ציפורים כלואות /תהילה אוחיון

1981, חוף הסלע, דרום אפריקה

השמש עמדה ברום השמים הכחולים. עשרות שחפים לבנים חגו סביבה במקהלה צווחנית, מוחים על העפיפון שחדר אל קו מעופם, אורח צבעוני בלתי קרוא. 

"אבא! תראה! השחפים משחקים עם העפיפון שלי!" קרא ג'ים באושר. לא בכל יום הוא יורד אל החוף עם אבא ותומס, אחיו הגדול. לא בכל יום הוא זוכה לקבל עפיפון במתנה, אומנם יד שנייה, אבל אין עוד ילד בשכונה שלהם שיש לו אפילו את זה.

"אל תתרחק, ג'ימי", השיב לו אביו בחיוך יגע. הלוואי והייתי יכול לשמור על האושר שלך לנצח.

אך ג'ים היה עסוק מדי בהתבוננות בעפיפונו המרחף, ובקצף הגלים המדגדג ברגליו היחפות. הוא לא שת ליבו לאזהרתו של אביו, וגם לא לקריאותיו של אחיו לחזור למקום ישיבתם ולא להתקרב למגדלור. הוא המשיך לרוץ. המגדלור התקרב אליו, עד שיד חסונה תפסה בכתפו, מושכת אותו בתנופה.

"תגיד לי, אתה לא מקשיב?!" תומס הביט בו בנזיפה מהולה בחרדה.

"מ…ה, אני… אני…"

"אסור לנו להתקרב למגדלור! זה אזור ללבנים בלבד! למה את לא מקשיב לי?"

פנינים שקופות נקשרו לעיניו של ג'ים. "לא… לא שמתי לב, תומס, רציתי לעוף עם השחפים".

"אה, לעוף עם השחפים?" תומס עדיין לא נרגע. "לאן? לכלא או לעולם הבא?"

הפנינים הפכו לנחלים, זורמים בקצב מהיר מהעיניים השחורות הקטנות.

"עזוב אותו, תומס". אביהם קרב אליהם, משלח מבט מתרה לעבר בנו הגדול. "הוא רק ילד".

כן. רק ילד. חשב תומס במרירות, אבל לשוטרים זה לא אכפת. לכן הוא רוצה להגן עליו. על בשרו חווה לא פעם מהי פשיטת רישיונות, ושינה על דרגש קר בתא מסורג ודחוס. זו לא אטרקציה שהיית רוצה לשלם את המחיר שלה. מה לעשות שבמצב שלהם הם זוכים לכרטיס חינם?

"ג'ימי", הוא ליטף את פניו הדומעות של בנו הקטן, "הזמיר היא ציפור לא הכי יפה, אתה יודע? היא חומה-אפורה כזאת".

שני הבנים תלו באביהם מבט תמה. מה הקשר?

"אבל בכל זאת, היא אחת הציפורים היקרות בעולם", הוא הביט בהם באהבה ובתביעה כאחד, עוצמה במילותיו ובמבטו.

"ג'ים, תומס, האדם אינו ניכר בצבע עורו, וגם לא במה שאחרים חושבים עליו. אדם ניכר במה שהוא בפנים, בקול הערב היוצא מנשמתו. אל תתנו לאף אחד לגרום לכם לחשוב שאתם לא שווים, לקלקל לכם את המנגינה הטהורה שבלב".

"אני לא אומר, להתגרות בחוק", הוא חייך אל הנער התוסס שמולו, "אבל כן תשמרו על הערך העצמי שלכם ועל מצפונכם. יום יבוא ויתגלה הטוב שבכם, יום יבוא וגם אתם תוכלו לעוף עם השחפים".

• – –

תשע שנים מאוחר יותר

בתור העיר הכי מתוירת, סיפקה לו קייפ-טאון עבודה לא רעה בכלל. הוא נהג לעמוד על יד הכיכר ולהציע את שירותיו לעוברים ושבים: נשיאת תיקים, צחצוח נעליים, ניקוי חנויות – הכל. רק כדי לכלכל את עצמו, לא ללכת לישון רעב.

אביו נפטר בשנה שעברה, ותומס אחיו הגדול נמצא הרחק ממנו, ביוהנסבורג, עובד אצל אדון עשיר ומרושע – לטעמו בכל אופן. נכון שהוא שולח לו מדי פעם מכתבים וקצת כסף, אבל ביום יום הוא צריך להסתדר לבד.

"בחורצ'יק", נשמע קול חלוש מאחוריו. ג'ים הסתובב והבחין באדם לבן. ממתי אתה מסתכל על מגדר, ג'ים?? ומבוגר, בערך בגיל שבעים.

"הכל בסדר, אדוני?" הוא קרב אליו, הזקן נראה חיוור מאוד וחלש.

"אוי… לא ממש.. אני…" הוא הושיט לו כמה מטבעות, "תוכל לקנות לי מים, בחור?" ג'ים הופתע, לא בכל יום הוא זוכה לאמון שלא יגנוב את הכסף.

"בבקשה, אדוני". הוא חזר כעבור רגעים אחדים, בקבוק מים בידו. הזקן מלמל משפט בשפה שלא הבין ולגם מן המים, אחר חייך אליו בהכרת תודה. "זו תהייה חוצפה מצדי לבקש ממך שתתלווה אלי לביתי? אני לא חושב שאוכל לחזור עם חולשה כזו הביתה".

חוצפה? הזקן הזה מוצא חן בעיניו.

בית דו קומתי פשוט אך מטופח למדי נגלה אליו מאחורי צמחייה סבוכה של עצים ופרחים. הזקן, שהציג עצמו כ"לא אדון! מיכה, תקרא לי מיכה", הסביר לו כי הוא והטבע ידידים טובים.

"מה אתה עושה בקייפ-טאון, ג'ים?" שאל מיכה לאחר שהתרווח על הספה בחדר האירוח שבביתו, מזמין את ג'ים לקחת לעצמו משהו לאכול מהשולחן ולשבת על הספה מולו.

"אני גר כאן, אדוני, כלומר…"

"כלומר, בצדדים הפחות מחמיאים של העיר", הוא הבין. "ואבא? אמא?"

הנער השפיל את מבטו. "יש לי אח ביוהנסבורג, אבל.." הוא נאנח, געגועים תקפו אותו פתאום.

"אגיד לך משהו, בחורצ'יק", קולו של מיכה היה סמכותי אך באותה מידה גם חם ועוטף, וג'ים תהה לאן נעלם הזקן החלוש שסייע לו מקודם. "אני עוקב אחריך כבר לא מעט זמן".

ג'ים הרים אליו מבט מופתע, תמה, גורם לחיוך משועשע לרצד על שפתיו.

"כמו שאתה בוודאי יודע, לא הכי נחמד לחיות לבד, במיוחד לא בגילי. ידידים הציעו לי לקנות עבד", הוא התיז בכעס שג'ים לא הבין את פשרו, אולי עבד זה לא השם החוקי, אך זה בהחלט מה שעושים אנשי המעמד הגבוה במדינה הזו, ולא נראה שזה מפריע להם.

"אבל אני, אני לא קונה אנשים וגם לא סומך על כל אחד. בך ראיתי משהו מיוחד", הוא חייך אליו. "שלא תחשוד בי בגזענות, אבל האנשים השחורים, כנראה ההשפלות והעוני חספסו לא רק את עורם אלה גם את נשמתם. אך אתה עדיין צעיר, ראיתי שיש בך טוב, שיש לך ערך עצמי".

"אז לא הייתה זקוק לעזרה לפני כן?"

מיכה צחק. "לא ממש, אבל אני לא יכול להכחיש שהמים בהחלט לא הזיקו לי…"

"אז מה אתה אומר, ג'ים?" עבר מיכה במהירות לשימוש בקולו הסמכותי שג'ים עוד ילמד להכיר, "אתה רוצה שאדאג לך לאישורים הנדרשים כדי לשהות כאן איתי באזור המורשה ללבנים בלבד? יש לי רק שלושה תנאים לשהותך פה".

הוא עצר את נשימתו. תקווה ופחד התערבבו בליבו.

"הראשון – נאמנות; השני – לא להסתבך עם החוק, וזה אומר שהרישיונות עליך בלי משחקים! השלישי – תוכיח לי שאתה שווה את זה. נער בן שש עשרה אינו אמור להיות בור. אתה נראה לי נער חכם. מלבד העזרה שלך בבית אנו נשב ונלמד בכל יום. לא אתן שאדם בלי ערך עצמי ישהה בביתי. מה אתה אומר, ג'ים? אתה מוכן?"

אני לא אומר, להתגרות בחוק, אך כן תשמרו על הערך העצמי שלכם ועל מצפונכם.

זה בדיוק מה שאבא ביקש מאיתנו.

"למה אתה עושה את זה?"

"יש לי החשבונות שלי".

ג'ים הסכים.

• – –

גטו וורשה

"צמאי הדם הללו שוב הגיעו", סינן אלחנן בין שיניו.

"מה הם שוב רוצים מאיתנו?"

"זה לא ברור? להרוג. בעצם עדיף להתעלל קודם ואז להרוג", הפחד הופך אותו לציני למרות אופיו הנוח.

"אלחנן ומיכה! התרחקו מהחלון!" קראה אמם. אבא רק הביט בהם במבט רב משמעות.

"זה לא כל כך משנה, אמא", התחיל אלחנן, אך בכל אופן התרחק מהחלון כדי לא להדאיג אותה, "הם לקחו כבר את משפחת שטיין. לא ירחק היום עד שהם יגיעו גם אלינו – היום או מחר. מה ההבדל?" הוא משך בכתפיו.

"כל. יום. שיהודי. חי. זה הבדל. גדול. מאוד. מאוד גדול", אמר אביו, מדגיש כל מילה בנפרד.

"תזכרו זאת היטב. הם שונאים אותנו דווקא בגלל פנימיותנו. בגלל טוהר נשמתנו. אל תתנו להם לזלזל בכם. וחשוב מכך, אל תתנו להם לגרום לכם לזלזל בערככם. אני לא אומר, להתגרות בחוק כמו הפרטיזנים והנערים במחנה", הוא העביר מבטו על שני הנערים שמולו, "אבל כן תשמרו על הערך העצמי שלכם ועל מצפונכם, על צלם האלוקים שבכם. יום יבוא והקדוש ברוך הוא יתגלה בהדרו ובכך יתגלה הטוב שבכם. יום יבוא ותוכיחו שהייתם ראויים".

אלו היו מילותיו האחרונות של אביו. למחרת הגיע גם תורם. מיכה ידע שהוא יעשה הכל כדי לשרוד, שהוא יעשה הכל כדי להיות ראוי.

1992, קייפ-טאון, דרום אפריקה.

ג'ים נכנס הביתה בסערה, העיף את הצעיף על הספה, נכנס למטבח והחל לקצוץ בצל בעצבנות. עד שיחזור מיכה וידליק את האש, הוא כבר יספיק לחתוך את כל תכולת המקרר בקצב הזה.

"וואו, את מי אתה מזמין ואני לא יודע? אתה הולך להאכיל גדוד?" מיכה עמד בכניסה למטבח והביט בנער העצבני שמולו בשעשוע.

"מה? אתה כאן?"  ג'ים הפסיק לרגע את הקיצוץ הקצוב, והביט במעשה ידיו. באמת הגזים.

"נו-נו", צחק מיכה, "אני בכל אופן גר כאן, לא?"

"חשבתי שנסעת", הסביר את כוונתו.

"התחרטתי ברגע האחרון…אבל עזוב אותי. מה קרה, בחורצ'יק? מי עורר בך את החשק להפוך לשֶף?"

"סתם, כמה נערים התנכלו אלי… הם צעקו… הם קרעו לי את המעיל ואת הספר שהבאת לי… אמרו שכושים טיפשים אינם צריכים ללמוד".

"תראו את היהודי הזה! לובש את הבגד של אחיו התינוק חחח… תביא ת'ספר!… יהודים טיפשים צריכים למות, לא ללמוד!"

"ומה אתה אומר?" שאל, מנסה להעביר את הזיכרון ממוחו.

"לא יודע. אם צריך לעבוד ולא ללמוד אז הנה, זה מה שאני עושה", החווה בידו על הירקות הקצוצים.

"תקשיב לי טוב, ג'ים", מיכה הביט בנער שמולו במבט חודר, קולו סמכותי ומתרה.

כמו המבט של אבא.

"אני מניח שאתה זוכר את הכלל השלישי שנתתי לך שנפגשנו בפעם הראשונה. ג'ים, אתה הרבה יותר מזה! מה אתה מתייחס אליהם?"

"אני לא רוצה להתחצף. אבל הרגשת פעם איך זה שמזלזלים בך ומתנהגים אליך כמו סמרטוט?"

"כן". מיכה הפשיל את שרוולו, חושף את המספר החרוט על זרועו, תמונה שווה הרבה יותר מאלף מילים.

"א… אני מצטער, לא… לא ידעתי", ג'ים נשך את שפתו התחתונה. מיכה ניצול שואה?!

"לא היית אמור לדעת. אבל אתה אמור לזכור, שלא משנה מה יגידו לך, הכי חשוב שתשמור על הערך העצמי שלך, על מי שאתה באמת".

"ועל קול הזמיר", מלמל ג'ים חרש.

"ומה?"

גי'ם סיפר לו, על השיחה ההיא על חוף הסלע, על השחפים, על כעסו של תומס ועל הזמיר של אבא. "למרות שהשיחה הזאת הייתה כמעט שמונה שנים לפני פטירתו, אני חושב שזו הייתה הצוואה שלו. שלא אתן לחיצוניות להשפיע על מי שאני באמת". הוא השתתק, תוהה עד כמה באמת הוא מצליח לקיים זאת? האם אביו גאה בו?

"אביך היה איש חכם מאוד. גם אבי ביקש זאת ממני, רק בדרך אחרת", הם שתקו, מכונסים איש במחשבתו.

"שנקיים את בקשתם?" חייך הזקן אל הנער. ג'ים הנהן.

• – –

חצי שנה אחר כך

"הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע", דפק מיכה על דלת חדרו של ג'ים, מנגן בקולו את הפסוק שג'ים למד לאהוב, לאמץ אל ליבו.

"מוכן? נגמר החורף, הפרחים פורחים והמונית מחכה".

"אני לא מאמין שהגיע הרגע. מיכה, אני לא מסוגל לעזוב. איך אעזוב אותך ככה?"

מיכה הניף את ידו בביטול. "אני אסתדר. אל תדאג לי, הארץ הזו אינה בשבילך, אתה צריך לגדול במקום בו יעריכו אותך. שתוכל להיות מי שאתה באמת. יום אחד אולי עוד אצטרף אליך".

"מיכה. אני לא יודע איך להודות לך! אתה האדם היחיד שהתייחס אלי כאדם. עזרת לי להפוך לאדם, גם כשהייתי מעצבן…"

"מאוד מעצבן".

"אז מאוד מעצבן…" צחק ג'ים, נזכר בכמעט שלוש שנים ששהה יחד עם הזקן המיוחד שפגש ביום הקיצי ההוא.

"מיכה, אני בטוח שהעתיד שייעדת לי היה מעבר לחלומו של אבי. אני בטוח שגם אביך גאה במי שבחרת להיות". הוא יודע שבמילותיו העניק לו את המתנה הגדולה ביותר שיוכל לתת לו.

"מאוד מאוד מעצבן! גורם לאדם זקן וחלש להתרגש". הוא אסף אותו בחיבוק אמיץ.

"קדימה, בחורצ'יק, לך להשמיע את קול הזמיר שבך, לך תעוף עם השחפים".

• – –

ג'ים נחלץ משדה התעופה, המזוודה בידו. אוויר משכר של חופש נכנס לריאותיו.

הוא חופשי.

בלי קנסות, בלי פשיטת רישיונות, בלי מבטים מזלזלים ודעות משפילות. בלי שחור ולבן.

"אתה בטח ג'ים", בחור שנראה גדול ממנו אולי בשנתיים, לבוש בחליפה וחיוך ביישני על פניו, הושיט לו את ידו. "אני דודי, שמעתי עלייך הרבה. ברוך הבא". הוא חייך שוב, הפעם חיוכו בטוח יותר.

ממש כמו סבא שלו.

"ברוכים הנמצאים", הוא לחץ את ידו בחזרה.

"בוא. אבי נמצא במכונית, כולם מחכים לראות מי הנער שכבש את ליבו של סבא".

ג'ים הביט על השמים התכולים שנפרסו מעליו. ליבו פעם בהתרגשות, מחר יומו הגדול.

הניצנים נראו בארץ.

מחר גם הוא יהיה חלק מלהקת השחפים הלבנים הדואים אל השמש. מחר גם הוא יהיה חלק מהאנשים שגילו את זוהרו הפנימי, על אף נוצותיו הדהויות.

מחר הוא יתעטף תחת כנפי השכינה.

עת הזמיר הגיע.

מחר הוא הופך להיות יהודי.