השעה רק ארבע.
רק ארבע?
איך לילה בא.
איך הלילה בא בלי לשאול
באורח חצוף,
עוטף את הרחוב,
מכסה את הפרצוף.
בחוץ חשוך, מנוכר,
מטפטף שם וקר,
והנה גדוד יקר –
חזר.
חזר אל המוכר.
"אמא שלום!"
"אמא, תגידי, עכשיו עדיין יום?"
"אמא, מה יש לאכול?"
"אמא, איפה הכדור הכחול?"
זה רוצה לצבוע קירות במכחול,
השני רוצה גינה עם חול,
ורוצה,
ורוצה,
ורוצה את הכל.
"אמא, מה נעשה עכשיו?
מה, אנחנו צב?
סגורים בבית עם גג על הגב?"
אני עושה בזריזות הערכת מצב.
מצב חרום.
מצב חורף.
מצב צב.
גדוד שלי יקר,
אל נא, עוד לא,
לפגוש את הכר!
אז אני מתיישבת על השטיח.
כלום לא רוצה להבטיח,
מילה לא רצה להטיח.
מחזירה להם שאלה אלמותית,
שאלה,
כמו יהודייה אמיתית:
"ובכן, ילדים…
מה נעשה עכשיו?"
מצחים קטנים סביב בריסטול מתקמטים.
מה נעשה? מה מתאים?
"נבשל משהו טעים?"
(בדמיון כבר טועמת).
"נכין בר בצק נעים?"
(אני רושמת).
"נבנה תיבת נוח עם תאים?"
(אני נושמת).
"נכרוך יחד ספרים לכרכים?"
"תספרי לנו סיפור בהמשכים?"
"תקני לנו לורדים זורחים?"
"נכין פרצופים מחייכים?"
"נאכל בסקוויטים פריכים?"
"ננקה לשכנה את השטיחים?"
"נמיין את כל הפיצוחים?"
כך הם שחים.
ברעיונות עוד שוחים.
מפליגים,
שוקעים,
מתווכחים.
ואני?
רק מקשיבה ורושמת.
מקשיבה ונושמת.
ורושמת, ונושמת.
ורו ש מת.
ו נו ש מת.
והארץ דוממת.
הנה,
רשימת המשאלות נגמרה.
בריסטול מפואר,
תכניות מגירה.
הרשימה מלאה,
אבל המגירה, סגורה.
קמים מהשטיח.
כלום לא קיימתי,
הרי כלום לא הבטחתי.
רק רשמתי,
ורשמתי,
ורשמתי.
הייתי.
ונשמתי.
המחוגים הבוהקים בקיר,
צוחקים צחוק מריר
מוציאים לי לשון
על הזמן שעבר,
מזכירים לכל איש ואישון
צריך כבר לישון.
ערב אמיתי כבר הגיע,
ארוחה, מקלחות,
ו… להרגיע.
אז לא עשינו כלום.
ממש, אבל ממש – כלום.
שום דבר מהמם
לא יצא מהבריסטול הדומם.
אז למה בכל זאת,
הפרצופים הקטנים כאן שרים?
איך זה שמכל
הכלום שהיה כאן היום,
הם נראים…
כל כך מאושרים?
