פניו של ר' שמעון ידידי היו נפולות, החיוך התמידי והחיוניות שאפפה אותו תמיד נעלמו. שמתי לב שהוא מרבה לצאת להפסקות קפה בין סדרי הלימוד ובתוכם, ולמרות שנגמל מהסגריות הן שבו לשכון בין שפתיו, מסלסלות עשן מחניק מעלה וממלאות את המטבחון הקטן במועקה מחניקה.
לא הייתי צריך לשאול אותו מה קרה. צרתה הפרטית של משפחתו חצתה מזמן את מפתן הבית שלהם, עשתה לה כנפיים רחבות וטיילה בין הבתים והשכונות. כאב גדול נשאו הכנפיים האלה, שמועות משמועות שונות התגלגלו מפיות לאוזניים. כיוון שאנחנו נשמרים מאד מאד שלא לדבר על אחרים, הגיעו לאוזני ממרחק חצאי משפטים שלא היה קשה להרכיב מהם את הפזל השלם.
"לא קל" אמרתי לאוזניו של ידידי, מיידע אותו שאני איתו, יודע – בערך – על הצרה שתקפה אותם ואם הוא רוצה לשפוך את הלב, אני כאן כדי להאזין. בשביל מה יש חברותא?
"כשיהודי זוכה ומשיא את בנותיו סמוך לפרקן, השמחה גדולה בשמים ובארץ" אומר ר' שמעון ומלטף את זקנו שהלבין. "כולנו מאחלים לעצמנו שיהיה בניין שלם, שיפרחו הגוזלים מהקן ויבנו להם קן חדש.
כמה גדול הוא השבר כשחוזרים הגוזלים הביתה וכנפיהם שבורות".
לא שאלתי את ידידי לסיבת השבר הגדול, הייתי שם כדי להכיל את הכאב שלו ולספר שיחד איתו, כולנו מתפללים לישועתו. לישועת המשפחה כולה.
למחרת הגיע ר' שמעון אל הכולל ורוח אחרת עמו. כתפיו השחות התיישרו מעט וצללית של חיוך רפרפה על פניו.
"אתמול התקשרה אלי אמי מארצות הברית" היא סיפר לי מבלי ששאלתי. "שמחה גדולה הייתה בקולה והיא אמרה: ישועתכם בדרך. אתם קרובים אליה יותר מתמיד.
שאלתי אותה לשמחה מה זו עושה, האם נזרקה בה נבואה? היא חייכה מעבר לקו ואמרה לי: חכה ותראה. כשהישועה אצלכם, אני מספר לך הכל. ובכן, אני ממתין" סיכם ר' שמעון וחיוכו יצא מהצללית. "סקרן לראות איך יתפתחו העניינים".
חיכיתי איתו. שבועיים ארכה ההמתנה.
צלחת נשברה בקול רעש גדול, כנפיים פיזרו את השמועה הטובה לכל עבר. שמחה הקיפה את כל בני הקהילה. יחד עם מגשי העוגות ובקבוק הליקר ל'לחיים', הביא ר' שמעון לכולל את המשך הסיפור.
לוחץ את ידיו למזל טוב, מוצאים לעצמנו פינה שקטה וידידי מספר, את ששמע מאמו בארצות הברית הרחוקה.
אבי שליט"א עובד כמשגיח כשרות במאפיית מצות במונסי העיר. תוך בחינת מצב העבודה והכשרות במפעל, הבחין אבי באחד העובדים שמתיישב מדי פעם, מעלים עין מהשעון, לא מספיק דרוך על פי הכללים החמורים של אפיית מצות ומזלזל בכללי ההיגיינה. הוא התקרב אליו, העיר לו בעדינות ואמר שכמשגיח כשרות הוא חייב לקיים כאן מצוות תוכחה ולוודא שהעבודה נעשית כמו שצריך. העובד הקשיב והמשיך בשלו, משדר זלזול בכללי המקום.
כשאבי העיר לו בפעם השנייה, רתח העובד וזעם. נעמד מול אבי, שלח לעברו מבט רושף ופתח פה מפיק מרגליות. הטונים גברו ועלו, החום עלה לו לראש, המוח התמלא בעשן ושלח פקודה לגפיים: העובד שלח יד לאבי, מעניק לו סטירת לחי מצלצלת שקולה הדהד בכל רחבי המפעל.
המפעל עצר את נשימתו, עשרות עובדים נאלמו דום מול דמו שנשפך. אבי דמם גם הוא. לחץ דמו השתולל וזעם, מילים כדורבנות הסתדרו לו בגרון מבקשות רשות לצאת. באותם רגעים נזכר אבי בנכדותיו – בנותיי ודמו המשתולל שקט באחת.
דומיית המלחמה חלפה. אבי דפק על השולחן, משתיק את השקט שעמד שם במילא, סמיך ומביך, והכריז:
ובכן, הריני מבקש סליחה מר' לייזר היקר. מבין שפגעתי ברגשותיו. לא הייתי צריך לנזוף בו, חוזר בי מנזיפתי ומתנצל שפגעתי.
בום. פניו של העובד סמקו והחווירו. בקשת הסליחה של אבי פגעה בו במקום ששום מילת תוכחה לא הייתה פוגעת. הרכין את ראשו וניגש לאבי להתנצל בדמעות. בקשת סליחה הדדית, מחילה כללית ומשהו טהור חזר לשכון בין כתלי המפעל.
ושוב נלחש 'לשם ייחוד', שוב התערבבו קמח ומים, בצק נילוש במהירות, חולק לפיסות, רודד, חורר. מצות הוכנסו אל התנור בזה אחר זה, ריח טהור מתפשט באוויר. רשרוש עדין של סרט נע מנסה למחוק את הדי הפצצה שנפלה כאן בשעה האחרונה, ונוטרלה לה בשקט.
מיד אחרי שחזר אבי הביתה וסיפר את סיפורו, התקשרה אלי אמי עם ההבטחה שהישועה בדרך.
והנה, כמו תמיד, אמא שלי צדקה.
מגש הרוגלעך התרוקן, מברכים על המחיה. לוחץ את ידו של ידידי ומאחל לו שמחה נוספת בקרוב אצל הבת השנייה.
בורא העולמות יוצר כל הלבבות, ממשיך ורוקם את הפאזל המושלם.
שבועיים נוספים חולפים, שוב מגיע ר' שמעון עם מגש תקרובת בידיו, קמטי פניו החליקו וחיוך מאיר אותן. שמחה שלמה באה אל ביתם.
שוב מוצאים לנו פינה לרוגלעך וללחיים, לסיפור של ר' שמעון יש חלק שני. חלק נוסף שהגיע אל אוזניו מצידו השני של האוקיינוס.
"שעת ערב קרירה במונסי, הלך בן דודי – בחור צעיר מעט אחרי בר מצווה, לתומו ברחוב לכיוון הבית. בעודו צועד הוא שומע מאחוריו קריאה יהודית מוכרת: 'צענטער, ערבית, צענטער!' כיוון שטרם התפלל ערבית הצטרף בשמחה כעשירי למניין ונכנס אל השטיבל הסמוך.
נכנס וראה שעמוד התפילה עדיין ריק, הבין הציבור מחפש מתנדב. כיוון שהתברך בקול צלול ולא סבל מאימתא דציבורא, התנדב לגשת אל מול העמוד, פתח את הסידור. ה' שפתי תפתח.
"חצוף!" שטפה אותו מקלחת צוננת מאחוריו. יהודי קשיש רשף לעברו. "הדור של היום, חוצפה יסגי! מי ביקש ממך בחור צעיר, לגשת לעמוד??? צעיר מכולם ומעז פנים!". בן דודי טרק את הסידור, לקח את רגליו וברח מהשטיבל, בלי להסתכל אחורה.
ביציאה מהשטיבל עוצר אותו בחור מבוגר ונעמד כמחסום בדרכו. "תן לברוח" מתחנן הבחורצ'יק, סימני דמעות כבר נוצצים על פניו. הבחור מחזיק בידיו, מסתכל לו לתוך העיניים ולוקח: ראיתי את הבזיונות שהרווחת עכשיו".
"הרווחתי? בזיונות?" לא מבין על איזה רווח מדבר ההוא, פנים מאדימות. בחורים אחרי בר מצווה לא אמורים לבכות…
הבחור מלטף לו את הכתף. "רגע לפני שאתה בורח הביתה לבכות, תזכיר את השם שלי, תתפלל עלי בעת הרצון הזו. אני מחכה כבר עשר שנים לזיווגי". לחש את השם וברח הביתה.
אחרי אירוסי הבת שלנו, כשאבי יחזור הביתה והנכד הצעיר יבוא לאחל לו מזל טוב, הוא יראה במו עיניו את סגירת המעגל:
בתי זכתה להתארס עם אותו בחור. הבחור 'שלו' שזכה לתפילתו רגע אחרי בזיון.
כתוב בספרים, שהייסורים שהכי כדאי לכפרת עוונות זה בזיונות, כי כשמקבל בזיונות הגוף לא נחלש, ולכן יש לקבל באהבה את הבזיונות. (על פי דברי הר"ג אדלשטיין זצ"ל).
