הופה. משהו חום נתקע לי בשפיץ של האף, ואני בסך הכול רציתי לצאת החוצה אל חדר המדרגות.
"מה זה?" שאלתי את הדבר החום והגבוה שעמד לי מול העיניים.
"זה ארגז ריק" אמרה אביגיל, ילדת השכנים מהקומה למעלה. "מינצבכר קנו מקפיא חדש".
"והם לא צריכים את הארגז?" שאלתי את אביגיל. "תיכף נוריד את הארגז הזה לפח" אמרה השכנה מינצבכר, לא שמתי לב שהדלת שלהם הייתה פתוחה, והיא שמעה כל מילה… "אם הוא מפריע לכם, אוריד אותו כבר עכשיו".
"הוא לא מפריע בכלל!" אמרתי פתאום, ושני אנשי הפלסטיק, החלו לקפוץ לי בתוך הכיסים. ליטפתי את הארגז. הידיים שלי נעצרו בחור הגדול שלו, שהיה חתוך למעלה כמו חלון. "זה ארגז נפלא!" אמרתי לאביגיל, ולא שמתי לב איך גם הרגליים שלי מתחילות לרקוד, לפי קצב הריקוד של אנשי הפלסטיק.
אביגיל הסתכלה עלי. "קרה לך משהו?" היא לא הבינה. הנהנתי, חזק. "קרה לי משהו מקסים מאד", אמרתי לאביגיל, "יש לי קופסא מיוחדת להצגות של בובות! את לא חושבת שזה דבר משמח?"
אביגיל הנהנה כנראה כשלא ראיתי, הייתי עסוקה בלהכניס את הקופסא הענקית הביתה ולגרור אותה אל חדר הילדים. אמא הרשתה! אביגיל נגררה פנימה אחרי הקופסא והתיישבה על המיטה שלי.
"הקופסא הזאת, נראה שהיא נבראה בדיוק כדי שנוכל לעשות בה תיאטרון בובות" אמרתי לאביגיל, מצביעה על החלון הקטן קדימה. "גם אם לא היה לנו כאן החלון הזה, יכולנו לחתוך אותו לבד".
"זה היה קשה, אני חושבת" אמרה אביגיל. "מקסימום היינו מבקשות עזרה ממבוגר".
"בכל מקרה, עכשיו יש לנו קופסא וזה מקסים. גם בובות יש לנו" הוצאתי מהכיס שלי את אנשי החורף הקטנים, שבבת אחת קפאו על מקומם ושוב היו כמו אנשי פלסטיק רגילים שמעולם לא הצליחו לזוז. אולי הם לא רצו לעשות לי ולהם בושות.
"פךךך" נשפה אביגיל. "אלו לא בובות של תיאטרון. אין בהם מקום להכניס את אצבעות הידיים, כדי להזיז להם את הידיים והראש…".
"אז מה!" ליטפתי בעדינות את פני הפלסטיק הקטנים, שלא ייעלבו מהדיבורים של אביגיל. "לא חייבים להזיז להם ידיים וראש! אפשר להשתמש גם בבובות רגילות, לדבר במקומם ולדמיין כאילו הם מזיזים את הרגליים והראש".
"נכון, בעצם" הסכימה אביגיל והתחילה לרוץ אל הדלת. "יש לנו בבית עוד כמה אנשים כאלה, מפלסטיק! הם יכולים להיות חברים טובים של האנשים שלך, ולעשות ביחד הצגה!". הנהנתי מהר. אביגיל מיהרה להביא את האנשים שלה ואני נשארתי בחדר עם האנשים שלי. הם חייכו אלי. "יש לנו הרבה רעיונות להצגות בתוך הקופסא הזו" אמר איש הדשא. "את ואביגיל יכולות להיזכר בכל מיני סיפורים שהיו לכן היום ואתמול, ולהציג אותם".
"אפשר להציג בפנטומימה, בלי לדבר" אמר איש הדשא, "והצופים, זאת אומרת הילדים שיראו את ההצגה, יצטרכו לנחש מה היה כאן".
אנשי הפלסטיק רצו לשפוך אלי עוד ועוד רעיונות, אבל אני עצרתי אותם בבת אחת, מסתכלת במתח אל הדלת. עוד רגע אביגיל תחזור, ותראה שאני מדברת לאנשי הפלסטיק. אילו בושות יהיו לי…
"הרעיונות שלכם מקסימים" אמרתי מהר מהר לאנשי הפלסטיק החמודים, "ובכל זאת, אני מעדיפה שתמשיכו להתנהג כמו שהתנהגתם כשאביגיל הייתה כאן… תמשיכו לשתוק ולעשות לנו פרצוף קפוא מפלסטיק, בסדר?"
"בסדר, בסדר" הנהנו אנשי הפלסטיק, ההנהון שלהם קפא בבת אחת: אביגיל חזרה אל החדר, ובידיה מקפצים בעליזות אנשי פלסטיק רבים.
התיישבנו שתינו על המיטה. את אנשי החורף שלי הנחתי בינתיים בצד, בודקת את האנשים שאביגיל הביאה: היו שם נסיכות, היו חיילים על סוסים, היה גם איש מצחיק עם אף ארוך – ארוך וכובע טמבל כחול.
"מה נציג בהצגה שלנו?" שאלנו שתינו בבת אחת. זה היה מצחיק. "מישהו מהאנשים האלה צריך להיות הדמות הראשית" אמרתי לאביגיל, ומיד בחרתי בנסיכה. הרמתי את הקופסא הגדולה, זחלתי פנימה והבאתי את הנסיכה אל החלון.
"שלום" אמרתי במקום הנסיכה. "קוראים לי מריה, ואני גרה בארמון המלוכה! בארמון שלי יש הכול!"
"תגידי שיש שם שטיחים יפים מזהב ומכסף, כמו בארמון של אחשוורוש" עזרה לי אביגיל. אמרתי את זה. "ויש לנו גם נברשות יפות, וגם הרבה הרבה משרתים, שעושים כל מה שאני מוציאה מהפה!".
"אני אהיה המשרתת שלך" אמרה אביגיל, לקחה לידה בובה של אשה מלאה עם כובע מצחיק, וזחלה פנימה אל תוך הארגז. "אני היא מרסיאנה המשרתת שלך" אמרה אביגיל במקום הבובה, וקדה קידה לקראתי. "תגידי לי מה את רוצה? מה חסר לך הוד מעלת הנסיכה? במה אני יכולה לעזור לך?".
"אה" עניתי לה והסתבכתי. לנסיכה יש הכול. כל הממתקים שאי פעם חלמתי עליהם, משחקים הכי יקרים, חדר ורוד יפה עם מיטה של נסיכות. מה עוד יכולה נסיכה לבקש? "אה" חשבתי עוד. "יש לי הכול, משרתת… אבל את יודעת מה אין לי? אין לי חברה!". פתאום היא התחילה לבכות, הנסיכה מריה, ואני רק עזרתי לה: "כל החברות מקנאות בי על המשחקים היפים והיקרים שלי! על שמשרתות עושות במקומי הכול, ועל שאין לי תורנות קשה במטבח!
הן היו רוצות שגם הבית שלהן יהיה ארמון. הן מתביישות לבוא אלי, ועוד אומרות שאני סנובית".
"באמת??? כך את מרגישה??? לא הייתי מאמינה!" אמרה אביגיל שמאחורי המשרתת מרסיאנה. "לא הייתי מאמינה שכך מרגישה הנסיכה המלכותית שלי! ממש עצוב לי לשמוע שככה את מרגישה! אפילו לי, משרתת מרסיאנה, יש כמה וכמה חברות נאמנות וטובות" לחשה אביגיל בשקט. הנסיכה מריה, כלומר אני, כלומר שתינו, בכינו עוד יותר. "את רואה? כולם בטוחים שלנסיכה יש הכל! שאם יש לה זהב וכסף ויהלומים היא הכי מאושרת בעולם! אף אחד לא יודע, כמה אני בעצם בודדה".
"איך אני יכולה לעזור לך?" התקרבה אלי המשרתת מרסיאנה, "אם זאת הייתה בובת תיאטרון אמתית, הייתי יכולה ללטף אותך. אבל היא לא" אמרה לי בשקט אביגיל. "אז נדמיין כאילו אני מלטפת אותך עכשיו, ומנסה להרגיע אותך, הוד מעלת הנסיכה".
"אם זאת הייתה בובת תיאטרון אמתית" השבתי לה, "הייתה הנסיכה מריה מנגבת עכשיו את הלחי ומתחילה להירגע. אולי אפילו מחייכת אליך בחזרה, המשרתת מרסיאנה, ולוחשת לך באוזן: מסכימה להיות חברה שלי, מרסיאנה?"
העיניים של אביגיל, כלומר המשרתת מרסיאנה, זהרו כמו זוג כוכבים: "באמת? את רוצה להיות חברה שלי??? אפילו שאת הנסיכה ואני רק משרתת?"
"באמת באמת" זרחו העיניים שלי בחזרה. "כי אני יודעת שמאחורי הכובע המצחיק שלך והפנים של המשרתת, יש לך לב זהב, ואת זה אני מחפשת".
אביגיל חייכה, ואני חושבת שאם היו לנו בובות תיאטרון אמיתיות, הן היו מתחבקות עכשיו חיבוק של חברות.
"זו הייתה הצגה מושלמת, כמעט" אמרתי לאביגיל כששתינו יצאנו החוצה מהארגז הגדול. "את יודעת מה היה חסר לנו, כדי שזו תהיה הצגה אמתית?"
"קהל צופים!" הבינה אביגיל מיד.
אז עד שנמצא את זה, הייתם אתם הקהל.
