סיפרה: איטה שטיין. כתבה וערכה: ל. פוטש
שנינו – בעלי ואני, גדלנו בבתים ליטאיים. היינו רגילים לתפילת ראש השנה בניגון ישיבתי בבית הכנסת הקטן סמוך לבית.
לפני שלש שנים, כשבעלי התחיל ללמוד טיפול רגשי בשיטת "שקוף", המאזכרת רבות את מוהר"ן, הוא שמע מהמשתתפים לא מעט על המושג ראש השנה באומן. כל מי שסיפר על החוויה עשה את זה בעיניים כל כך בורקות, שהוא היה חייב לנסות.
ראש השנה הראשון שלי לבד, עם תשעה פיצקאלאך, לא יישכח ממני כל כך מהר. היה מאד מאד לא קל. ואף אחד מהסביבה הקרובה או הרחוקה שלי לא תמך ברעיון ולא שש לארח אותי. חלק גדול מהחג הייתי בבית, לבדי, ושמחת החג הייתה כל כך רחוקה ממני, עד שכמעט נדרתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
כשראיתי את פניו של בעלי בשובו משם, יום אחרי, ידעתי שבשנה הבאה הוא ייסע שוב. הפנים שלו זרחו, פשוטו כמשמעו. אור שמעולם לא הכרתי שכן עליהן. "אף אחד לא הכיר אותי שם, איש לא דרש ממני כלום, הייתי חופשי לנפשי" סיפר לי בעלי, "והרגשתי כל כך מחובק ועטוף. והרצון להתפלל מעומק הנשמה שלי, הגיע לי מבפנים". את ההרגשה של ראש השנה באומן הוא לא הצליח להסביר לי במילים. לדבריו כל הבעיות נשכחות שם ואתה נמצא באטמוספירה כל כך גבוהה, עם קרבת אלוקים כל כך ממשית, משהו שמעפיל אפילו על הצורך לאכול ולשתות.
כששמע עד כמה לא קל היה לי, שאל אותי: "אם הייתי מביא לך מאומן מליון דולר, היית שמחה שאני נוסע?" הסכמתי, שהאור הזה שהביא איתו, שווה הרבה יותר ממליון דולר.
מאז הוא נוסע, ולי נהיה הרבה יותר קל בעיקר בזכות הפתרון שהקב"ה שלח לי: בית הארחה בקוממיות שמארח אל תוכו קבוצה גדולה של נשים כמוני, שזוכות לשלוח את בעליהן לאומן. שם אנחנו חוות ימי חג מרוממים, יש פעילויות לילדים, הרצאות לנשים וסעודות יפות. ועל בעלי אני יכולה להעיד שהכוח שהוא מקבל בראש השנה באומן, ממלא אותו עד לראש השנה הבא.
והכוחות האלה, אין ספק שהם עוברים גם אלי.