"היום בזול, היום בזול" מכירות את הפזמון הקבוע הזה, המתפזר בקול רעש גדול מתוך מכונית מגושמת המשמשת כחנות נעליים ניידת? אחת לשבוע הוא מופיע בשכונתנו ומפיץ רוח עליזה אצל כל ילדיה.
היום הוא מגיע, כלומר "היום בזול", ובתי בת הארבע זקוקה לנעלי חורף.
היא היחידה שנותרה מכל ילדות הגן וסנדלים עוטרים עדיין את רגליה הקטנות. אני מתנחמת בעובדה שהיא מגיעה אל גנה בהסעה מבית לבית אך בכל אופן, קר ברגליים והחורף כבר כאן לכל הדעות.
החנות הניידת דורשת מחיר מגוחך לנעליה, וגם את המחיר הזה לא היה לי לשלם עד עתה, ועד בכלל.
היום אני חשה שכלו כל הקיצין, אין עוד אפשרות להמתין שבוע נוסף, ולבישת סנדלים בימי קור כאלה הינה בגדר פיקוח נפש ממש.
כיוון שאנו נוהגים להמנע מכל הלוואה, ולו זעומה ביותר, אני חשה במועקה.
וכמו תמיד, כשאין למי לפנות וגם כשיש, פונה אני ישר בקו הפתוח המתוח באופן בטוח מביתי הקט היישר אל כסא הכבוד.
אני מבקשת. מספרת לאבא על הצורך הלגיטימי והפשוט כל כך, של נעלי חורף לבתי בת הארבע.
קר לה, חורף, ולמי שהכל שלו אין בעיה לשלוח אל ביתי עד השעה ארבע את סכום הכסף שיספיק לי לצורך החיוני הזה.
ביקשתי – ונרגעתי.
זרקתי את החבילה, הקטנה אמנם אך מכבידה גם היא, על בעל העגלה שמנהל את עגלת חיי כהבנתו הטובה ממני, מה לי כי אחזיק אותה על כתפי הקטנות?
המשכתי בשגרת יומי כאשר מתח סמוי מבעבע בתוכי: ידעתי ובטחתי שתבוא הישועה, סקרנית הייתי לדעת מאיזה דלת היא תופיע, ואולי תצנח אלי בכדור פורח היישר מן השמיים?
הבטתי מחלוני אל האופק הרחב שנפרש מול עיני, עוקבת אחר מעופה של יונה צחת כנף: אולי זוהי יונת דואר, המביאה עמה בכנפיה בשורה?
דפיקה בדלת ולבי קופץ. אני ממהרת לפתוח, מדמיינת גמד עלום אפוף הילה זהובה, שהניח שם מעטפת כסף ונעלם אל תוך המסתורין.
אני פותחת במתח כדי לגלות בפתח את שכנתי המבקשת בסך הכל לשאול מקלף…
אין לי פנאי לדבר עמה ודריכות ממלאה את כולי.
אני סובבת בבית על קצות הבהונות, מסדרת אותו כאילו עומד להופיע אורח חשוב. עוד מעט קט השעה ארבע, ואז… מה יהיה האות?
השעה רבע לארבע, כבר עקבתי אחר מעוף כל המטוסים, כל היונים וכל הצפורים. כבר דימיתי לראות עב"מים שאולי נפלו מן השמים.
טיאטאתי את הבית ורחצתי את הכלים. אף הכבסים קופלו במהירות שלא כדרכי.
גם תפילת מנחה כבר התפללתי, על הנעליים לא הוספתי לבקש. אולי התביישתי?
ילדי שחקו בשקט, כמו נדבקו באווירת המסתורין.
בשלש דקות לארבע, באין לי תעסוקה אחרת, פניתי אל ערמת הבגדים הממתינים לתיקונים.
מתי נגעתי בהם בזמן האחרון? אולי לפני מחצית השנה…
שתי דקות לארבע. הופ! מה זו החולצה הזו? היא נראית מלוכלכת. מי הניח אותה בתוך ערמת בגדים הממתינים לתיקונם?
דקה לארבע. אני בודקת את החולצה מכל כיוון, חולצה שבתית, של בעלי. אני ממששת את הכיס ו…
השעה ארבע. שטר סגלגל בידי.
כנראה מצא אותו בעלי באחת השבתות, וכדי להשליך ממנו את דבר המוקצה הניחו יחד עם החולצה בתוך ערמת התיקונים הלזו.
ואני מצאתיו ברגע זה.
אני ממששת את השטר, בודקת אם אינו מזוייף ובוהה בחולצה. כאילו הייתה עב"ם, גמד, כדור פורח ויונת דואר גם יחד.
והקו הפתוח מחבק אותי באהבה, עד עצם היום הזה.
