החורף הגיע ככה, בבום מפתיע.
נכון שהוא שלח לי רמזים לפני כן בדמות סערת פתע שהעיפה לנו את הסוכה, אבל לא חשבתי שהוא מתכוון עד כדי כך ברצינות, לקצר לנו את היום ולהנחית אותי בבום כואב ודרסטי אל מוצ"ש חורפי ארוך וערפילי, עייפה למרות שישנתי יותר מדי.
שולחת מבט מתגעגע אל קישוטי הסוכה. לא לגמרי הספקתי להפרד מהם, כשנחתתי אל ערמות הכביסה הבלתי נגמרות ואל ההכנות לשבת ששוב הגיעה לפתחי. כל כך מהר הוא טס, חג הסוכות ושמחת תורה שאחריו. חלף על פני וכמו מתוך אוטובוס שנוסע מהר מדי ראיתי אותו מטושטש, לא לגמרי חווה.
"אמא!" יד קטנה נוגעת בי, שולפת אותי מתוך ערפול המחשבות ותסמונת החזל"ש* שאל תוכה נפלתי בתזמון מאוחר.
"אמא, מתי חנוכה?" מוישי קטן אחד שואל.
"חנוכה!" אני מתנערת, צריכה לבדוק בלוח השנה. "אני רוצה להכין כבר את הסוכה לחנוכה!" מתבלבל הילד במתיקות ששולפת אותי עוד קצת מתוך הערפל. "לחנוכה לא בונים סוכה, סוכה בונים רק לסוכות".
"אז מה מכינים לחנוכה?" מוישי'לה עם הפנים קדימה.
"סופגניות! ומנקים את החנוכיות עד שיהיו מבריקות ויפות, ותולים שרשראות של סביבונים וכדי שמן על התקרה!" הקול שלי מתלהב חיצונית, אולי אחרי הפעולות יימשכו הלבבות.
"אז בואי נכין סופגניות ונשים במקפיא! כמו שהכנת סימנים של ראש השנה בחופש, ושמת במקפיא! אמרת שיש לנו מוצאי שבת ארוך ומוסיפים לנו עוד שעה בשעון!" הילד מבריק הערב, צבר המון כוח בשבת.
קמה מהספה מגרשת לאט את הכבדות. סופגניות לא אכין הערב, אעדיף לסיים את קיפול הכביסה,
אבל כן אזריח לי בלוח השנה ימים מאירים שמחכים לי בהמשך השגרה, ימים של אור וחום המתפזרים קדימה ואחורה על פני השגרה, שמזמן כבר אינה אפרורית.
אולי לכן הסופגניות מחכות על מדפי 'יעלה', 'אנג'ל' ו'הודיה' כבר מאיסרו חג. אולי אלו לא רק כוונות זדוניות להוסיף על המשקל והכולסטרול שלנו?
אולי זו פשוט תזכורת בשבילי, אבא, להביט קדימה, כל הזמן קדימה?
אל האור שמחכה לי בסיבוב הבא וגם בסיבוב הנוכחי, אם רק אפקח עיניים ואראה?
ניגשת אל המתגים, מדליקה את כל הפלורוסנטים בבת אחת.
ברוכה הבאה לך, שגרת חורף.
תעזור לי אבא, להתחיל אותך שטופה באורות.
*חזל"ש – חזרה לשגרה.