יש סיבה לחולשה

מישהו הזיז את האצבעות של הרופאה לכיוון בדיקת צליאק. אין לה הסבר אחר! זה היה בבדיקות דם שגרתיות, כשרופאת המשפחה אמרה לה: יש לך צליאק חשוד.

צליאק? חשוד? והרי אני אוכלת בכל בוקר פרוסת לחם ולא קורה לי כלום! לתומה חשבה שצליאק היא אלרגיה מסכנת חיים… אי לכך אמרה לרופאה בבטחון "זו בטח טעות" והמשיכה הלאה לדרכה.

בדרך חזור פגשה את שכנתה דבורי.

דבורי היא אנציקלופדיית בריאות מהלכת. סיפרה לה על הטעות המשעשעת של הרופאה וזו הגיבה לפי תומה: את יודעת? יש לי גיסה שסבלה מעייפות תמידית, מאז שגילו לה צליאק והיא החלה להמנע מגלוטן, נעלמה לה העייפות והיא הפכה לרעננה ונמרצת.

הקשיבה לסיפור ותקווה קטנה החלה לטפטף לה במוח: אולי יש סיבה לעייפות התמידית שלי? לסחרחורות וחוסר היציבות? אולי יש גם חיים אחרים?

שמרה את התקווה בירכתי הלב ומיהרה הביתה למיטה, כי יותר מדי זמן בחוץ זה מתכון מוכח לסחרחורת.

המיטה קבלה אותה כידיד טוב. "אז מה, יש אנשים עם גוף חלש ומוח חזק" נזכרה בכתוב בחובת הלבבות, רגע לפני שנרדמה.

החודשים נקפו. החולשה הרגילה המשיכה ללוות אותה כידידת אמת. תינוק חדש הגיח לעולם, טיפלה בו אפופה בקורי חולשה ועייפות, כמו תמיד.

יום אחד קיבל בעלה טלפון מהמרפאה השכונתית.

מזמינים את אשתו לברור רפואי.

הוא נבהל. חשב שמדובר בגרוע מכל. הרגיעו אותו, אמרו לו שמדובר בסך הכל בחשד לצליאק. הוא החליט לא לומר לה כלום עד שתגמור לנוח בבית החלמה, כי לא להבהיל אותה.

"מזמינים אותך לבדיקת צליאק בקופת החולים" אמר לה בעדינות, חושש מתגובתה וחולשתה.

"אני כבר יודעת" צחקה.

חודשיים נוספים חלפו. כשהחולשה הולכת וגוברת נבטה בה תקווה שאולי בכל זאת יש ממש… החליטה לחזור על הבדיקות.

הרופאה התקשרה אליה היסטרית. "מספר הנוגדנים שלך לגלוטן הוא בשמים" אמרה לה, "לדעתי הצליאק שלך וודאי, אם את בכל זאת רוצה את יכולה לבצע בדיקת גסטרו – סקופיה. (מצלמה המוחדרת לקיבה דרך הפה, מצלמת ולוקחת משם דגימה, זו פרוצדורה המתבצעת בבית חולים תחת טשטוש).

"אם לא תבצעי את הבדיקה הזאת" אמרה גולדי האנציקלופדיה המהלכת, "תהיי בספיקות כל החיים. אם תבצעי אותה תדעי שבשבילך לאכול גלוטן זה מחוץ לתחום, זה לא יגרה אותך אפילו".

גולדי אמרה, היא משתכנעת.

תור זריז בשערי צדק. טשטוש, שקיעה בתוך שנת חלומות מתוקה וקולות של רופאים מבעד לערפל: זה צליאק! זה צליאק!

"איך ידעתם מיד?" שאלה מיד אחרי ההתעוררות. "הרי לא לקחתם דגימה עדיין…".

"המעיים שלך מלאים בקשקשים…" אמר אחד הרופאים. "הם מקולפים לגמרי, מודלקים שנים רבות…".

הביתה היא חזרה מרחפת על ענני אושר.

סטיגמת 'המפונקת של המשפחה', 'האשה שסובלת מחרדות / שהולכת כל החיים לטיפולים רגשיים והם לא עוזרים לה' נקרעה בקול רעש גדול.

יש סיבה לחולשה שלה! מאז ומתמיד הייתה סיבה! מוצדקת! גופנית טהורה!

שמחה אמתית של התרת הספקות.

נתונה בתוך ענני 'היי' היא החליטה כמה החלטות ודאגה שכל קרוביה ידעו עליהן:

אני לא הולכת להיות מסכנה,
אני לא הולכת להיות רעבה,
לא הולכת להסתיר את הצליאק.

לחתונה הראשונה שאחרי הגילוי, התכוננה מהבוקר: הכינה לעצמה עוף צלוי, ממתקי בריאות, תבניות ארוזות היטב.

הגיעה לאולם, התיישבה והחלה להוציא תבניות מרשימות… אמא ואחיותיה לא ידעו מה לעשות עם עצמן כשהיא ספרה בקול רעש גדול שגילו לה צליאק והיא הביאה לעצמה אוכלים.

בהמשך תלמד 'לזרום' עם הצליאק. לאכול את מה שהאולם מגיש, להפסיק להיסחב עם אוכל לכל מקום. אבל בינתיים דאגה לעצמה ואמרה לכל מי שהתנדב לשמוע: אם תראו אשה אוכלת תמרים, תפוחים, ביצים ותפוזים באוטובוס בזה אחר זה, תדעו שהיא צליאקית טריה.

תוך חצי שנה העלה הגוף שלה 15 קילו…

"גם פיל משמין מדברים בריאים" אמרה לה התזונאית והזהירה אותה לחשוב על כמויות. אבל דבר לא הרגיע את הרעב שלה.

"את נראית טוב" כולם החמיאו לה. "סוף סוף יש מה לראות…"

מבחינת ההרגשה היא נולדה מחדש. השינה הפכה עמוקה יותר, והכוחות חזרו אליה אט אט, ככל שרירית המעיים צמחו מחדש והחלימו.

כשילדה את הבן הבא, הכל היה נראה אחרת.

הכוח, המוח, הערפל שהתפזר פתאום. אפילו בבית החולים ידעו לפנק אותה במנות נטולות גלוטן.

"רפואה שלמה!" אמרה לה האשה האחראית על הגשת המזון בחדר האוכל, ביום השחרור שלה.

"אני לא חולה!" ענתה לה בחיוב רחב.

"בריאה? הרי אין לך מה לאכול!".