# “אם הרב לא ימצא לי היתר”, אמר סוחר הנדל”ן בלחש, “אני עומד להפסיד שנים עשר מיליון דולר, ועוד סכום גבוה מאוד של דמי ביטול העסקה”
צנרת, מה היא אומרת?!
לבי משך אותי להיכנס אל שורות כולל ההלכה הזה ששמו יצא לתהילה. ידעתי שהלימודים בו יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי, ואף על פי כן נעניתי לאתגר. “זה התנאי”, אמר לנו הגאון ר’ שלמה, ראש הכולל שהיה כבר אז פוסק הלכה, “התנאי שלי הוא לא להשאיר את הטוב הזה אצלנו, אלא לצאת החוצה, ולהפיץ ממעיינות ההלכה מן ההר אל העם”.
הסכמתי. אחרי חודשי לימוד ספורים קפצתי אל תוך המים הקרים. בבית המדרש בשכונת היוקרה בעירנו היה שיעור קבוע לבעלי בתים, ובאותו יום הוזמנתי למסור בו דברי תורה זו הלכה.
מולי ישבו עשרות יהודים יקרים, ביזנס לייט ברמ”ח איבריהם ושס”ה גידיהם. הם היו עייפים אחר יום גדוש עסקים, שמורותיהם ביקשו להיעצם, ובכל זאת ישבו והאזינו לשיעור בשקט מכבד, משתיקים מדי פעם את צלצולי הטלפונים וזמזומיהם.
“ההלכה אוסרת להעלים פרטים כלשהם בעת סגירת עסקה”, אמרתי להם, מפרט את ההלכה ודברי הפוסקים לפרטי הפרטים. אנשי העסקים האזינו לי בקשב רב, ניכר היה שהדברים מדברים אל לבם. ככל שהתרבו הציטוטים, וההלכה הייתה ברורה ונוכחת, התפתל מר קניגסמן על ספסל בית המדרש, פניו החליפו צבעים, וכל ישותו שידרה חוסר נוחות.
בסיום השיעור הוא ניגש אליי, כל כולו סימני שאלה. “האם ההלכה הזו תקפה גם כאשר סגירת העסקה היא מול מי שאינו בן ברית?” הוא שאל, ומבוכתו הולכת וגוברת.
“אכן”, עניתי לו לאחר רגע של מחשבה, “ואדרבה, אצל מי שאינו בן ברית, עלולה העלמת פרטים לגרום לחילול ה’ גדול ונורא, פי כמה מאשר בעסקה שמתבצעת מול יהודי”.
“ואין שום צד להתיר?” התפתל מר קניגסמן.
הזמנתי אותו החוצה, מחפש רוח קלה שתטיב אתו. אפס, הקיץ עטף את חוצות ניו יורק. אולי הכוכבים שהחלו להיזרע בשמים, זעיר פה זעיר שם, יביאו מנוח לנפשו הסוערת?
“אספר לכבודו במה מדובר”, אמר איש העסקים, שלף חפיסת סיגריות וכיבד אותי באחת. סירבתי בנימוס.
“אני סוחר בנדל”ן, ומתפרנס מעבודתי לא רע”, הקדים. “לפני חודשים ספורים רכשתי בניין תמורת תשעה מיליון דולרים; מדובר היה ב’סחורה’ משובחת ובמיקום טוב, והצלחתי להציע את הבניין למכירה תמורת שנים עשר מיליון דולר, כאשר רווח נאה ישולשל לכיסי”. האיש עצר לשאיפת עשן קצרה, ואני הסתחררתי קלות מול הסכומים האגדיים שהתעופפו לצדי אוזניי. עשן עכור הסתלסל אל תוך אוויר הלילה הכהה, ומר קניגסמן המשיך.
“לפני כשבוע, בביקור שגרתי בתוך הנכס שלי, הבחנתי בריח נורא שעולה מאחת הקומות התחתונות. ככל שירדתי במדרגות, הלך הריח והתגבר. בקומה הראשונה נאלצתי לסתום את נחיריי. הריח לא בישר טובות. משהו רקוב בבניין הזה. מי ירצה לרכוש אותו כך? מיהרתי להזמין שרברב מומחה. הוא בחן את הצנרת, הרים כמה קורות מהרצפה ובישר בפנים יבשות: ‘הצנרת הזו ישנה מאוד. אם רצונך שהריח יחלוף, עלינו להרים את המרצפות, להוציא את כל הצנרת הישנה ולהניח תחתיה חדשה’.
‘מה הפרוצדורה?’ שאלתי אותו, הרחתי צרות.
‘ארוכה’, אמר השרברב בלי רחמים. ‘יהיה עלינו להרוס חלק גדול מהקומה הזאת, זו עבודה שעלולה להימשך חודשים’. שילחתי את השרברב לדרכו, הזמנתי איש מקצוע חדש. תבין”, קולו של מר קניגסמן הפך למתנצל, “סיכמתי עם מר לייט, גוי עשיר, על מכירת הנכס. כל פרטי החוזה כבר כתובים. אני לא יכול לטרפד פתאום את כל העסקה ולהפסיד את כל הרווחים.
ביקשתי מהאינסטלטור החדש שיסתום את כל החורים, ויתקן את הכול בצורה שתיראה הכי יפה והכי מהירה, והעיקר, שהריח הרע יפוג. האיש הסתכל עליי כאילו נפלתי מהצנרת, אבל עשה את מלאכתו. צבע במקום שצריך, ואת כל החורים סתם בעזרת משטחים דמויי עץ. ליתר ביטחון הוספתי מפיצי ריח עוצמתיים, וזהו, כרגע הבניין נראה יפה ומושלם, ואינו מגלה לאיש את סודו. מחר אני אמור לשבת עם מר לייט ועורך דינו על חתימה סופית על כל סעיפי החוזה”. האיש נאנח.
“עכשיו, אחרי ששמעתי את ההלכה מפיך, אני לא יודע מה לעשות…” מר קניגסמן השליך את בדל הסיגריה אל הפח הסמוך, ועל מצחו נסללו שבילים. “אולי תוכל למצוא לי היתר? בכל זאת, מדובר בגוי…”
“אני בסך הכול אברך כולל”, הבהרתי לו את מקומי ומעמדי, “איני מוסמך לפסוק הלכה. תרצה לבוא אתי אל הגאון ר’ שלמה? הוא ראש הכולל שלנו, בסמכותו לפסוק לך את ההלכה הברורה”.
מר קניגסמן הנהן. ניגש אל רכבו החדיש והזמין אותי פנימה. יחד עם המנוע שהותנע ומיזוג האוויר שהשיב את נפשנו, הפעיל מר קניגסמן את מערכת השמע. “אשריכם אשריכם אשריכם, תלמידי חכמים, שדברי תורה חביבים עליכם”. אח, אשריי. אם השתרבבו ללבי רסיסי קנאה בעשירים כדוגמת מר קניגסמן, הם הלכו ונמוגו ברגעים אלה.
הגענו אל בית ראש הכולל.
מר קניגסמן פסע לצדי במבוא הפשוט של הבית, משהו בחזות העסקית הבוטחת שלו התפוגג קמעה, וגבו הזקוף השתוחח מול הוד הפשטות שקידם אותנו עם הדפיקות הקלות על הדלת. עיניו של ראש הכולל האירו, כשהוא הזמין אותנו פנימה. מר קניגסמן שרגיל לדלתות ובריחים, שטיחי כניסה, מבואות מוארים ופרוזדורים, נחת אתי יחד היישר אל חדר הלימוד של ר’ שלמה, העמוס בספרי קודש מקיר לקיר.
“פתח פיך ויאירו דבריך”, ראש הכולל בחן רכות את מר קניגסמן. קולו של איש העסקים רעד קמעה. “אם הרב לא ימצא לי היתר”, הוא אמר כמעט בלחש, “אני עומד להפסיד שנים עשר מיליון דולר, ועוד סכום גבוה מאוד של דמי ביטול”.
האיש סיפר את השתלשלות העסקה שלו, ואת העלמת הפרטים ממיסטר לייט, מתחנן על נפשו; “אנא, ימצא לי הרב היתר!”
שתיקה כבדה ירדה על החדר, מילאה את כל המרווחים שבין הספרים. הרב עיין בכל פרטי העסקה לגופו של עניין. “ההלכה אוסרת להעלים את הפרט הזה”, אמר ראש הכולל, ונימת צער נשזרה בקולו. ידו ליטפה את כתפו השחוחה של איש העסקים, “הקדוש ברוך הוא שלח לך ניסיון, והוא לא קל. יחד עם זאת, הוא העניק לך כלים לעמוד בו”.
“האם עליי להפסיד את כל ההון הזה, יחד עם דמי הביטול?” מר קניגסמן מיאן להשלים עם הגזרה.
“אינך חייב להפסיד את כל הסכום”, אמר ראש הכולל ברוך. “אינך חייב לבטל את העסקה: תוכל לספר לקונה על החיסרון שקיים בבניין הזה, ולהותיר בידיו את הבחירה אם לרכוש את הבניין או לא. כך לפחות לא תיאלץ לשלם דמי ביטול”.
מר קניגסמן הנהן בתודה. ליוויתי אותו החוצה. כתפיו היו שחוחות. מאות העסקים ומיליוני הדולרים שרבצו עליהן התכופפו בהכנעה לדעת התורה של ר’ שלמה.
עקבתי אחרי מכוניתו המתרחקת של האיש; האיש שעומד להיפרד באומץ לב ומתוך בחירה משנים עשר מיליון דולר.
האם אכן הפסיד את הכסף?
שנתיים חלפו עליי, סוחפות אותי במרוצתן. דמותו של מר קניגסמן הלכה והתרחקה והיטשטשה בזיכרוני.
***
כעבור שנתיים הוזמנתי שוב למסור שיעור בהלכה באותו בית מדרש אשר בלב שכונת היוקרה.
מבט מחויך נצנץ אליי מצד בית המדרש. מר קניגסמן, האיש והסיפור חזרו אליי במהדורה טבעית. התרגשתי, וסקרנותי התעוררה.
כצפוי, הוא ניגש אליי מיד בתום השיעור.
“נו?” שאלתי אותו במתח, כאילו נקטעה שיחתנו רק לפני דקה. יצאנו אל הספסל הסמוך לבית המדרש. מר קניגסמן הצית סיגריה. רוח סתווית ליטפה את פנינו הפעם.
“העסקה לא בוטלה בסוף”, חייך איש העסקים וחזר שנתיים אחורה.
“ישבתי במשרד עורך הדין עם מיסטר לייט שהוציא כבר את עטו הנוצץ. ‘הי, רגע’, עצרתי אותו, משפשף את מצחי, ‘שכחתי לעדכן אתכם שיש בעיה בצנרת הבניין. אני מעדיף לא לסגור את העסקה לפני שתבדקו את העניין. אולי תזמינו שרברב שיבדוק את זה?’
מיסטר לייט ועורך דינו החליפו מבטים תמהים מאוד. אחר כך הם ביקשו לצאת להתייעצות. כעבור דקות ספורות הם חזרו אליי, והנחיתו עליי הפתעה שלא ציפיתי לה: ‘בכל זאת, אנחנו מעוניינים לסגור את העסקה’, אמר מיסטר לייט, ושלח חיוך דק לכיוון עורך דינו. לא ידעתי מה המזימה שהם רוקמים, לא רציתי לדעת, לא רציתי לשאול. חתמנו על טפסי החוזה. הנכס עבר לבעלות מיסטר לייט, ולבעלותי עברו שנים עשר מיליון דולר תבין ותקילין”.
“נו, ומה?” שאלתי את קניגסמן. הסקרנות טרם נרגעה. הרגשתי שלסיפור הזה יש המשך. “לאחרונה פגשתי את מיסטר לייט. שאלתי אותו מה שלום הנכס שרכש ממני, ובלבי חשש כבד.
‘אם לא היית מודיע לי על הבעיה בצנרת’, הוא אמר, ופניו נצבעו באדום, ‘הייתי גורם לך להצטער על זה כל חייך” הגוי נגע באקדח שלו ואני הצמררתי. ידעתי שהערל הזה מסוגל לעמוד תחת הדיבור שלו.
‘ולמה?’ שאלתי אותו, נרעד.
‘במשך שנה שלמה ניסינו לתקן את הנזק, מיליון דולר עלו לנו התיקונים!’ נשף לייט.
‘מדוע בכל זאת קנית את הנכס?’ העזתי לשאול אותו.
‘כאשר הודעת לנו באופן כל כך פתאומי ובלתי צפוי על התקלה בצנרת, אמר לי עורך הדין שזה לא נראה לו, שלפי דעתו יש כאן תרגיל מתוחכם כלשהו של ראש יהודי. הגענו למסקנה הגיונית מאוד, שכנראה יש לך קונה אחר שרוצה לשלם בעד הבניין שלושה עשר מיליונים, וכיוון שאינך רוצה לשלם דמי ביטול, רקחת את הבעיות בצנרת…
‘דווקא לו!’ אמרתי לעורך דיני, ‘דווקא אנחנו כן נסגור את העסקה, שהיא כנראה משתלמת יותר ממה שחשבנו’.
מיסטר לייט נפרד ממני במבע מתוסכל, ואני חייכתי לעצמי. עכשיו, כשההשגחה זימנה שוב מפגש ביננו, זו הזדמנות נפלאה לומר לך תודה”, סיים מר קניגסמן את סיפורו הבלתי ייאמן. “תודה על שהעברת לי את דברי ההלכה. תודה על שבזכותך לא ידעתי פשרות, וניצלתי פעמיים: חיי ניצלו ממוות בטוח, והוני ניצל מהפסד…”
