"שלום!" קול מוכר הגיע מהדלת. נמוך נמוך. סובבנו אליו את הראש. אנשי הקיץ הקטנים עמדו במפתן, סוחבים במאמץ עפרון ענק.
טוב, הוא היה עפרון לגמרי רגיל, אבל ביחס לגודל של אנשי הפלסטיק, הוא היה כמו מקל עצום.
"מה הבאתם?" שאל אותם שימי מיד, כאילו שלא ראה לבד.
"זה בטח מקל מיוחד שמגרש רביעיות מעצבנות" הבנתי בעצמי.
אנשי הקיץ התקדמו פנימה, העפרון התגלץ' להם מהידיים, והתגלגל מהם הלאה עד לפינת החדר.
"לא מקל ולא מגרש" אמר האיש עם בגדי הדשא.
"אז מה יש בעפרון הזה?" רציתי להבין.
"יש בו שפיץ מחודד" אמר האיש עם הפנים הורודות. "והשפיץ הזה עוזר לנו לכתוב כל מיני דברים מעניינים".
"כמו אותיות, למשל" אמר האיש עם בגדי הדשא.
"פפפףףףףף, ממש מעניין" נשפתי בבוז. אנשי הקיץ לא נבהלו. "זה באמת ממש מעניין, כל מה שקשור לאותיות! ובשביל לכתוב, לא תמיד צריך עפרון".
"אז איך נכתוב, באוויר?" שאל שימי. "זה דווקא רעיון" אמר איש הדשא. "אבל אנחנו הבאנו דווקא דבק חשמל".
רק עכשיו שמנו לב לקצה של רצועת דבק חשמל אדומה שנגררה אחרי האיש עם הפנים הורודות. האיש משך את קצה הרצועה עוד ועוד, עד שסליל הדבק הגיע קרוב אליו ממש.
האיש טיפס על הסליל ועמד עליו כמו על קתדרה.
"קוראים לכם שימי וסימי, נכון?" שאל איש הדשא. "אני זוכר שאמרתם לי, אבל רציתי להיות בטוח". הנהנו בחוזקה. הרגליים הקטנות שלו יצאו בסיבוב קטן סביב סליל הדבק, והוא המשיך לדבר. "במשחק הזה, נשנן את האותיות סמך ושין, שזה ההתחלה של השם שלכם. נשנן גם עוד כמה דברים. קדימה!".
האיש עם הפנים הוורודות ניגש אל הסליל, ידיו הקטנות מתחו את קצה רצועת הדבק, מתחו ומתחו והוא התחיל לרוץ אתו על פני החדר.
"אני מסדר את רצועת הדבק לצורת סמך" צייץ הקול שלו, "ואתם תלכו אחרי, ותצמידו את הדבק חזק יותר לרצפה". בסדר. הלכנו בפסיעות לגמרי רגילות אחרי צעדי הריצה המתנשפות של איש הפלסטיק הקטן. לא היה קשה לכתוב את הסמך, זה היה בסך הכול עיגול.
דרכנו על רצועת הדבק, עד שה'סמך' היה מושלם.
"נעבור ל'שין' של שימי", קפץ איש הדשא והתקרב אלינו. ידו הקטנטנה נסגרה על קצה רצועת הדבק, והוא התחיל להסיע את הגליל בצד השני של החדר. רגליו הקטנטנות התרוצצו קדימה בצעדים פצפוניים ומהירים, כמו נמלים קטנות. הלכנו אחריו והצמדנו את הדבק, עד שהיה לנו 'שין' גדול.
"שתי האותיות מוכנות" אמרו אנשי הפלסטיק בסיפוק, וחזרו אל המקום שלהם סמוך לקיר.
"ואתם, מוכנים?"
"מוכנים למה?" רצה שימי להבין. "לא אמרתם לנו את כללי המשחק!".
"אנחנו נגיד לכם משפטים, ואתם תקפצו על השין או על הסמך, לפי מה שמתאים" אמר האיש עם הפנים הורודות.
הסכמנו, פתחנו אוזניים להקשיב.
איש הדשא אמר: "הוא הולך לחיידר ללמוד תורה". קפצנו מיד על השין.
האיש השני אמר: "יש לה קוקו מתולתל" קפצנו על סמך.
"יש לו כיפה עם מסגרת כסופה" קפצנו על השין.
"יש לו חור קטן במכנסיים" אחרי שצחקנו ושימי קצת נעלב, קפצנו על השין.
"היא אוהבת לשחק בפינת בובות" קפצנו על הסמך.
אחרי ששמענו עוד איזה מאה משפטים וקפצנו חמישים פעם על כל אחת מהאותיות, התחלנו להתעייף וקרסנו על הרצפה, צוחקים ומרוצים מאד, סמוך לאנשי הקיץ.
"כדי שהרביעיה המעצבנת לא תחזור" אמר איש הדשא, "תקשיבו לרעיון נוסף, שילמד אתכם לזכור אותיות ולשנן אותם".
"בשביל זה אנחנו צריכים קליקס" המשיך לדבר האיש עם הפנים הורודות, כאילו שהם היו איש אחד עם מחשבות מחוברות. שימי שלף את סלסילת הקליקס מהמדף.
"קוביות פשוטות, אתם יודעים להרכיב?" שאל איש הדשא, ואמר בהתנצלות, שדבר כזה קשה לו לעשות עם האצבעות הקטנטנות שלו. הוא אפילו לא מעז לנסות.
שימי בנה בצ'יק צ'ק קוביית קליקס רגילה.
"שאריות מדפי העלונים של הפעם הקודמת, נשארו לכם?" שאל האיש הוורוד, ואני הלכתי לנבור במגרה שלי. "מצאתי דף אחד, קמוט ומסכן" אמרתי לאנשי הקיץ. סך הכל, אין לנו מה להתבייש מזה שלא נשארו שאריות ניירות בפעם הקודמת. ניקינו וסדרנו את כל החדר!
הגשתי לאנשי הקיץ את הדף הקמוט והמסכן. הם התבוננו בו והנהנו. "אפשר לבנות בעצם שני קוביות" אמר האיש עם בגדי הדשא. "כדי שהמשחק יהיה יותר מעניין".
בסדר, בניתי בצי'ק קוביה נוספת, לא משנים הצבעים.
"עכשיו, נגזור אותיות מהדף, ונדביק על כל אחת מקירות הקוביות, אות אחרת".
"זה מזכיר את הסביבון!" התלהבתי.
אנשי הקיץ הנהנו והתלהבו גם כן, ואמרו, שאם אין לנו קליקס או סבלנות, אפשר להשתמש בסביבון אמתי.
שלפנו מספריים. גזרתי את האותיות ריש, תף, כף ובית.
הדבקתי בדבק סטיק על כל אחת מקירות הקוביה. שימי טיפל בקוביה השניה. "עדיף לא לגזור אותיות אלף, עין והא" אמר לנו האיש עם בגדי הדשא. "כי האותיות האלה יכולות לבלבל אתכם מאד".
בסדר. שימי גזר והדביק את האותיות נון, גימל, דלת ושין.
"נזרוק את הקוביה" אמר האיש עם הפנים הורודות. "נסתכל על האות שעליה היא נופלת, נחפש בחדר משהו שמתחיל באות הזאת, ונרוץ לגעת בו. מוכנים?".
"מוכנים!".
שימי זרק את הקוביה שלו. הקוביה נפלה על האות נון.
נון. הסתובבנו בחדר כמו קרוסלה. איפה כאן בחדר יש משהו שמתחיל באות נון?
"מצאתי!" פתחתי מאושרת את ארון המשחקים, ותפסתי בנמר הפרווה ששכב בו.
"נפלא!" אמרו אנשי הקיץ ביחד, ולא שמו לב שגם המילה שלהם מתחילה באות נון.
זרקתי את הקוביה שלי. היא נפלה על האות בית.
"בלגן!" אמר שימי מיד, ונגע ברצפה המבולגנת. "בית!" נגעתי בקירות הבית החמוד שלנו.
ככה המשכנו לזרוק קוביות ולתפוס אותיות. וכשהתעייפנו כולנו, באמת וסופית, הוצאנו קליקסים מסלסילת המשחקים, חיברנו אחד לשני, עד שיצאו לנו אותיות.
תף, וו, דלת, הא.
"תודה!" אמרנו לאנשי הקיץ, רגע לפני שהם נעלמו מבעד לדלת, והבטיחו לבוא מחר שוב.
ותודה לי. נתנזון, גננת שילוב, שעזרה לנו להגיע לרעיונות המתוקים.