פגשתי אותה בבוקרו של יום. עננים קרירים כיסו את שמי הבוקר הטהורים.

המתנו שתינו לאוטובוס העירוני שיקחינו למקום עבודתינו. השעה התאחרה. המחוג הגדול התקרב אל הספרה 12, וזה אומר שהשעה 7, בה שתינו מוכרחות להיות בעבודה, הגיעה.

ואנו עדיין כאן, ממתינות לחסדי תחבורה צבורית.

אילה היתה לחוצה. ההצצות לשעון נעשו תכופות עם כל דקה חולפת.

בשעה 7:04 הביא אלינו ענן אפור, נחש מטרטר ששמו אוטובוס. סוף סוף, עלינו עליו באנחת רווחה. הוצאתי סידור והתחלתי להתפלל את תפילתי המקוצרת.

אילה ישבה כעל קוצים וזעה כעלה נידף, ניסתה לדחוף ברגליה את האוטובוס, שיסע כבר, ומהר! תוי פניה מתוחים היו, ודרוכים, משהו בתוכה כמו עמד להתפקע.

ריחמתי עליה, רציתי להרגיעה, ולא ידעתי איך.

– "זו פעם שניה שאני מאחרת החודש" – החלה לשפוך את ליבה – "אני חייבת לפתוח את הצרכניה עכשיו! אני כבר באיחור. שיירה של לקוחות ממתינה לי, הבוס לא מבין בעניני תחבורה מקרטעת… אוי לי, ואבוי לנפשי… נו, שיסע כבר האוטובוס, למה הוא מתעכב"?

– "השעה 7 ו-12 דקות"!

היא לא ידעה את נפשה.

לא ידעתי אם היא מסוגלת לשמוע כעת, או שתפקידי כאן הוא להקשיב בלבד. אך בכל זאת דברתי!

– "אילה, תנשמי. נשמי עמוק ואח"כ הקשיבי למה שאומר לך"!

– היא נסתה לנשום, שלא בהצלחה מרובה והטתה אוזן:

– "כשאת מגיעה ב-7:15 נאמר. מתנשפת. המפתחות הגואלות בידייך. שיירה של אנשים לחוצים רוצים לחם וחלב, זועמים על איחורך. אל תתחילי להתנצל. אמרי פשוט:

"אתם צודקים, אני מאחרת וזה לא בסדר"

אולי יהיה לך קשה בהתחלה, אך מנסיון אישי, אנשים נרגעים כשאת מצדיקה אותם. בהצלחה", נתתי לה חיוך מעודד, בטרם זינקה מכסאה ופרצה בריצה בהולה מהאוטובוס שהגיע בינתיים ליעדו.

התפללתי עליה, בליבי ובשפתי.

שלא יחכו לה היום הרבה אנשים.

שלא תינזף, שיבינו אותה, שיהיה לה הכח להתמודד.

היא נראתה לי שברירית כל כך באותם רגעים, "ה', אתה כל יכול, היה בבקשה בעזרתה", ביקשתי למענה מכל ליבי.

אח"כ הגעתי למקום עבודתי, וזרמתי עם שגרת יומי. אילה נדחקה למגירה צדדית בתודעתי.

כעבור שבוע פגשתיה שוב.

הפעם הגיע האוטובוס בזמן, ישבנו בניחותא. אויר צח שטף את פנינו.

היא נזכרה מיד בקורותינו בשבוע הקודם. וחיוך עלה על שפתיה. "את יודעת? ישמתי את עצתך, והיא היתה ממש יעילה! כשהתקרבתי לכיוון הצרכניה התכוננתי ל"מקלחת".

להפתעתי עמד שם ילד אחד. הביט בשעון ועלי לסרוגין, פגשתי בעיניו. ואמרתי לו: אתה צודק. חמוד.

הילד הביט עלי, מעכל את המילים אותם הוא כל כך לא רגיל לשמוע. אחר כך הפציע חיוך מתוק על פניו. והוא החליק פנימה, לחנות.

המוזר הוא, שכל בוקר, ממתינה שיירה בזמן הזה. ובאותו יום, קרה לי נס מיוחד".

– "ה' אוהב אותך" – אמרתי לה בחיוך. ואני, שוב נוכחתי בכוחה של תפילה. תפילה פשוטה במילים משלי, מעומק הלב. למען יהודי.