גיטי הרגישה בעייפות פיזית ההולכת ומזדחלת מקצות אצבעותיה ועד כפות רגליה.
יום חולף ועוד אחד, סיימה זה עתה פרוייקט גדול של הקלדה בשעות לא שעות, כאשר עיניה העייפות מתחילות לאותת סימני דלקת, מתעוררת מדי בוקר בכוחות לא – לה, מפרידה זוג עפעפיים דבוקות ומתחילה במלחמה.
כן, זו ההגדרה הנכונה. היא מרגישה בתוך מלחמת התשה. מלחמה על הבית שצורת בית תהיה לו, על ארוחות צהריים שתהיינה בזמן ועל השעה שמונה אפס אפס שתמצא אותה בין כותלי הגן בו היא עובדת, בהשאירה מאחוריה בית סביר. מלחמה על הפרנסה, מלחמה על שגרת החיים.
כל שרצתה גיטי באותה שעת צהריים דביקה, היה להניח את ראשה העייף על הכר ולשון, לנוח ברצף למשך יממה שלמה, לא לזכור את המטלות הרבות הממתינות רק לה.
אין לה את הפריבילגיה הזו. החמישייה שלה משתעממת, מתחילה לריב ולטפס על הקירות. אם לא תתפוס את המושכות בזה הרגע…
מתנערת גיטי מן הכבדות שאפפה אותה פתאום ופותחת את המקרר. תכין לילדים ארוחת ערב ותרד עמם אל הגינה, בתקווה שתמצא פיסת ספסל ריקה… עוברת בעיניה על מדפי המקרר, מחפשת משהו כדי למרוח בו את הלחם. מוציאה קופסת גבינה ומגלה שהיא קלה מדי. פותחת אותה ומגלה שאריות חמוצות דבוקות על הדפנות. הביצים אזלו אף הן. במגירת הלחם נחות עדיין חמש פרוסות, ברוך השם.
תמרח אותן בשוקולד למריחה, למרות שהיא כל כך לא אוהבת את הממרח ה"בריא" הזה, ומה תגדנה השכנות שוחרות הבריאות? נו, תזמין אותן לחזות במראהו המרנין של המקרר.
היא התיישבה על אחת מכסאות המטבח, בוהה. היא אינה מכירה את עצמה ככזו. מעולם לא היה כך הלך מחשבתה, אבל מלחמת הקיום מתישה אותה.
אוף. בשביל מה עבדה טרוטת עיניים בהקלדת חומר שעות על גבי שעות, אם שכר אינה רואה בעמלה? ומה קרה להנהלת הגן שהם מאחרים את המשכורת ביום, ועוד יום, ועוד יום? כולם חברו נגדה ולה אין יותר כוח לכלום.
אך אתמול התקשרה אליה הרפלקסולוגית, זו שהיא נוהגת ללכת אליה בקביעות עם הקטן האסטמטי, ודרשה ובצדק את החוב המגיע לה. גיטי גמגמה בתשובה שודאי, ובימים הקרובים היא תקבל את כספה אבל בתוך תוכה הרגישה אבודה.
בכל יום אומרת גיטי פרשת המן ומפרטת בסופה את כל הוצאות הבית, ההולכות וגדלות. ובינתיים אינה זוכה למענה.
זהו, כריכי "הבריאות" מוכנים, בקבוק שתייה לקטן ובקבוק לגדולים וחבילת ממחטות, והשיירה יורדת למטה.
כן, נותרה לה פיסת ספסל להתיישב עליה, סמוך לשכנה שרי ויסמן, זו החייכנית שסיפוריה קולחים. מצוין, אם כבר ירדה לפחות תשתחרר מן המועקה שירדה עליה.
ויסמן שקועה בשיחה ערה עם הסובבות אותה. "את כל כך מצליחה במילוי המקום שלקחת על עצמך, האמהות מרוצות עד הגג, למה שלא תפתחי גן פרטי באופן קבוע? הרי חסר גן כזה באזורינו?" שואלת אותה שכנה אחת. גיטי שמעה כבר את שמעו של מילוי המקום המוצלח הזה, שמעה אף שבחדרי מדרגות התלחשו מבינות בעניין, ששרי אף טובה יותר מן הגננת הקבועה.
"קשה לי לעמוד בעבודה מחייבת. זה לא האופי שלי… מילוי מקום פה ושם זה מקסים, אבל עבודה ממושכת ומחייבת, ובכן, אני מפחדת שהיא תשחק אותי, שבסופו של דבר אמעל בתפקידי ואאבד את הסבלנות…"
גיטי אינה יכולה להבין מנין השאננות הזו. "זו גרסה יפה מאד" היא מתערבת, "אבל יש לך את הפריבילגיה לבחור? את לא צריכה את העבודה הקבועה לצורך פרנסה? איך בדיוק את עוברת את החודש עם 'עבודה פה ועבודה שם', כאשר אנחנו, עם כל הכבוד לעבודותיי הקבועות לא שורדים את החודש?"
ויסמן מביטה על גיטי כאילו נחתה זה עתה מן הירח. "זה מפני שלא העבודה היא המביאה פרנסה!"
"מה זאת אומרת? צריך צינור להוביל את הפרנסה אלייך הביתה. איך יגיע אלייך הכסף? ייפול בהפתעה במרפסת ביתך היישר מן השמיים?" קפץ עליה רוגזה של שכנה אחרת, שהאזינה פסיבית עד עתה.
"ומה עם השתדלות?" שואלת גיטי.
"איני אומרת שלא צריך לעשות השתדלות. הנה, את רואה שקבלתי עלי את מילוי המקום הזה, אבל מכאן ועד להרגיש בלחץ שרק עבודה קבועה תסגור לי את החודש? הקדוש ברוך הוא מביא פרנסה, ולא עבודה כזו או אחרת".
"ואינכם שקועים בחובות עד צוואר?" שואלת אותה זו עם דוגמת הצינור והמרפסת,
"ברוך השם לא. איננו לווים אם אין לנו מניין לשלם".
"מה זאת אומרת?" מתקוממת גיטי. "איך אפשר? ואם נגמרו לך הביצים? ואם אזל בביתך הלחם? אם הילד זקוק לסנדלים? זה בלתי הגיוני, מה שאת אומרת".
ויסמן נותרה שלווה וחייכנית, כמו תמיד. בתה המטופחת קרבה אליה, סרטי סאטן לראשה והיא מגישה לה לחמנייה ריחנית מלאה בחביתה, ריחנית גם היא.
גיטי רואה את הילדה ואת ארוחת הערב גם יחד, משווה אותה בלבה לעליבות כריכי השוקולד של ילדיה, וחושבת שויסמן ניחנה בכושר רטורי יפה ותו לא.
אבל זו האחרונה עונה לה על שאלותיה אחת לאחת: "אם נגמרו הביצים, נאכל כמה ימים דברים אחרים. ואם נגמר הלחם – אופים לחמיות מקמח.
כללית, אני חושבת שאין מושג כזה שאין מה לאכול בבית. בורא העולם לא משאיר אותנו אף פעם בלי אוכל" ממשיכה ויסמן לסדר את משנתה. "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, אנו אומרים זאת בברכת המזון זה לא פסוק מנוטרל, יש לו משמעות וקיום בחיי היום יום!
יום אחד פתח בני את המקרר ואמר: אוף, המקרר לא מלא.
עניתי לא: לא צריך מקרר מלא כדי לשבוע! חפשנו ומצאנו את זה, ואת זה, ומה נראה לכן? נשארנו רעבים?!"
יש משהו מיוחד בדבריה של שרי ויסמן. ועם זאת גיטי אינה מתווכחת.
כשהחבורה חוזרת הביתה לעת ערב, עייפה ומרוצה, מרגישה גיטי שהרבה מן העייפות שלה התפוגגה בעקבות שיחת הרעות המטיבה.
המילים של שרי חיזקו אותה. אותם בדיוק הייתה צריכה לשמוע.
מאוחר יותר, כאשר נמו הילדים את שנתם, פתחה גיטי ספר תהילים, אמרה מתוכו את פרק כ"ג, אבל הפעם מתוך שלווה. רוגע התיישב בליבה והיא הוסיפה אף מילים משלה:
"ריבונו של עולם. אני מאמינה בלב שלם שלא הנהלת הגן נותנת לי פרנסה, לא אלו שנתנו לי את עבודת ההקלדה ולא אנשי משרד האוצר, האחראיים על קיצוץ קצבאות הילדים.
הפרנסה, הכסף והברכה הם אך ורק מידך המלאה, הפתוחה הקדושה והרחבה. אי לכך, אני מבקשת ממך שתתן לנו ברכה, שיתמלא הבית בכל מה שצריך, שיהיה לי בשפע לתת לילדי ארוחות בוקר, צהריים וערב, לשלם את כל התשלומים ולכסות את כל החורים… כי רק אתה יכול!".
באותו לילה ישנה גיטי, לראשונה מזה שבועות ארוכים, כמו תינוק.
בצהרי יום המחר הגיעו המשכורות כולן. לא ממשרד האוצר, לא מהנהלת הגנים ולא מאלו שנתנו לה את פרוייקט ההקלדה. כי אם מבורא העולם. אלו היו רק צינורות.
החורים התמלאו פחות או יותר.
הספור עדיין לא הגיע אל סיומו…
כעבור שבוע ירדה שוב גיטי אל הספסל בגינה, שוב נותרה לה פיסת ספסל פנויה לצד שרי ויסמן החייכנית.
"את יודעת?" המתיקה סוד באוזני שרי. "כששוחחנו כאן בשבוע שעבר, חיזקת אותי בדברייך, הייתה כל כך הרבה אמונה במילותייך! את יודעת, גם אני חייה אמונה, אבל לעתים הזמנים קשים ואנחנו שוכחים להרפות, ולתת לרבון העולם לנהל אותנו…"
מבט רציני נתלה בעיניה של שרי. והיא החזירה לה סוד משלה:
"באותה שעה, כאשר ישבתי לצידך על הספסל ונאמתי אמונה, היה הבית שלי ריק. טיגנתי חביתה משלש הביצים האחרונות, הלחם נגמר – אפיתי לחמניות, ולא ידעתי מה נאכל, בעלי ואני לארוחת ערב.
אבל ידעתי והאמנתי שרק השם שולח פרנסה, ורק הוא ממלא את הבית. ונראה לך שהוא אכזב?
באותו ערב חזר בעלי עם שקיות מלאות. מסתבר שבשעה ששוחחנו כאן על הספסל בעניינים העומדים ברום העולם, הייתה 'חלוקה' בכולל, והבית התמלא".