ובו נקפוץ לביקור במדף ספרי הנוער.

ריח מתוק הכה בפני, זה ריח שאין דומה לו בכל העולם והוא חבר שלי מאז הייתי בת שלש: דפים על גבי דפים, כריכות, ספרים ומליוני מילים מרתקות.

התרוממתי על קצות הבהונות, נראים מעניינים הספרים שעל הדלפק, מבולגנים בלי שום סדר. גדולים, קטנים, חדשים, ענתיקות, ניסיתי לזהות איזה סופרת שאני מכירה, לא הצלחתי, אולי אחר כך אבדוק את הספרים האלה כי אם הם נמצאים על הדלפק הם בטח שווים.

הספרנית ניתקה את העיניים שלה מהמחשב ובדקה אותי מלמעלה למטה.

"כן ילדונת, את מחפשת משהו?"

חייכתי. זה כמו שהמוכר באוטו גלידה ישאל ילדים מולו מה הם רוצים,

"ברור, ספרים"

האשה מתחה את המטפחת שלה, ריבועים בצבע קאמל, כתום אפרסק וטורקיז מלוכלך. מעניין מי המציא את השילוב המכוער הזה. "אין לנו ספרוני ילדים" שוב בדקה אותי האשה מלמעלה למטה. אוף! אז מה שאני רק ילדונת!

"אני לא צריכה ספרוני ילדים, תני לי משהו של גדולים, משהו מותח עם מלא אנשים שזזים כל הזמן, משהו שאפשר לבכות כשקוראים אותו מרוב שמזדהים עם הצרות שלהם". האשה הסתכלה עלי במבט שכמעט ניקב לי חורים בפרצוף. "את מחפשת משהו לאחים הגדולים שלך?" סירקתי באצבעות את הקוקו המתולתל שלי, הלוואי והיה לי שיער חלק כמו אליזבת מהספר. הרגשתי כרבולת ענקית באמצע הראש. אוף.

"האחים הגדולים שלי לומדים בישיבות, ואחיות שלי הגדולות בוחרות לעצמן ספרים לבד, הן לא צריכות אותי" הטלפון על הדלפק צלצל והמטפחת המשובצת הסתובבה אליו לבדוק את הצג. "תחפשי שם" בלי להסתכל אלי היא זרקה את היד שלה לכיוון לא ברור בתוך הספרייה. בטח הטלפון עניין אותה יותר.

הלכתי לכיוון הלא ברור בערך איפה שהיא זרקה אליו את היד. על המדף העליון היה כתוב ‘נוער‘. אני חושבת על רבקה אמנו. לה קראה התורה ‘נערה‘ אפילו שהיא הייתה רק בת שלוש, לילדה בת שש בטח אפשר לקרוא נערה.

יו! הספרים של ר‘ דוד זריצקי! שמעתי פעם את אמא מדברת על הספרים שלו בעיניים בורקות. "אין היום ספרים עם עומק כזה" היא אמרה פעם למישהי בטלפון, לפי המנגינה נראה לי שזאת הייתה אחותה טובהלה, "אבל מה, אין לאנשים היום יישוב הדעת לקרוא את העומק הזה, צריך לזה מנוחת הנפש". מאז השיחה ההיא ששמעתי בטעות, אני סקרנית נורא לגעת באיזה ספר של זריצקי, ואפילו לקרוא איזה פרק או שניים. אולי אני כן אבין מה זה עומק של פעם.

אני חושבת שיש לי מספיק ישוב הדעת ומנוחת הנפש, עובדה שמשעמם לי. שעורי בית של כתה אלף הם צחוק ילדים, אין לי כל כך הרבה משימות בבית כמו אביגיל למשל, שהיא בכורה להמון קטנטנים. אני גומרת שעורי בית בצ‘יקות ואם אין לי ספר מרתק אני יכולה אפילו לבכות מרוב שעמום.

פתחתי את הספר ‘למעלה מן השמש‘ קראתי פעמיים את הפרק הראשון. באמת סוג שונה מכל הספרים שקראתי, לא בטוחה שהבנתי הכל, אולי עדיף לקחת את שימקה אבל הוא כבד. עד הבית עלול להישבר לי הגב.

"את באה?" דגדוג בכתף הבהיל אותי ישר מתוך העיירה של פעם. חייקי הסיטה את הצמה שלה אחורה והזכירה לי שעוד כמה דקות הספריה נסגרת.

עמדנו שתינו מול הדלפק של המטפחת המשובצת קאמל וטורכיז מלוכלך. היא רשמה על השם של חייקי את הספרים הנוצצים שיצאו רק בחג האחרון שחייקי בחרה לה, ואז הגיע תורי. הספרנית בדקה את שני הספרים שבחרתי לי ואם הייתה לה גבה שלישית הייתה מרימה גם אותה. רציתי לשאול אותה אם משהו לא בסדר אבל לא הספקתי כי היא פתחה את הפה לפניי.

"תדעי לך שזה לא ישר" היא אמרה בפנים חמורות לחייקי אחותי הטובה. "את לא יכולה לפתוח כרטיס נוסף על שם אחותך הקטנה ואז לקחת כפול ספרים בשבילך". חייקי הסמיקה ואני נחלצתי לעזרתה. "הספרים האלה הם בשבילי" הרמתי במאמץ מלא גאווה את שימקה ולמעלה מן השמש. "אחותי בכלל לא מתחברת לסגנון של זריצקי"

הגבות של הספרנית נשארו דבוקות אחת לשניה. "תעבדי על מישהו אחר" רסיס קטן של רוק השפריץ לה מהפה היישר אל הכריכה של שימקה. היא לא שמה לב. "בת כמה את, קטנטונת? נראה לי שאת יודעת להציג נפלא"

הזדקפתי עד שהקשת של הגב התחילה לכאוב לי. אבל בעיקר כאב לי בלב. למה היא צוחקת עלי?

"לפני שבוע עשיתי שש" דיווחתי לה, די מה זה העיניים האלה? שמעתי שפעם, בעבר הרחוק, בגיל 6 בנות כבר התארסו. "דווקא כשרון משחק אין לי, כולם אומרים שאני מדי אמתית" הפרצוף של הספרנית הצחיק אותי, היא נראתה כמו דמות שיצאה ישר מהקומיקס. אף מחודד, פה מרוח חצי פתוח חצי סגור. שתחליט מה היא רוצה לעשות איתו!

הספרנית גרפה את הספרים אליה, דפדפה בהם. מלמעלה. "לא מבינה מה את מחפשת כאן, זה ספרים למבוגרים".

"אז מה" רקעתי בנעלי הפלופרס שלי, רק אתמול קניתי אותן, לא נשאר בחנות מהדגם של הצבעים המתחלפים אז קניתי סגול, העיקר שהן נוחות לי ונכנס אוויר מהחורים. "יש תכנים לא ראויים בספרים האלה? אמא שלי אומרת שעל הסופר זריצקי היא סומכת בעיניים עצומות".

"לא יודעת" הספרנית אמרה בפה קפוץ, סגרה את המחשב וארגנה מהר את ערמת הספרים, למגדל מסודר בפינת הדלפק. "אני צריכה לסגור את הספריה, תחליטי מה את רוצה, ילדונת".

"קוראים לי הני" הושטתי לעברה יד קטנה ורזה, "נעים מאד".

הספרנית לא הושיטה לי יד חזרה.

המשך יבוא…