פרק שני – ביקור של חול המועד

דבי הייתה מאושרת בסרפן הבזאר שנקנה לה לכבוד חול המועד. בתיה התרחקה וסקרה אותה במבט ביקורתי. משהו במראה הכללי של הילדה נראה לה מרושל, אולי הכתפיות של הסרפן רחבות מדי, ואולי זו הסיכה שהיא שוב שכחה לקנות. נסתה לגרש את קמט הצער שרצה להשתכן לה בלב. אז מה, דבי מרוצה וזה העיקר! והיא, אין לה מה להכנס לתחרות עם הבנות של גולדי, שתופרות בעצמן מחלצות יוקרה ולא שוכחות שום פריט.

במילא היא תשאר שונה מהן, לעולם.

סירקה את שיערה הבהיר של הילדה וניסתה לקלוע ממנו צמות דקות, כמו שראתה על הראש של אביגיל, החברה היפיפיה והמטופחת מתחנת האוטובוסים של אתמול. הקליעה הסתבכה לה שוב ושוב. אף פעם לא הייתה טובה בקליעת צמות. בתיה התפשרה על שתי קוקיות קטנות. שטפה את פניו של בן ציון והתקדמה לכיוון הדלת.

אברהם פשפש בארנק, מוודא שכרטיסי הרב קו שוכנים בו בטח וגם שטר של חמישים ₪, למקרה שהכרטיסים התרוקנו – כאילו שיש לכך סיכוי. הם יצאו אל המעלית.

האוטובוס הגיע מהר. דבי קיפצה אל מקומה ברוב עיזוז וליהגה עם חברותיה, אברהם עיין בספר משנה ברורה לאורך כל הנסיעה, ובתיה נסתה, לשווא, לגרש את ענן החמיצות שהתיישב עליה שוב.

ילדה בת עשר פתחה להם את הדלת. בתיה חיפשה היכן להניח את עיניה. חבל שלא הבאתי איתי איזו עוגה טובה או פשטידה, הצטערה ברגע הראשון. ככה הייתי נכנסת למטבח, ומגש התקרובת היה שואב אותי פנימה.

חול המועד פסח עכשיו, הזכירה לעצמה ברגע השני. הבית של גולדי מלא בחומרות, הכניסה למטבח אסורה לילדים מתחת לגיל שתים עשרה, בטח לאורחים. פשטידות היו מביאות מבוכה על שני הצדדים, אז טוב שלא הביאה.

"תכנסו, תכנסו" חייכה בת העשר ממפתן הדלת, מימדיה הקטנים לא הצליחו להסתיר את הבלגן המשפחתי שחגג שם בפנים. מנומש בן שלש ארגן על הרצפה פירמידת ענק של כוסות חד פעמיים, ומנומשת זהה לו, רק בפורמט גדול יותר, חבשה גרביונים על ראשה. והיו שם עוד כמה ילדים בגילאים שונים שפיזזו ברקע. דבי קבלה ראשונה את ההזמנה, ופסעה פנימה מצחקקת, מצטרפת בטבעיות למעגל הילדים.

דלת המטבח נפתחה וגולדי, עטויה סינר וכפפות חד פעמיים, הפציעה מתוכו. "יופי שבאתם, חיכינו לכם!", היא חייכה אליהם. "שבו, תנוחו מהדרך. כבר אביא לכם משהו" היא נבלעה חזרה במטבח, ויצאה ממנו כעבור רגע ממהרת מאד ומזיעה. על מגש הפלסטיק בידיה נחו שתי צלחות מלאות בקוגל תפוחי אדמה ריחני וצח, ועוד שתי צלוחיות של סלט גזר מתוק, וחזרת. "אולי תעבירי לי פעם קורס איך את עושה הכל כל כך מהר" אמרה לה בתיה, נבוכה. גולדי חייכה והתיישבה לצידה. "יהושע כבר מגיע" אמרה לכיוונו של אברהם, אברהם לא המתין למארח, ונעץ את מזלגו בקוגל החם. הנסיעה, שעה בסך הכל, ובכל זאת היא כל כך מרעיבה אותו בכל פעם מחדש.

"לאט לאט" שלחה גולדי מבט מעודד אל בתיה. "כשהייתי אמא צעירה לשניים, הביצועים שלי היו הרבה יותר איטיים, אם בכלל…" גולדי הצטחקה. "בזמנך, כמעט לא בישלתי. עליתי למטבח של אמא שלי, אף אחת לא הרגיש שם ש'גנבתי' לי ולבעלי שתי מנות מכל דבר…". בתיה הנהנה. וילון אפור כיסה את העיניים שלה. גולדי נשכה בשפתיה. "הייתי ילדה קטנה ומפונקת" אמרה על עצמה. בתיה הביטה אל תוך הצלחת. לה אין את האופציה לעלות לאמא ולקחת שתי מנות, גם לא חצי מנה, וגם לא כשהיא קופצת לבקר אותה בפריי בורג. אז מה. בגלל זה תקנא בגולדי? זו לא הרמה שלה, לקנא על כל דבר. "מה איתי?" דבי נעצה עיניים רעבות אל תוך הצלחות של הוריה. "אני גם רוצה מנה!"

"דבי, זה לא דרך ארץ לדרוש ככה!" לחץ פנימי אפף את בתיה, והיא נסתה להרביץ בה נימוס. מה יהיה עם הילדה הזו, מה? רק הגיעו וכבר היא עושה לה בושות. "זה בסדר, תרגישי בנוח" אמרה גולדי וקמה אל המטבח. "דבי היא כמו נכדה שלי, כבר אמרתי לך! ונכדה לא מתביישת לבקש מסבתא שלה, כל מה שמתחשק לה. נכון מתוקה?" צבטה בלחי של הילדונת. נבלעה במטבח, ושוב, כמו במטה של קסם יצאה ממנו כעבור רגע עם צלחת חמה לדבי, וצלוחיות של לפתן פרות לשלושתם.

"לא נעים לי שאת כל כך טורחת" התפתלה בתיה אל תוך עצמה, מתירה תוך כדי את קישורי העגלה של בן ציון, שהביע נחרצות את כמיהתו הגדולה לצאת מהכלוב. הוא זחל בששון אל המצהלות שנשמעו מחדר הילדים. "את יכולה להפסיק עם השטויות האלה?" הרימה עליה גולדי את הקול. "תפסיקי להרגיש כאן כמו אורחת, כי את כמו אחותי. אמרתי לך מליון פעמים. למה את לא מאמינה לי?"

בתיה משכה בכתפיה, נבוכה. אספה את הצלחות הריקות אל מרכז השולחן. רצתה לקום איתן אל המטבח, אבל גולדי עצרה אותה בידיים. בתיה נכנעה וחזרה לשבת. נו הרי פסח, ואין לה רשות כניסה למטבח.

אשה צעירה התיישבה לצידה, מחזיקה שני תינוקות בזרועותיה. "נולדו לך תאומים???" בתיה סקרה בהשתאות את שני היצורים הקטנטנים, ולקחה אחד מהם אל זרועותיה. "מתי זה קרה?". "לפני שבוע" ענתה לה הצעירה, בתיה לא זכרה אם זו דסי או הניה, תמיד היא מתבלבלת ביניהן.

"לא ידעתי" קולה של בתיה ירד אוקטאבה. גולדי הסמיקה ואחר כך החווירה. היא כסתה את פניה בחוסר אונים. "אני לא מבינה איך ברח לי מהראש להודיע לך. היה כאן כזה בלגן. זוג אחד הגיע לכל החג מהצפון, הייתי שקועה באירוח שלהם עד מעל האוזניים". ידיה כיסו את האוזניים לאות המחשה.

"זה בסדר" אמרה בתיה, מערבבת את הפרות החתוכים בתוך הכוסית. ריבועים קטנטנים כאלה, וסימטריים, אולי אם תתאמן על זה שנתיים, יצאו גם לה כאלה. "תפסיקי להתנצל. את בן אדם, ובן אדם יכול לשכוח דברים".

"אני לא בן אדם" השיבה לה גולדי. "ואת יודעת שאת הראשונה שאני מודיעה לה תמיד על כל השמחות. את יודעת" היא המשיכה להתפתל. "היה לי כזה עומס מטורף במתפרה, אף אחד לא התחשב בעומס המשפחתי שלי. עשרים אלף הזמנות לבגדי ערב". בתיה ספרה את המרצפות. גולדי כל כך בסדר בדרך כלל, פנצ'ר כזה יכול לקרות לכל אחד. אבל זה לא נעים בכלל, ועכשיו היא תאכל את הלב לארוחת ערב.

"אם הייתי יודעת, הייתי עוזרת לכם, אולי" אמרה בתיה, והרגישה נלעגת באוזני עצמה. הלוואי שהייתה יכולה לעזור. לארח ילד או שניים לחצי שבוע, אבל מי ישלח ילדים עד אליה, בשביל מה צריך לטלטל אותם בנסיעה אם יש דודות בקרבת הליכה. "אם יש איזה סוג של עזרה שאוכל להציע לכם…" בתיה הסמיקה שוב, ועפעפיה הבהירים נעו.

אחר כך אמרה היולדת הטריה משהו באידיש לאמה, וגולדי השיבה לה בניד ראש מאושש. "יש ברית בעוד יומיים, כאן בבית הכנסת הסמוך. נשמח מאד מאד שתבואו, כן?" המילים הצפופות ניסו לכסות על חוסר הנעימות, ושתיהן ידעו ששום דבר לא יכסה אותו. בתיה הנהנה, נעים או לא נעים, בטח שהם יבואו. מתי הייתה להם שמחה משפחתית בזמן האחרון. "והסעודה, איפה?" שאלה בתיה. אולי היא תכין לפתן או משהו, סלט אולי. "אשמח לעזור לכם, מאד" אמרה ותלתה מבט מתחנן בפלורוסנט.  גולדי שלחה מבט שואל אל יהושע, שהופיע ברגע הנכון, בפתח הסלון. הוא הנהן לעברה. "נשמח שתעזרי לנו, באמת" אמרה גולדי, ובתיה, סמוקה כולה, שלחה אליה מבט לא מאמין. "כן? למרות שפסח עכשיו? עם כל החומרות שלכם?"

"עם כל החומרות שלנו, תארי לך!" אמרה לה גולדי וחייכה חיוך עייף. "אבל בעצם… אולי ייקל על כולנו אם תבואי לעזור כאן, במטבח שלנו. ככה נחסוך גם את העברת האוכל מרשות לרשות" בתיה תלתה מבט בדלת המטבח הנעולה, אין יוצא ואין בא. "בדרך כלל אני לא מכניסה אורחים למטבח הפסחי, אבל את, כבר לא אורחת בכלל", אמרה גולדי, אספה את הכלים שנצבו במרכז השולחן וקמה איתם אל המטבח, פותחת ביד אחת חצי פנויה את מנעול הדלת העליון.

בחורה אחת, בתיה שמחה שלפחות כאן היא בטוחה שזו יוכי, הניחה על השולחן כד עם מיץ תפוזים קר. "את סחטת?" חייכה אל הנערה, "כולנו ביחד" חייכה אליה יוכי חזרה, חושפת גומה חיננית בלחי ימין.  בתיה מזגה לעצמה מיץ כתום ועסיסי, היא באמת הייתה צמאה. ברכה בכוונה שהכל נהיה בדברו. המילים האמתיות האלה, החזירו לה לאט את השלווה שאבדה לה. שהכל נהיה בדברו. מי שלקח אותך מהיכן שלקח והביא אותך לכאן, מי שהעביר אותך בכל המסלול הלא שגרתי הזה, מי ששלף אותך בפינצטה בין הרים ובין סלעים, הוא זה שצרר בחבילתך גם עוגמות נפש קטנטנות. אולי זה הזמן לבקש כך בשקט, שלא יהיו גדולות יותר.

יהושע נכנס אל הסלון, בירך את אברהם בברכת שלום עליכם ושניהם צללו לעומקה של סוגיה. בנותיה של גולדי שאלו אותה משהו באידיש, והיא ענתה להם במשפט קצר, משתדלת לתבל את מילותיה בגרמנית שבתיה תבין, שלא תחשוב שמדברים עליה.

בתיה לא חשבה שמדברים עליה, לא חשבה שיש מה לדבר עליה, חוץ מלנתח שוב את הפאשלה הבלתי נסבלת, שקרתה להם בשגגה. ספת הסלון הרכה הזמינה אותה, והיא שקעה בתוך הריפוד החום והנעים, מקרבת אליה את סל העיתונים. דפדפה בידיה על מגזיני החג, כל כך הרבה צבע, כל כך הרבה מתכונים. כל כך הרבה המצאות זוועתיות כדי למלא עוד דפים של עיתון. זיתים במרשמלו לצד כדורי גלידה, מתכון מנצח של דג פילה לצד עוגה חמוצה מתוקה.

גולדי כל כך בסדר. כל כך מתחשבת וחושבת עליה, תמיד הדלת שלה פתוחה בפניה. אבל היא לא אמא, היא לא אחות, ולעולם כנראה היא גם לא תהיה.

אל תוך המסקנה העגומה הזו, חדרה לאוזניה צווחה חדה. היא קמה מהספה בבת אחת, שומטת ערמת מגזינים על הרצפה, ולא מתכופפת להרים אותה. לא! מכל הילדים שבעולם, לא יכול להיות שזה קולו של בן ציון! היא התרוצצה אחרי הקול. בחדר, על ערבוביה של לגו וקפלה וקליקס, עמד מעגל סקרן של ילדים והתבונן בבן ציון שלה, שישב על הרצפה ברגליים משוכלות, החזיק באצבעו המתנפחת ופניו אדומות וצווחות.