אני רוצה לספר לכם על ילד מתוק בשם זאבי.
זאבי הוא ילד מצליח, חברותי, אהוב על חבריו ועל מוריו.
הלב שלו כל כך טוב, שהוא פתח בכיתה גמ"ח עטים. הוא דואג לתחזק את הגמ"ח הזה ובלי לפרסם יותר מדי, הוא הוסיף וקנה מדמי הכיס שלו גם עפרונות, מחקים, מחדדים וטיפקס. בימות החורף המצוננים הוא הוסיף גם חבילות טישיו ובעונת הגוגואים הוא הקים גמ"ח של גוגואים לכל אלו חסרי המזל, שתמיד נשארים בלי כלום בסופו של יום, הוא הסכים לעשות הלוואות בתשלומים נוחים.
יש לו פנים מחייכות ודיבורו רגוע בדרך כלל.
בדרך כלל, זה אומר בכל הימים הרגילים של השגרה.
אבל כשחודש אדר מתקרב, לדוגמא,
וכל החיידר הופך להיות על גלגלים עם השירים השמחים והמוזיקה של אדר,
זה קורה לו.
הוא פשוט מקבל פנים של זאב!
גם בחול המועד סוכות זה קורה לו,
כשכל הילדים מתאספים בחיידר כדי לרקוד ולשמוח בשמחת בית השואבה,
כאילו נעלם זאבי המתוק והחייכן, טוב הלב והחביב,
ומגיע במקומו זאבי אחר. עצבני, עצוב, מתרגז כל רגע,
והפנים שלו מזכירות זאב.
לזאבי הזה יש חבר קרוב, ושמו יונתן.
יונתן הרגיש שהוא חייב לפצח את החידה הזו ששמו זאבי,
החידה של הפרצוף שלו שמחליף צבעים. ודווקא בימים כל כך שמחים, שרים ורוקדים, הוא מקבל פנים זועפות.
"מה קורה איתך, זאבי? אתה לא אוהב מוזיקה?" יונתן שואל אותו ברגע של שקט.
"עזוב אותי. אני לא אוהב לדבר על השטויות האלה", הפנים של זאבי אדישות, אבל יונתן מרגיש שעוד רגע הוא מתחיל להתעצבן. כאילו משהו מתפוצץ לו בפנים.
תופס מרחק, ושואל: "מחר יש שמחת בית השואבה, כל החיידר כל כך שמח!" תוך כדי השאלה מתחלף הפרצוף של זאבי, הנה הוא מקבל פנים זועמות. פנים של זאב. הוא קומץ אגרופים ואומר בפנים אדומות: "מי צריך את השטויות האלה! ריקוד לימין, ריקוד לשמאל! לא מתחבר לעניין הזה ודי!
תגיד לי יונתן, אתה אוהב כל דבר? למה אתה מצפה ממך שאוהב כל דבר???"
"אני לא אוהב כל דבר" יונתן אומר בשקט, אבל כיוון שהוא חבר אמתי, שבאמת אוהב את זאבי ובאמת רוצה לעזור לו, הוא לא מתייאש. הוא מסתכל לעיניים של זאבי ושואל אותו בשקט: "אני מרגיש שפרצוף הזאב שלך הוא רק מסכה. מתחת למסכה יש משהו כואב. משהו כואב בקשר לשירים או ריקודים".
זאבי שותק, העיניים שלו בורקות,
הוא בודק את יונתן ומתלבט. יונתן הוא חבר אמתי. הוא מעולם לא לעג לו, גם כשהוא לובש פרצוף הכי 'זאבי' בעולם.
"משהו כואב לך מאד בעניין הזה של הריקודים" יונתן ממשיך בקול שקט, "אני מרגיש שמישהו פשוט דרך עליך פעם. דרך חזק תוך כדי ריקוד, עד שכאב לך מאד, מאד".
"כאב לי מאד" זאבי מסכים איתו,
מסובב את הראש ולא רוצה להוסיף מילה.
יונתן מכבד את זה. מתרחק, נותן לזאבי להישאר עם הכאב שלו.
הכאב הזה שכואב לו בתוך הלב בשנים האחרונות.
פעם זה לא היה ככה. פעם זאבי היה אוהב לרקוד! הוא היה רוקד בכל הזדמנות, מכל הלב.
עד שמישהו, לא נגלה לכם את שמו, אולי קינא בו ואולי מסיבה אחרת. אמר לו כמה מילים פשוטות, ומאד מאד כואבות: הי זאבי, מה אתה מתלהב מעצמך! אתה רוקד כמו תיש!
ומאז, זאבי הבין שהוא לא יודע לרקוד.
מאז, כואב לזאבי לרקוד.
מאז, כואב לזאבי לראות אחרים שרוקדים.
בואו ילדים יקרים, נשיר שיר לזאבי,
ואולי יש כאן בינינו עוד כמה זאביים שלא רוצים לרקוד. רק בגלל כמה מילים שנתקעו להם פעם בתוך הלב.
נרקוד חזק, מכל הלב. ותוך כדי הריקוד, יתעופפו מתוך הלב שלנו כל המילים המיותרות והפוגעות. יתעופפו החוצה! יישאר לנו לב קל ונקי, שיודע ואוהב לרקוד!
שיר:
בוא, ילד ילד תן לי יד.
בוא, איי ותרקוד איתי מיד.
בוא, קדימה הופ יחד נצעד,
הופ ילד תן לי יד!
נתן יד זה לזה
הופה בריקוד נצא
הופ ימין, הופ לשמאל
נצאה במחול!!!
בוא, נעיף מכאן מילים רעות,
בוא, נתן מקום רק לטובות
בוא יתרומם לנו הלב
כי בורא עולם אותנו אוהב
בוא, ילד ילד תן לי יד.
בוא, איי ותרקוד איתי מיד.
בוא, קדימה הופ יחד נצעד,
הופ ילד תן לי יד!
ההרגשה, זאבי? הלב קל יותר?
אולי אתה מסוגל אפילו לסלוח לילד ההוא, שכל כך פגע בך?
אם כן, בואו נעשה 'שולם', ונשיר ביחד: (מחרוזת שירים):
שלום צווישן אידן.
הנה מה טוב ומה נעים
ואהבת
ועכשיו אני רוצה לספר לכם על ילד נוסף, בשם בצלאל
בצלאל הוא ילד מוכשר, דווקא בריקודים הוא בסדר גמור ואפילו יותר. מבחנים בעל פה הוא יודע ומצליח. אבל בכל מה שקשור למבחנים בכתב או לכתב שלו בכלל, הידיים שלו כאילו קשורות.
הוא לא רוצה לכתוב.
לא רוצה.
לא עוזרים התחנונים של אבא ואמא, לא עוזרים הדיבורים של הרבה,
המחברות של בצלאל ריקות!
"מה ישלך, תנסה לפחות" הרבה מתחנן אליו, "אתה גאון הרי, בעל פה היה לך מעל תשעים במבחן!"
בצלאל מושך כתף והפנים שלו אדישות. "אז מה, אני לא אהיה סופר סת"ם! אני פשוט לא אוהב לכתוב!" הוא אומר בסתמיות מול חבורת חברים שמשחקת במרץ את המשחק 'דומם צומח חי מדבר',
"האם כל דבר אני צריך לאהוב?
זאבי לא אוהב לרקוד,
ואני לא אוהב לכתוב!
אולי נעשה הסכם?" בצלאל אומר בהברקת פתע. "אולי אני ארקוד גם בשביל זאבי, וזאבי יכתוב גם בשבילי?"
זו הייתה בדיחה עצובה מאד,
ולא היה שום חבר טוב בשם יונתן, שיקשיב לכאב של בצלאל.
בצלאל, שכתב פעם בשטף ואפילו בהתלהבות,
עד שילד אחד, לא נספר לכם מיהו,
הציץ אל תוך המחברת שלו ואמר דברי חכמה:
אתה יודע? בצלאל בן חורי היה אדם עם שתי ידיים ימניות! הוא ידע לעשות מלאכת מחשבת ביריעות המשכן!
אבל אתה, מוזר מאד שקוראים לך בצלאל… איזה מן כתב!!! סינית יותר ברורה מזה".
נס שאף אחד לא שמע,
נס שאף אחד לא ראה, איך קימט בצלאל את המחברת וקבר אותו עמוק בתוך התיק. ומאז הוא לא מעז לכתוב.
יש כאן עוד איזה בצלאל?
אם יש, אני רוצה לבשר לך שדווקא לגאוני עולם יש כתב יד שקשה להבין אותו. ראית פעם כתב של פרופסור???
אם יש כאן בצלאל, ויש כאן זאבי, ויש כאן עוד ילדים שקיבלו פעם מילים שנראות פשוטות שפגעו בהם היישר בתוך הלב,
אני רוצה לשיר שיר לכבודכם!
שיר:
בוא, ילד ילד תן לי יד.
בוא, איי ותרקוד איתי מיד.
בוא, קדימה הופ יחד נצעד,
הופ ילד תן לי יד!
נתן יד זה לזה
הופה בריקוד נצא
הופ ימין, הופ לשמאל
נצאה במחול!!!
בוא, נעיף מכאן מילים רעות,
בוא, נתן מקום רק לטובות
בוא יתרומם לנו הלב
כי בורא עולם אותנו אוהב
בוא, ילד ילד תן לי יד.
בוא, איי ותרקוד איתי מיד.
בוא, קדימה הופ יחד נצעד,
הופ ילד תן לי יד!
איך ההרגשה, בצלאל? הלב קל יותר?
אולי אתה מסוגל אפילו לסלוח לילד ההוא, שכל כך פגע בך?
אם כן, בואו נעשה 'שולם', ונשיר ביחד: (מחרוזת שירים):
ועכשיו אני רוצה לספר לכם על ילד מקסים בשם דובי,
הוא ילד טוב עם לב רחב מאד מאד,
נדיב
אוהב לתת לשני מכל הלב ואוהב לשמח אחרים, למרות שעמוק בתוך הלב, לא תמיד ולא לגמרי שמח לו.
למה?
כי מלבד הלב הרחב שלו, יש לדובי גם גוף רחב מאד. ככה זה. זה מבנה הגוף שבורא העולם נתן לו.
ואל תקראו לו 'שמן', כי זה יעליב אותו!
הספיקה לו הפעם ההיא, שבה ילד אחד, לא נגיד את שמו, אמר לו: אני יודע למה קוראים לך דובי! כי אתה שמן דובון!
דובי צחק מהבדיחה הזו, מאד מאד צחק יחד עם כולם, והוא לא סיפר לאף אחד, כמה הלב שלו בכה! החברים חושבים שקל לו עם כל עודף המשקל הזה. אבל הם מעולם לא ניסו… הם לא יודעים כמה קשה לו ללכת, כמה כבד לו לרוץ, ויותר מכל הדברים האלה – כמה כואב לו ושורף לו בפנים, כשמעליבים אותו.
הספיקה לו הפעם ההיא, שהוא אכל את הסנדוויץ' שאמא שלו הכינה לו לארוחת הבוקר, ומישהו עבר לידו ואמר בקול צוחק: וואו, איזה תיאבון!
הפנים של דובי האדימו מאד. כל התאבון נעלם לו מאז.
מאז, הוא אוכל ארוחת בוקר רק בבית. וכשכולם יושבים ואוכלים בתאבון בהפסקת עשר, הוא מנסה להתכווץ בכיסא שלו ולקרוא, או לצייר. רק לא לתת לחברים הזדמנות להציץ לו אל תוך הסנדוויץ'.
"היי דובי! לא הבאת אוכל?" מישהו שואל אותו.
"אני לא רעב" הוא עונה לו. "מ'כפת לי שכולם אוכלים" הפנים שלו אדישות, מה אכפת לו בכלל.
ורק הלב שלו קטן קטן, מכווץ מכווץ,
הלב שלו רוצה לבכות,
הלב שלו רוצה לצעוק: הי חברים! הגיע הזמן שתראו את הלב שלי! את הנשמה המאירה שלי!
הגיע הזמן שתתנו לה מקום! הגיע הזמן שתפסיקו לראות רק את מה שבחוץ!
יש כאן עוד איזה דובי?
אם יש כאן דובי אני רוצה לבקש ממך, שלא תתן לאחרים לומר לך מילים פוגעות!
איך לא תיתן?
ברגע שתרגיש בתוך הלב, שמי שפוגע בשני, הוא המסכן, ועליו צריך לרחם!
אז אם יש כאן בצלאל, ויש כאן זאבי, ויש כאן עוד ילדים שקיבלו פעם מילים שנראות פשוטות אבל הם פגעו בהם היישר בתוך הלב,
אני רוצה לשיר שיר לכבודכם!
ורגע לפני שנתחיל בשירים ובריקודים,
אני רוצה לבקש מכם ילדים יקרים,
רוצה להתחנן אליכם ילדים מקסימים,
אני בטוח שלכל אחד מכם יש לב יהודי טוב,
לב זהב!
אבל לפעמים קורה לנו, ונפלטות לנו מילים,
אני רוצה להתחנן ולבקש מכם ילדים יקרים
תבטיחו לי שלעולם
לעולם!
לא תגידו לשני מילים שעלולות לצער אותו!
כי מילה כזו עלולה לחלחל פנימה כמו נחש,
היא עלולה לפגוע מאד מאד,
היא עלולה להכאיב את הלב,
וכאב בלב,
כואב לפעמים
יותר ממכה אמתית!
אז בואו ניזהר מפגיעה בשני, כמו מנחש!
מבטיחים לי???
ועכשיו – קדימה,
נשיר את השיר האהוב שלנו,
לדובי, לבצלאל, לזאבי,
ולכל ילדי עם ישראל שתמיד רוצים להיות טובים!
שהבטיחו לי שלעולם יגידו רק מילים טובות!
שיר:
בוא, תן לי יד,
ותרקוד איתי מיד.
הופ ימין, הופ לשמאל
נצאה במחול
נתן יד זה לזה
הופה בריקוד נצא
הופ נרקוד, הופ נצעד,
ילד תן לי יד.
היי,
נעיף מכאן מילים רעות,
היי,
נתן מקום רק לטובות
בוא,
ויתרומם לנו הלב
כי בורא עולם אותנו אוהב
איך ההרגשה, דובי? הלב קל יותר?
אולי אתה מסוגל אפילו לסלוח לילדים ההם,שכל כך פגעו בך?
(מחרוזת שירים שמחים).
