ובו נכיר פרח בודד עם לב ענק
רוח נעימה הניעה את צמרות העצים בשדרה הרחבה, כשיצאנו מהספריה. היא הזיזה גם את הכרבולת הענקית על ראשי המתולתל, אבל למי זה אכפת, העיקר שהצלחתי לשים את ידי על שני הספרים של זריצקי, ניצחתי את המטפחת המשובצת! יש לי מה לקרוא ביומיים הבאים!
"את הולכת מדי מהר" התנשמתי, מנסה להדביק את הקצב של אחותי הגדולה עם הנעליים הענקיות, מדה ארבעים לפחות. "הרגליים שלי קטנות, בקושי שלושים, בכל פסיעה שלך נכנסות שלש פסיעות שלי" בעצם לפי החשבון זה לא נכון, כי שלושים לא נכנס אפילו פעמיים בארבעים, אבל לא נורא להגזים קצת לפעמים.
חייקי חיכתה לי רגע, צל של חיוך עלה סוף סוף על הפנים שלה. שמתי לב שחייקי כמעט לא מחייכת, כנראה החיים בסמינר באמת קשים. אני חייבת לעשות משהו שישמח אותה, איך ילדה בכתה א‘ יכולה לשמח אחות גדולה סמינריסטית? זה יכול לקרות בכלל?
כמו מענה לשאלה שלי ראיתי אותה פתאום. ליד צינור קטן ודולף של מים, שטפטף שם כנראה כל הקיץ זה נראה כמו חרצית קטנה, התכופפתי נמוך וגיליתי שם משפחה שלמה של חרציות! איך חרצית בסוף הקיץ? בימים האלו היא אמורה להיות נבולה ומכווצצת או אפילו לא להיות בכלל. כנראה זה פרח דומה לחרצית, אבדוק באנציקלופדיה של הפרחים, פעם ראיתי אצל השכנים כהנוב. המשהו הדומה לחרצית אדומה חייך אלי, התכופפתי קטפתי אותו בעדינות. אכין זר פרחים לחייקי! היא תשים אותו על המדף העמוס, הוא יזכיר לה לחייך גם כשקשה לה.
"הני את באה???" חייקי הסתובבה לאחוריה בפרצוף זועף, כשהיא כועסת הפרצוף שלה נהיה מקומט כזה, כמו דף שקיפלו אותו לארבע ואז פתחו אותו חזרה. "עכשיו זה לא התירוץ שהרגליים שלך קטנות" היא ממש כעסה, "את פשוט מחפשת שטויות בדרך!" הזדקפתי מיד, מסתירה את הלא חרצית מאחורי הגב. הגדלתי את הצעדים, הגענו לרמזור. חייקי הזיזה רגליים בלי סבלנות, בדקתי את הגבעול העדין של הפרח, את עלי הכותרת העקשניים, את הצינורות העדינים שמעבירים מים ומזון לכל הגוף של הצמח. כשהרמתי את העיניים חייקי כבר לא הייתה לידי, היא עברה את הכביש והרמזור כבר הפך לאדום. ראיתי אותה מעבר לכביש מחפשת אותי סביבה בפרצוף דואג, כשהיא גלתה אותי. ראיתי את הפנים שלה מאדימות ואיזה נס שהיא התביישה לצעוק ברחוב, אחרת הייתי חוטפת ממנה את הצעקה של החיים.
הרמזור שוב התחלף לירוק, איך זה קרה כל כך מהר? ברגליים רועדות עברתי את הכביש, הגעתי לחייקי. היא משכה לי את היד והידקה עליה את אצבעותיה. "עכשיו את לא זזה מהיד שלי לשום מקום, הבנת?" השפתיים שלה היו דקות ומהודקות, הנהנתי חזק. שמרתי היטב על הפרח מאחורי הגב וההשתדלתי להדביק את הקצב המהיר שלה ולשמור על העיניים ישרות קדימה. לא לגלות שום פרח או חתול או יונה צולעת או מטבע מימי אנטיוכוס רק להסתכל קדימה וללכת, ללכת מהר, עוד דקה וחצי מגיעים הביתה.
פתאום הרגשתי את האצבעות של חייקי פחות קשות על היד שלי, ארבע נעליים נעצרו מולנו. הרמתי עיניים, שתי בחורות חייכו לחייקי ומשהו מוזר קרה, גם חייקי חייכה. הן דיברו ביניהן על הכתה והמבחנים והחצאית והצמיד של רותי. "זה צמיד פנדורה מקורי!" ידעתי מיד "תראי לי רגע את החותמת? זה כסף טהור! ויש לך שלש תליונים גם הם מכסף טהור, וואו בטח עלה לך יותר משלש מאות שקל" חייקי הסמיקה מאד, היד שלה נהייתה רטובה מזיעה. אמרתי משהו רע?
החברות שלה פרצו בצחוק קצר, רותי צבטה לי את הלחי כאילו הייתי תינוקת. "איזו אחות מהממת יש לך!" היא אמרה לחייקי, "תמיד היא כזאת פרופסורית קטנה?" חייקי משכה כתף.
"תופעה מהלכת הילדה הזאת" אמרה הבחורה השניה. חייקי לא ענתה.
אוף למה הן מדברות מעל הראש שלי כאילו הייתי חירשת? עזבתי את היד של חייקי וברחתי מהר הביתה, במילא אין כאן כביש. פתחתי את הדלת בתנופה, בדקתי את הפרח שקטפתי, אני חייבת לדפוק אצל כהנוב ולבדוק בספר הבוטניקה שלהם, הפרח הזה לא יכול להיות חרצית, חרצית גדלה באביב ולא בסוף הקיץ, כשבבתי הכנסת תוקעים כבר כל בוקר בשופר! כהנוב פתחו לי את הדלת אחרי חמש דפיקות, ברוך השם. פתחתי את הספר השמן, עברתי על כל תמונות הפרחים אחד אחד, השוויתי כל תמונה לפרח האמתי שקטפתי. עד שמצאתי את פתרון החידה. זה היה פרח שגדל בסוף הקיץ ויש לו שם יפה דווקא – קוראים לו חבצלת!. נעים מאד חבצלת, עכשיו אני יודעת את השם שלך, אמרתי לפרח. אנחנו יכולים להיות חברים.
המשכתי להסתכל על הפרח ואז נזכרתי: רציתי לשמח איתו את חייקי. עכשיו אני לא בטוחה שזה מגיע לה, לאחות העצבנית שרק רוצה שאפסיק לדבר ולחשוב, שטוענת שאני עושה לה בושות.
לא הקשבתי למחשבות הרעות האלה, חמקתי מהר מדבורי ומאיר ששיחקו להנאתם בסלון. כמו חתול זריז רצתי למטבח, לקחתי כוס קרטון, לקחתי מהר חומרי יצירה והתיישבתי מקופלת תחת שולחן הסלון, ככה הכי פחות סיכויים שמישהו יראה אותי. קישטתי את הכוס במדבקות יהלום, הוספתי שפריץ זהב של טוליפ שמתי ניירות מקופלים בפנים ואז הכנסתי פנימה את הפרח. מקווה שהוא לא ייבול מיד כשהוא בלי מים, שחייקי תספיק להנות ממנו. חיפשתי סביבי דף יפה, לא מצאתי. כתבתי על ממו רגיל: ‘לחייקי ממני" הוספתי ‘באהבה‘ ומיד מחקתי. אני לא אוהבת לשקר.
הנחתי את הכוס מהר מהר על המדף של חייקי וטראק, הדלת נפתחה בסערה, מעניין מתי חייקי תגלה את ההפתעה שלי, היא בטח תשמח מאד מאד.
בטח.
חייקי נכנסה לחדרה טורקת אחריה את הדלת. נכנסתי למטבח מציצה במתח אל דלת חדר הבנות. מחכה לראות, מתי חייקי תקפוץ משם בהתרגשות ותגיד לי תודה.
אמא טיגנה חביתות לארוחת ערב, הצעתי לה לחתוך ירקות. ראיתי שאמא לא כל כך שמחה שאני מכניסה ידיים לעזור לה, אבל הפנים שלה כן חייכו אלי והפה של אמא אמר: יופי הני, תודה שאת חושבת עלי".
כשסיימתי לחתוך רצועות מלפפון עגבנייה וגמבה – חמש מכל סוג, נפתחה דלת החדר וסמינריסטית עצבנית אחת בפרצוף אדום צעקה: 'מי הניח לי את הדבר הזה על המדף?? הכל נשפך לי על המילון, אי אפשר ללמוד למבחנים בבית הזה!'
ובלי להתבלבל היא זרקה את הדבר הזה לפח. העציץ! עם פרח החבצלת שקטפתי, והוא כל כך רצה לשמח אותה.
אוף ואוף ואוף.
אם חייקי זרקה את הכוס לפח, סימן שהיא לא ראתה את המדבקות, ואם היא לא ראתה את המדבקות, היא לא ראתה שזאת חבצלת! חבל, אולי נשאר לו רק כמה שעות לחיות? והפתק? היא בטח לא ראתה את הפתק, ולא יודעת כמה חשבתי עליה.
נהיה לי חם בפנים, נשכבתי על הרצפה הקרה, הרגליים שלי בעטו בארונות המטבח, בום טראח, בום טראח. ראיתי את הסנטר של אמא מתכופף אלי. "הני מה קרה???" היא ניסתה להבין, בעטתי חזק יותר בארונות, ובמקום תשובה יצא לי כזה קול מוזר מהפה, קול שמזכיר יללה של חתול.
המשך יבוא…
