ויצא בתזמורת בימים כאלה עצו…
“איזה אושר, אני לא מאמינה. זה היום קיווינו לו” אמרה אמא ולאט לאט התחלתי להבין בעצמי. זכינו.
הייתה התרגשות גדולה בבית. כל הרחוב היה מלא באנשים חגיגיים ובאור גדול ובמנגינה אחת גדולה וארוכה ושמחה ועליזה ורוקדת.
ירדנו למטה. שיירה חגיגית ונרגשת.
למטה כבר חיכה לנו אוטובוס שהתמלא לאט לאט. ששון הנהג, זה שהפה שלו תמיד עצוב ועצבני ואף פעם לא ראיתי את השיניים שלו, ישב בעניבה אדומה וחולצה לבנה מגוהצת וחייך הפעם חיוך גדול וצהוב. הגשתי לו את כרטיס הרב קו והוא אמר “עזוב. בשמחה הזו מי צריך כסף? החברה נותנת הסעות חינם”.
השכן אליהו, זה שההליכה שלו מתנדנדת והוא נשען תמיד על מקל, הגיע בריצה כאילו היה בחור צעיר ובריא כשור. השכן אביגדור, זה שלא מדבר עם אבא כבר שנתיים – אין לי מושג למה, חיבק אותו חיבוק גדול וחייך חיוך גדול עוד יותר. וככה הם עלו ביחד במדרגות של האוטובוס.
כשהאוטובוס התמלא לגמרי התניע אותו ששון ויצאנו לדרך.
ריח נעים מילא את האוטובוס, ואור גדול ויפה גרם לכל האבות להתחיל לשיר בבת אחת: “וטהר לבנו לעבדך באמת”. האוטובוס נסע והאור הגדול נסע יחד איתו, והמנגינה, והריח הנעים. שמחה גדולה ישבה לי בתוך הלב והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו טוב. משהו שהשם יאהב.
השכן עוזיאל, זה שתמיד אוהב להתווכח על נושאים של פוליטיקה ומה כולם אמרו וסיפרו, וגם מתעצבן לפעמים, הוציא קופסא יפה ומקושטת. היו בה המון ספרי תהילים בכריכת עור לבן.
הוא חילק לכולנו.
פתחתי את התהילים ואור זהב יצא ממנו וסנוור לי עוד יותר את העיניים. התחלתי לומר את המילים הקדושות והיה לי טעים בפה, כאילו מצצתי סוכרייה עם מילוי בטעם תות.
הצצתי מהחלון. הכביש היה מלא בנחש ארוך של אוטובוסים ומכוניות ומשאיות. אופניים ואופנועים היו בשוליים. כיפות גדולות ויפות קישטו את הראשים של כולם. חיוכים קישטו את הפנים. בגדי שבת. אף אחד לא צפצף בפקק הגדול ואף אחד לא איבד את הסבלנות, אפילו שכולם רצו כבר להגיע.
“כבר מגיעים” אמרה אמא. היא הייתה מרוגשת כמו כלה מתחת לחופה שלה.
“הגענו” אמר לי יענקי וצבט לי את היד.
ירושלים הייתה יפה ומקושטת. היא הייתה שטופה באור חזק ובשיירות של יהודים שהגיעו מכל הארץ, מכל העולם. אפילו ברמזורים נצצו יהלומים.
חבורות של ציפורי שיר התעופפו מעלינו והצטרפו למנגינה היפה, שנשמעה עכשיו ברור יותר, וחזק יותר.
קול גדול וחד גרם לאוזניים שלי לרעוד ולעיניים שלי להיפתח.
הן מצמצו מול האור החזק שהגיע מהחלון.
הי. אני בחדר שלי. הרגיל. הפלסטר עדיין על היד של יענקי, ולא לקישוט. וזה אומר ש… הכל היה רק חלום?
אני נוטל מהר ידיים וניגש אל החלון. אולי בכל זאת מחכה שם ששון הנהג עם חיוך צהוב, ורוצה לקחת אותנו לירושלים? שום דבר מיוחד לא מציץ מהחלון. רק משאית הזבל מרוקנת את הצפרדע הירוקה כמו בכל בוקר.
זה היה חלום.
וכל כך יפה היה החלום. כל כך מרגש ושמח.
אין לי מושג איך באמת יהיה כשמשיח יבוא. את החלום הזה המציא המוח שלי, שכל כך רוצה אותו כבר כאן.
אבל אני בטוח שהשמחה תהיה גדולה, עוד יותר מהשמחה שבחלום.
“אני רוצה שהחלום יתגשם כבר. מהר!” אני מרגיש פתאום כמו שאף פעם לא הרגשתי. ואני אומר לו את זה, לאבא בשמיים.
מתחנן, מבקש, ואפילו טיפטיפה בוכה. “כל כך רוצה שזה יהיה, על באמת”.
ומה אומרת לייקי?
ואף על פי שיתמהמה, אף על פי אחכה לו, בכל יום שיבוא.
ואולי היום הוא יבוא?
אנחנו יודעים שכל מצווה מקרבת את היום הזה. כל תפילה. כל דמעה.
זה תלוי בנו. בכולנו. בכל אחד ואחד מאתנו.
נבקש, נבקש. לא נתייאש.
לבסוף הוא יבוא. היום. הלוואי!
