סיימנו לשחק את כל המשחקים לפי ההוראות של אנשי החורף, ספרנו כבר את כל המרצפות ואת כל המכוניות שברחוב.
"שהיא רק לא תחזור" אמר שימי בפנים מודאגות. "ועוד בחנוכה! חג האורות והשמחה!"
"מי תחזור?" שאלתי ומיד נחשתי: הרביעיה המעצבנת.
"היא לא תחזור!" אמר קול צפצפני מהמדף העליון בארון המשחקים. פתחנו את מחצית הארון שהייתה עוד סגורה.
"איך הגעתם לשם?" שאלתי אותם, מסוקרנת מעקב נעלי ועד לשער המתולתל שלי. "טיפסנו" אמרו אנשי החורף הקטנים במנגינה של "הלכתי למכולת וקניתי לחם פרוס".
"ברור שטיפסתם" שימי הוציא להם לשון. אוף כבר עם השוויצרים הקטנים האלה, שמצליחים לעשות דברים שאנחנו אפילו לא מעזים לנסות, וגם אם היינו מעזים, אין סיכוי שאמא תרשה.
"כשמאד רוצים להגיע למשהו, מצליחים" אמר האיש עם השלייקס האדומים, והרגליים הקטנות שלו תופפו על קופסת הקרטון.
"נו מילא", החלטתי לעזוב אותם לנפשם. "רק תגידו לנו, מה היה הדבר הזה שכל כך משך אתכם למעלה, עד שעשיתם את מבצע הטיפוס הזה?" הראש שלי הביט למעלה, והצוואר שלי כמעט וננקע.
אנשי החורף רקדו על סלסילת קוביות הבד.
"זה!" הכרזנו שנינו בבת אחת, מאוכזבים עד סוליות נעלי החורף.
מתחנו זרועות, שלפנו החוצה את הסלסילה, יחד עם אנשי החורף. שתי קוביות רכות, שפעם פעם הן היו צהובות, נשפכו על הרצפה מבוישים.
"הן משעממות לגמרי" אמרתי, מסדרת כמה מהקוביות הרכות קרוב לרגליהם של אנשי הפלסטיק הקטנים. הם הביטו בקוביות, שתקו לרגע קטן ושאלו: "משעממות? מה המטרה העיקרית שלהם, בעצם?"
"היא מיועדת לתינוקות, שמנסים לבנות מגדל בפעם הראשונה, ומשחקי הרכבה אחרים עוד לא מתאימים להם" הסברתי כמו שמסבירים לאנשים קטנים מפלסטיק.
"האם ניסיתם פעם, להדביק את הקוביות האלה אל התקרה?". שאל האיש עם בגדי הדשא.
"מה?"
האיש עם הפנים הצהובות הזיז את ידי הפלסטיק הקטנות שלו, בכל הכוח כלפי התקרה. "יהיה מעניין לבדוק את כוח המשיכה" הוא אמר. "אבל לא סתם לבדוק".
הסתכלתי על שימי, ושנינו הסתכלנו על אנשי הפלסטיק הכי מוזרים שראינו בחיים.
"נסביר לכם את כללי המשחק" אמר האיש עם הבגדים הירוקים. הקול הצייצני שלו היה ברור להפליא, כשהוא אמר לנו את ההוראות.
"תשפריצו את הקוביה למעלה, ככה!" הוא הניף את ידיו הקטנטנות כלפי מעלה, ורגע לפני שעשינו כמוהו, הוא אמר: "רגע, זהירות! תפעילו את הראש – לא תמיד הקוביה צריכה לגעת בתקרה. אתם צריכים לווסת את הכוח שלכם".
"לווס – מה את הכוח?" שאלנו, שימי ואני בבת אחת. אילו מוזרים הם אנשי הפלסטיק! ואילו מילים מצחיקות הם מביאים לכאן, לא יודעת מאיפה!
"לווסת את הכוח" הסביר האיש עם הפנים הורודות, בסבלנות פלסטיק. "לווסת זה אומר, להחליט מראש כמה רחוק אנחנו רוצים שהקוביה הזאת תגיע. אנחנו מחליטים מראש, נניח, שאסור לקוביה לגעת בתקרה".
"למה אסור לה לגעת בתקרה?" לא הבנתי כלום. "הרי סכמנו, שהולכים לבדוק את כוח המשיכה".
אנשי הפלסטיק הנהנו וסיכמו איתנו שנתחיל לשחק, ותוך כדי הם יפרטו לנו את הוראות המשחק. בסדר, אם ככה תעלם מכאן הרביעיה המעצבנת לארץ רחוקה ונעלמת, הסכמנו גם לכללים המוזרים האלה.
קוביות הספוג החלו להתעופף למעלה. "ברור שהם לא נדבקים לתקרה!" הכריז שימי בקול גדול. "אלא מה חשבת, שיפעל כאן איזה קסם?".
"שום קסם" אמר האיש עם בגדי הדשא. "זה משחק חדש, עם כללים חדשים, תניחו רגע את הקוביות ותקשיבו".
הנחנו את הקוביות זו על זו ועל הרצפה. "אנחנו נאמר מילה" אמר האיש עם הפנים הורודות, "אם היא קשורה לחורף, עליכם לזרוק אותה באופן שהיא תגע לתקרה. אם היא לא קשורה לחורף, אסור לה לגעת בתקרה".
"קדימה?" שאל האיש עם בגדי הדשא, כשראה אותנו עדיין עומדים בקיפאון. "בטח שקדימה!" העפתי את הידיים כלפי מעלה, הקוביה נורתה אל התקרה והוטחה חזרה אל הרצפה.
"רגע!" צחק האיש הירוק, צחק וצחק והחזיק את הבטן שלו. "עוד לא אמרתי מילה!".
"מטריה!" צעק האיש הירוק. הקוביות התעופפו לתקרה וחזרו אלינו.
"גשם!" שוב התעופפה הקוביה כלפי מעלה.
"דלת!" וויסתנו את הכוח ושמרנו על הקוביה שתזרק לאט וחלש, שלא תגע בתקרה בשום אופן.
"שמש!" שוב ויסתנו את הקוביה ואת הכוח.
"שלג!" הופ לתקרה.
"קוביה!" גריטש לתקרה.
"התבלבלתם!" צעק האיש עם הפנים הורודות. הסתכלנו עליו, מבולבלים עד לשורשי שערותינו, ולא ידענו איך ממשיכים מכאן.
"מי שמתבלבל" אמר האיש הירוק בקול של גננת חשובה, "לוקח את קוביית הספוג, מועך ומועך ומועך אותה, במשך עשר שניות, עד שהיא הופכת לפיתה".
"טוב, היא לא ממש תהפוך לפיתה" הבנתי, תוך כדי מעיכככככככת הקוביה, מעיככככה ומעיכה, עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלש, שתיים, אחת.
"עכשיו" אמר האיש עם הפנים הורודות, "נמשיך עם קבוצת מילים אחרת: מילים שקשורות לשבת, צריכות לגעת בתקרה, כלומר הקוביה. מילים שלא קשורות לשבת, אסור להן לגעת בתקרה".
"כלומר, לקוביה" תיקנתי אותו מחקה את המנגינה שלו.
הוא לא נעלב, כמו תמיד. רק התחיל לשפוך מילים של שבת או לא: "פלטה, נרות, פמוטים, לגו, דבש, מפית לחלות, חלות, זמירות, מוקצה, דופלו, וילון, ארגז, כדור". כשהתבלבלנו, שוב מעכנו את הקוביה למשך עשר שניות, מעכככנו ומעככנו. "זאת לא סתם מעיכה" הסביר איש הדשא. "המעיכה הזו מחזקת לכם את שרירי שורש כף היד, עם שמעתם פעם על דבר כזה".
בסדר. לא התנגדנו והיה אפילו נחמד לחזק את השורש וכו', ולהפוך את הקוביה לפיתה.
"אתם נורא מצחיקים!" אמר פתאום שימי. "את קבוצת המילים הכי חשובה, שכחתם לומר לנו!"
"ומה היא?" שאלו אנשי הפלסטיק.
"חנוכה כאן" הסברתי, כמו שמסבירים לילדים קטנים. "אה בטח!" דפקו אנשי החורף על ראשי הפלסטיק החלולים שלהם. טוב, למה אפשר לצפות מראשי פלסטיק. עקמנו מולם את הפרצוף, והם שפכו רשימה כאילו כלום. רשימה של חנוכה:
"שלהבת, נרות, סיגריה, מזוזה, מזמורים, אלבום, ערב, שמש, ירח, כוכבים, בקבוק, יוונים, חשמונאים, סביבון, סחרחורת, קרוסלה, נדנדה, מוצץ, עץ, משפך, מתיוונים".
זה היה מבלבל, זה היה קשה, זה היה שמח, זה היה טובבבב!
עולם ומלואו בשעה של משחק
מה המשחק הזה מפתח בנו?
כשאנחנו מנסים לזרוק את הקוביה נמוך, אנו לומדים לווסת את הכוח שלנו.
כשאנו מרימים את הידיים שוב ושוב, שרירי הכתפיים מתחזקים.
כשאנו מועכים את הקוביה שרירי שורש כף היד מתחזקים.
זאת מלבד אוצר המילים שלנו ויכולת המיון שלנו, שמשתפרת ומשתכללת.
