לפני שהפרק הראשון התחיל, יוני לא אהב גשם. הוא לא ידע להתפלל עליו.

היום הוא כבר אוהב, שמח בו ומודה עליו. הכל קורה בגלל שייקה.

כדי להכיר את שייקה, ואת שאר גיבורי סיפורנו, נחזור חודשיים אחורה, לתחילת חשוון.

פרק 1, ובו נשמע קולות מסתוריים

"לאן אתה שוב הולך?" שואלת אמא את יוני, "רק עכשיו חזרת מהחיידר, ועוד רגע כבר מתמידים!"

"אני חייב להשתחרר קצת" יוני אומר "יהודה מחכה לי בפינה הקבועה שלנו". אמא מבליעה חיוך. היא ידעה מראש את התשובה של יוני.

היא ואבא הם היחידים שיודעים על הפינה הקבועה והסודית של יוני, הפינה ששם הוא נפגש עם יהודה החבר הטוב ביותר שלו.

אל הפינה הזו, שנמצאת במקום חבוי מאחורי הגינה שלהם,
גוררים יוני וגם יהודה את האוצרות הכי יקרים שהם מוצאים ליד פח האשפה. יש שם קרשים בכל הגדלים והצורות, יש שם גלגלים, מזרנים ישנים, ענפים, וכל מיני דברים שהם גוררים בשקט ובסוד, אל המחבוא הסודי שלהם.

למה המקום הזה כל כך סודי, אתם שואלים?

אנחנו לא יודעים. יתכן שיוני, שבעוד שנים ספורות יחגוג כבר בר מצווה, מתבייש מעט בעיסוק הזה?

אולי הוא חושב שהוא קצת ילדותי בשבילו. כי מחנה בונים בדרך כלל ילדים קטנים…

אולי הוא לא רוצה שיבואו להפריע לו?

"חורף עכשיו" אמא אומרת, מציצה מהחלון ובודקת, מחפשת שם את החורף ולא ממש מוצאת אותו.

"אולי תקח מעיל?" אמא שואלת את יוני. "חם לי!" יוני מוריד אפילו את הסוודר שלו. אמא פותחת חלון בסלון ונושמת. אויר קריר ונעים נכנס פנימה. יוני צודק, לא קר בכלל. אוי החורף, החורף.

הוא מתמהמה השנה. והעולם כל כך צמא לגשם! גשמי ברכה שישטפו את האוויר מכל החיידקים והוירוסים,
רק אתמול קדחה שרי הקטנה מחום, והיום שלוימי הוא הבא בתור. רק יוני, לא נדבק בינתיים.

החיוך של יוני מתרחב. ילד של קיץ, ואם הקיץ מתגלש לו מעבר לגבולות ותופס גם את מקומו של החורף,
הוא מאפשר לו לצאת עוד קצת החוצה, ליהנות מהעולם היפה של השם, מהמרחבים הגדולים מאחורי הגינה,
בכל המקומות הסודיים, ודווקא עכשיו,
בחושך שהעונה הזו מביאה איתה, הכל יותר סודי וקסום.

בלי מליון ילדים מהשכונה שבאים לדחוף את האף ולשאול מה אתם עושים ואם צריך עזרה.

ככה הכי טוב, שהמחנה הסודי הוא רק שלהם, של יוני ושל יהודה ולא יותר. "יש לך ארבעים דקות בסך הכל עד למתמידים. אל תשכח את השעון"
אמא מזכירה ליוני.

יוני מבטיח, ומסתכל על הפנים של אמא. למה הן כל כך עצובות כשהיא עומדת ליד החלון
ומחפשת שם את החורף שאיננו? אחרי הכל, יש היום מים בברזים, ואיכשהו תמיד מסתדרים בסוף.

החורף עוד ארוך, הגשמים עלולים לבוא ב'בום' ענק, כמו שהיה בשנה שעברה.

העולם צריך גשם, יוני יודע את זה, הוא כבר לא ילד קטן!

הוא גם מתפלל על זה מדי יום ולא מתבלבל בין משיב הרוח למוריד הטל, הוא משתדל גם לכוון, למרות שזה לא כל כך קל לו.

יש חברים בכיתה שהגשם יותר משמח אותם. שאוהבים לרקוד בשלוליות ולהתעטף באלף שכבות של סוודרים, צעיפים, מעילים ומגפיים. על יוני, כל השכבות האלה מכבידות, הגשם מזכיר לו דמעות והשלוליות לא מושכות אותו בכלל.

ככה יוני מרגיש כלפי החורף, וכיוון שהמחשבות האלה לא לגמרי נעימות, הוא שומר אותן בסוד מתחת לחולצת הפלנל שלו, במקום שבו נמצא הלב.

עכשיו, הפנים של יוני עליזות ושמחות בדיוק כמו הפרצוף של יהודה, החבר הכי טוב שמחכה לו במקום המפגש הסודי שלהם,
עם אוצרות חדשים שמצא ליד פח האשפה.

הם הולכים להם בצעדים עליזים אל המקום הסודי והחבוי שמאחורי הגינה. שיר על השפתיים שלהם. שיר בתוך הלב. שמיים נקיים בלי שום ענן פרושים מעליהם.

"מזג אויר יפה עכשיו" יהודה חושב בקול, "למרות שחודש חשוון מזמן, ואנחנו אומרים בכוונה משיב הרוח ומוריד הגשם". "בכוונה?" יוני שואל, כאילו את עצמו. "אהההממממ… אני לא בטוח שאני ממש מתכוון במילים האלה, לצערי" יוני אומר ועל הפנים שלו, דווקא לא נראה בכלל שהוא מצטער.

אולי הוא פשוט ילד רע?

הם מגיעים אל מקום המחבוא שלהם. "כשנהיה גדולי ישראל" יוני אומר בחיוך, "אנחנו נבוא לכאן עם הילדים שלנו ונראה להם את המערה הסודית שבנינו, כדי ללמוד בה תורה בשקט, בלי שום מפריעים ובלי שום עיניים מציצות. כמעט כמו רבי שמעון ורבי אלעזר בנו.
נוכל להראות להם, להצביע על המקום הזה ולומר: מכאן הכל התחיל!".

"חחחח" יהודה צוחק וטופח ליוני חברו על השכם. "יש לך דמיון מפותח, חבר! אבל הרעש הזה שאני שומע, אני לא בטוח שהוא בא מארץ הדמיון. שששש…. גם אתה שומע עכשיו, את הרחש שאני שומע?"

יוני משתתק. כן, יש רשרוש בין השיחים, מאחורי המחבוא הסודי שלהם.

החיוך נמחק מפניו. כן, אלו לא קולות מארץ הדמיון,
מקום המחנה שלהם, שהוא רק שלהם והוא כל כך שקט בדרך כלל, מרעיש הפעם.
זה ברור.

הם שומעים קול עדין של פסיעות ותזוזה קלה מתוך השיחים.

מישהו מתחבא אולי בין השיחים? מי זה יכול להיות? מישהו עוקב אחריהם? אולי זו חתולה תמימה? חיה אחרת, מסוכנת יותר?

פרק 2, ובו נכיר את שייקה

"הרעש מגיע מכאן" הצביע יהודה בידו לשמאל. היה שם שיח קטן, שפעם, לפני שנשרו העלים שלו והפכו לחומים – יבשים, הוא היה רענן וירוק.

מאחורי השיח, היה סלע גדול ושותק.

"ש…. הוא מתקרב אל האבן הזו, הוא מתיישב עליה!" יהודה אומר. "מי… מי זה???" הקול של יוני רועד.

אולי הוא עוקב אחרינו? אולי הוא רוצה לעשות לנו משהו רע? שניהם חושבים בשקט, מתכוננים לזינוק ולבריחה.

קול עדין עולה פתאום מהסלע הלבן. זהו קול עבה של ילד שהפך לנער, הקול הזה צועק "אבא!"

הדמות מרימה ידיים לשמיים, אחר כך מורידה ראש אל הברכיים. הכתפיים רוטטות.

יכול להיות שהוא בוכה???

"הקול הזה נשמע לי מוכר" לוחש יוני בשקט. "אבא! תעזור!" הקול אומר שוב, והפעם כמעט בצעקה.

"זה שייקה!" לוחשים שניהם זה לזה, חיוך עולה לשפתיים שלהם,
ובבת אחת שניהם נושפים החוצה, את כל המתח שנכלא בתוכם.

הם נרגעים.

"זהו, אפשר לחזור למחנה שלנו" יהודה מושך בחולצה של יוני. אבל יוני ממשיך לעמוד, ולעקוב אחרי הגב הבוכה של שייקה.

אתם ודאי רוצים לדעת, מיהו שייקה?

שייקה הוא נער, שהגוף שלו שלם,
בחוץ לא רואים כמעט הבדל בינו לבין ילדים אחרים, אבל כשמדברים איתו, נער בן 15 בערך,
מרגישים כאילו מדברים עם ילד בן 5, כאילו ילד בן חמש, נמצא בתוך גוף של נער בן 15.

"שייקה הוא נשמה גבוהה מאד מאד, שבאה לעולם שלנו כדי לתקן, אנחנו לא יודעים בדיוק מה" אמא הסבירה פעם ליוני. "שייקה הוא נער שמעולם לא טעם טעם חטא, הוא לא פגע באף אחד מעולם,
ואנחנו לא יכולים לדעת עד כמה הוא סובל".

יוני מכבד את שייקה, בדיוק כמו שהוא רוצה שיכבדו אותו,
מעולם לא הבין איך ילדים בשכונה מעזים לצחוק עליו ולהעליב אותו,
כאילו אין לב מתחת לחולצת החורף שלהם.

עכשיו, שייקה נמצא כאן, יושב על סלע גדול, משעין ראש על הברכיים ובוכה.

למה????

"אולי הוא זקוק לעזרה?" יוני דואג.

יהודה צוחק. "הוא לא מדבר אלינו, אתה לא שומע? הוא מדבר לאבא בשמיים. הוא מתפלל!"

יוני לא צוחק. הוא משאיר את יהודה מאחוריו בין קירות המחנה. ומתקרב לאט ובעדינות לכיוון של שייקה
שומר על צעדים עדינים ושקטים, שלא ייבהל. יד עדינה נוגעת לאט בכתף של שייקה. שייקה מסובב אליו פנים רטובות. "אני רואה שאתה עצוב" יוני אומר לו. דמעות מטפטפות על הפנים של שייקה כשהוא מהנהן חזק
בכל הכוח. הנהון תמים של ילד בן חמש, בתוך גוף של נער בן 15.

"עצוב מאד" שייקה אומר. "עצוב מאד מאד".

הוא מסתכל אל השמים ושותק. "משהו נאבד לך?" יוני שואל אותו. מרחוק, עושה לו יהודה תנועות עצבניות בידיים: נו, בוא כבר, עוד מעט נגמר לנו הזמן!

יוני מסמן לו ביד תנועה של "רק רגע". הוא חייב לשמוע מה מעציב כל כך את שייקה,
מה גורם לו לבכות?
האם ילדים מהשכונה שוב הציקו לו?

"נאבד לי, נאבד גם לך" שייקה אומר לו בקולו העבה, וגשם הדמעות שלו מתגבר. "מה נאבד?" יוני לא מבין
יהודה מנופף לו בידיים, איבד את כל הסבלנות.

כמה אפשר לקרוא לו? הוא מכיר את יוני. הוא יודע שהילד הזה יודע להיות מוזר. "תראה בעצמך" שייקה מצביע על השמים. "אני לא מוצא שם שום דבר!" יוני אומר.

"זאת בדיוק הבעיה!" שייקה עצוב. "אתה יודע שאני משתתף בחוג חקלאות? זה מחזק לי את הידיים. יש לי אדניות במרפסת, יש שם אדמה ושתילים, והם צמאים מאד מאד! הם רוצים גשם!"

"ואתה לא יכול להשקות אותם במים מהברז?" יוני מקשה,
שייקה מרים כתף סרבנית. "שום דבר לא דומה לגשם שהשם זורק עלינו מהשמים,
זה כמו סוכריות שזורקים על חתן!
היית מוותר על זה?" שייקה צוחק מהבדיחה של עצמו. בוהה בשמים וממשיך.

"רוני, המורה שלי בחוג חקלאות, אמר לי שכל העולם צמא לגשם. שהגשם שוטף את כל החיידקים והורג אותם. הוא מנקה את הגגות, הוא מנקה את העצים הכי גבוהים,
הוא עושה ספונג'ה לאוויר! רוני חושב שאני לא יודע,
שרק בורא העולם יכול להחליט מתי ירד לנו גשם. ועכשיו בבקשה לא להפריע לי, כי אני צריך להמשיך להתפלל".

שייקה מסתובב אחורה בלי לומר שלום ליוני. יוני לא נעלב. הוא יודע ששייקה הוא לא נער רגיל. יש לו נשמה כל כך קדושה, שאנחנו לא יכולים להתחיל להבין אותה.

הוא רץ חזרה אל המחנה ואל יהודה שמחכה לו שם,
איבד את כל הסבלנות.

"לאן נעלמת!!! מה יש לך לדבר כל כך הרבה עם שייקה הזה!" הוא כועס. מעולם יהודה לא כעס עליו כך!

"זה לא שייקה הזה ואל תזלזל בו בבקשה" יוני אומר לו. נס שחשוך ויהודה לא רואה את הדמעה שמתגלשת לו מהעין.

"אני לא מזלזל בו, חלילה!" למה יהודה כל כך כועס? הוא מציץ בשעון. רק 15 דקות נשארו להם עד שתתחיל חברת המתמידים. יוני הזה, הוציא הפעם את כל הטעם. "ללמוד תורה לשמה כמו שלמדו רבי שמעון ותלמידו, לא נראה לי שנצליח הערב" הוא התיז.

צעדים גדולים מתקרבים אל המחנה. יהודה מתכווץ בפינה, יוני דווקא מחייך.

הפנים הגדולות של שייקה מציצות מהפתח. הפנים רחוצות הדמעות מחייכות חיוך גדול, שמתפזר באויר המחנה.

פרק 3, למה פניו של יהודה חתומות?

החיוך של שייקה רחב. כל כך רחב, שהוא כמעט חותך את הפנים הארוכות שלו לשתיים.

"מה עניינים, חברים?" הוא שואל בקול גבוה וחברה'מן. "מה אתם בונים כאן? סוכה? חג סוכות עבר מזמן!" החיוך של שייקה הופך לצחוק והוא מתגלגל בתוך המחנה עד שלא נשאר בו אויר.

יהודה מציץ בשעון. "נגמר לנו הזמן" הוא קם ממושב הכסא המפורק שהתקין בפינה, הוא רוצה להתקדם החוצה אבל שייקה חוסם את הפתח.

שייקה מסתכל בשעון שלו, הגדול. "הזמן לא נגמר אף פעם. הוא מסתובב במעגל. גם העולם מסתובב במעגל. אתה רוצה לעבור? למה אתה לא אומר? הנה בכבוד, נפנה לך מקום".

הדמות של שייקה זזה הצידה, משאירה מרווח קטן ליהודה לצאת.

"ומה איתי?" יוני השותק מתחיל לזוז. הוא גם אמור לצאת למתמידים!

אם יישאר כאן עם שייקה במקום ללכת עם יהודה, הוא עלול לאבד את החבר הזה לעולם,
חוץ מזה, אין לו רשות להישאר כאן מעבר לזמן של תחילת המתמידים.

"מה עושים?" הוא שואל את עצמו והשאלה יוצאת לו בטעות, בקול.

"יש בעיות?" שייקה מסתכל עליו בעיניו הטובות. "אני יכול להתפלל בשבילך, והכל יסתדר. מה אתה כל כך דואג!".

"אני פשוט… צריך לצאת". שייקה זז הצידה, מפנה את הפתח כולו. "בוא נרוץץץץ…. שלא נאחר למתמידים" יהודה נושף לו לתוך האוזן.

יוני מסתכל עליו. הוא לא יברח לשייקה בלי לומר כלום. הוא לא יעליב אותו. "אנחנו ממהרים. מחכים לנו" הוא אומר לאוזן של שייקה, הכי לאט שהוא יכול.

"תרוצו לאן שאתם צריכים" שייקה אומר במנגינה אדישה, "אני לא אבא שלכם ואני לא צריך לתת לכם רשות.
רק, עוד לא אמרתם לי מה יש בסוכה הזאת שאתם בונים?"

העיניים של יהודה מתרוצצות. מאין יבוא עזרו? נמאס לו לעמוד כמו גולם מאחורי הגינה ולבזבז את הערב.

"אולי אני רץ למתמידים ודי?" הוא נושף באוזניים של יוני כאילו התחיל כבר את הריצה.

"אני יכול ללוות אתכם, ותסבירו לי בינתיים מה יש בסוכה הזאת".

העיניים של יהודה יורקות גיצים כשיוני מהנהן בראשו ואומר לשייקה שבסדר, הוא יכול לבוא איתם והם יסבירו לו בינתיים מה יש בסוכה שלהם. "סיכמנו שהמחנה הזה הוא סודי! שהוא רק שלנו!" יהודה רושף בשקט. העיניים של יוני משתיקות אותו.

"זה בסך הכל מחנה, ואנחנו קצת מתביישים בו, אנחנו לא רוצים שכולם ישבו שנשארנו ילדים קטנים, אתה מבין?" יוני אומר לשייקה, ושייקה מהנהן ארוכות. "אני לא חושב שאתם ילדים קטנים" הוא אומר בקול מפייס. "מי שאומר שאתם קטנים, הוא בעצמו קטן".

"נכון. ועכשיו אנחנו לוקחים ריצה, בסדר? לילה טוב!" יהודה אומר, מרים את הרגליים שלו ובורח לבית הכנסת, חברת המתמידים התחילה כבר לפני עשר דקות.

"למה אתה לא רץ איתו?" שייקה שואל אותו וממשיך ללכת לאט. יוני לא יודע מה לענות. יגיד שהרגליים עייפות לו? זה יהיה שקר גס. יש לו המון כוח, והדבר שהן רוצות עכשיו יותר מכל דבר אחר זה להרים את עצמן ולרוץ בעקבות יהודה, חברו הטוב. "אתה יכול לרוץ גם. אל תדאג. לא יהיה לי משעמם בינתיים. אני כבר הולך הביתה. שאמא שלי לא תדאג לי.
ובדרך, אל תדאג. לא ישעמם לי. אני אמשיך להתפלל על הגשם".

"טוב מאד. השם אוהב את התפילות שלך, יש לך נשמה גבוהה מאד" יוני מחמיא לו. מנופף לו לשלום, מרים את הרגליים וטס כמו טיל אחרי דמותו המרוחקת של יהודה.

כשהוא מגיע אל בית הכנסת, יהודה כבר יושב. לחיוך של יוני הוא משיב בפנים חתומות.

יהודה ממשיך לשתוק גם כשחברת המתמידים מסתיימת, השתיקה שלו מלווה את יוני בכל הדרך הביתה.

"להתראות!" יוני מנופף לו לשלום, הלב שלו כבד כמו ענן מלא בגשם.

"אתה רוצה שנמשיך מחר עם המחנה?" יהודה שואל בלי להסתכל לעברו, "או שקבעת כבר עם שייקה מפגש אחר? אולי תחליף את רוני, המורה שלו לחקלאות? אתה ממש מוכשר לזה".

אויש, למה יהודה כל כך לועג לו??? הגב של יוני משתופף כשהוא צועד לאט הביתה. לבד. יהודה לא מלווה אותו עד לפתח הבנין כתמיד.

"תגיד לי, יהודה" יוני מחזיק לו פתאום את היד. "נכון אנחנו נסכים לוותר?"

"על מה לוותר?" יהודה לא מבין כלום.

"על המחנה הסודי שלנו" יוני אומר מהר. החושך מסתיר את הפנים המסמיקות שלו. "אם יגיע הגשם. נוותר עליו ועל כל הדברים המעניינים שאנחנו עושים לכבוד המחנה הזה,
כי אחרי הכל, כשירד גשם, ההורים שלנו לא יסכימו שנצא אליו".

יהודה מסתכל בו, שותק.

"נפרק הכל ונשים הכל במחבוא וזה יחכה בסבלנות עד הקיץ. אנחנו לא נתאכזב אם זה יקרה, נכון?"

יהודה חושב עוד, שותק.

"הגשם הוא מתנה גדולה יותר מכל המחנות שבעולם, ברור" הוא אומר בסוף. "הגשם הוא מתנה לכל העולם, כולם שמחים בו, גם אנחנו".

"אפילו שנצטרך להקפיא הרבה מהתכניות והאטרקציות שלנו עד לבואו של הקיץ?"

"ברור!"

יוני חושב. מסתכל על מחנה הקרשים האהוב שלהם, על שורת הגלגלים שמקשטת את התקרה שלו, על הוילון המיוחד שהצמידו לו, על הכורסה המפורקת שניצבת בכניסה שלו, ומציע בזהירות:

"אולי…. אולי נפרק את המחנה הזה כבר עכשיו ונשים אותו במקום מסתור? נראה לרבונו של עולם שאנחנו באמת רוצים את הגשם. ובאמת, בתוך הלב, נבין כמה אנחנו רוצים אותו".

יהודה מסתכל על החבר שלו, שהוא לא מספיק הכיר עד היום. אולי ככה מדברים ילדים שגדלים? שעוד רגע הופכים לבחורים?

"זה יפה מצידך… " יהודה אומר. אחר כך מוסיף: "יפה מצידנו" הוא כולל גם את עצמו. הרי הוא גאה להיות חבר של יוני.

אחר כך הם קמים שניהם. מפרקים בזהירות את הקרשים המחוברים, מוציאים ברגים ואזיקונים, מניחים הכל בארגז גדול.

הם מוצאים גם מחבוא מוצלח. ליד הסלע ששייקה התפלל עליו.

אולי יספרו לשייקה את כל מה שהיה כאן הערב, אולי הוא יבין וישמח.

ואולי מחר, סוף סוף, יבואו עננים וירדו גשמי ברכה.