הדף המודפס חיכה בחגיגיות שקטה בתוך התא האחרון בילקוט. הוא המשיך לחכות בדרך ארץ עד שסיימה רבקי את ארוחת הצהריים, רק אחר כך יצא מהילקוט אל השולחן.
הוא היה מקושט בעשרות חיוכים והוראות. החיוכים מצאו חן בעיניו של אברימי. הוא משך אליו את הדף ובדק מאיזה צד כדאי לטעום אותו. "זה לא דף אכיל!" הסבירה לו רבקי. "אלו הוראות חשובות ליום הפעילות שלנו בבתיה! הולך להיות משהו מיוחד באמת. פעילות שעוד אף פעם לא הייתה!" רבקי הנמיכה את הקול שלה ללחישה שהצחיקה את אמא לגמרי. "בתיה גלתה רק לי את הסוד, ורק לך היא מרשה לגלות… לא תספר לאף אחד, נכון?" אברימי פתח פה חסר שיניים וצחק צחוק גדול. "מה אתה מבין בכלל בפעילויות של ילדות…" רבקי דגדגה את הסנטר שלו וקראה שוב את רשימת הדברים שצריך להביא לכבוד יום הפעילות, כדי שגם אמא תשמע: מכשירי כתיבה, שתי תפוחים, קופסת אכסון בינונית מלאה בחול ים, והרבה הרבה מצב רוח.
"הום" היד של אמא נשארה לרגע תלויה באוויר. טיפות מרק גלשו מהמצקת. "דרישות מעניינות יש לכן… מאיפה יהיה לך חול ים? אין כאן ים!".
רבקי צחקה. "אה, בתיה אמרה שחול ים, יש בכל גינות השעשועים". אמא הניחה את המצקת בכיור וסגרה את הסיר. "היה". אמרה. "לאחרונה אין בגני השעשועים הירושלמיים ולו גרגר אחד של חול".
רבקי הורידה את הצלחות מהשולחן, לפני שאברימי ימשוך את המפה ויהפוך את כל הכלים על ראשו. אמת מה שאמא אומרת. לאחרונה החליפו את כל החול בירושלים במשטחים דמויי דשא או דמויי חול. האמהות נהנות דווקא. אבל איך ילמדו אותן לצייר בחול, אם לא יהיה להן חול? איך תשתעשענה בספירת הגרגירים בתוך כף אחת של חול, כמו שבתיה גילתה לה שיהיה?
"בכל גני השעשועים לא תמצאי ולו כף אחת של חול" אמרה לה אמא. "אלא אם כן, תנסו להרחיק לשכונות רחוקות… לא יודעת מה לומר לך. הרי כולכן ירושלמיות, אולי צריך להציע למדריכות, לחשוב על תכנית חילופית? אלא אם כן, מתכוונים להביא לכן משאית של חול ים" אמא צחקה, וקמט קטן הצטייר על המצח של רבקי.
מאוחר יותר התקשרה לבתיה, החברה הכי טובה שהיא גם אחות של מדריכה. "מעניין איך המדריכות לא חשבו על זה" אמרה, אחר ששמעה על בעיית החול הירושלמית. קמט קטן הצטייר גם על המצח של בתיה. "בעיה. ובל זאת, לא נראה לי שאפשר לוותר על החול" אמרה, "אין לך מושג בכלל כמה מחשבה משקיעות המדריכות בכל התכנית הזו, כחול הים. אי אפשר בלי כל פעילויות החול שצוות המדריכות תכנן לנו. אולי ניסע שתינו, למודיעין עילית או לביתר? יש שם בגינות מלא חול מיותר, הם וודאי ישמחו לתרום לנו".
אמא לא אהבה את הרעיון. גם לא אמא של בתיה. "ה' יעזור" סיכמו הבנות את השיחה. שתי מילים שכל כך רגילות להתגלגל על השפתיים שלהן.
ערב ירד על הבית. הבנים חזרו מהחיידר, אדומים ומזיעים. "חמסין!" הכריז אושי. ניגב את הפנים האדומות שלו בקצה השרוול וחיפש אוויר. מנדי ניגש לפתוח את החלון, בכל יום בשעה הזו, יש אוויר ירושלמי משיב נפש. רוח שובבה חדרה פנימה, חמה מאד מאד. "חמסין עוד יותר!" אושי טרק את החלון ואמא הפעילה את מזגן הקירור. "האוויר בחוץ דחוס, אין מה לנשום. נס שיש מזגן!" מנדי שטף את הפנים שלו ובא אל המטבח, לראות מה יש לאכול, ורבקי הכינה לעצמה שקית למחר.
מחכה להן יום עמוס, והיא רוצה לקום מוקדם. קבעה לצאת עם בתיה מוקדם, אולי בבוקר, בראש צלול, הן תצלחנה למצוא פתרון לבעיית החול. אולי בדרך תצוץ איזו גינה שכוחה שהעירייה עוד לא הספיקה לטפל בחול שלה. רבקי לא דאגה. מה שתעשינה כל חברותיה תעשה גם היא… אבל היא כן רחמה קצת את צילי, אחותה של בתיה. שטרחה כל כך הרבה מאחורי הקלעים של יום הפעילות הזה. היא וודאי לחוצה עכשיו, ואולי לא. אולי הרכזת הספיקה לתכנן משהו חילופי?
הבוקר הגיע מהר. "חם!" הרגישה רבקי מיד כשפתחה את עיניה. היא לחצה על שלט המזגן, אבל שום משב רוח לא יצא ממנו. היא נטלה ידיים, ומיד אחרי ה"מודה אני" נגשה לפתוח את החלון. אתמול היה יבש בחוץ, וחם. אולי במשך הלילה השתפר האוויר.
"רוח שובבה, רוח ירושלמית, רוח קרירה, בואי לקרר אותי!" הזמינה רבקי את הרוח, אבל היא כבר הייתה שם. שובבה מאד, מניעה עצים ומעיפה שקיות. יבשה מאד מאד ו… צהובה.
היי מה זה? רבקי הוציאה את הראש החוצה, מבעד לחלון. ענן אביך היה באוויר ולא נתן לו לזוז. שכבה צהבהבה ישבה על אדן החלון. "היי!" רבקי חייכה חיוך רחב. הלכה אל המתלה בפרוזדור, תלשה ממנו את השקית שהכינה לכבוד יום הפעילות, ומתוכו הוציאה את קופסת האכסון הריקה.
היא הניחה את הקופסה על אדן החלון והחלה לגרוף אל תוכה, גרגרים חומים צהבהבים. גרפה וגרפה, עד שידה הגיעה אל תחתית אדן החלון. משם עברה לחלון הסלון, ולחדר הבנים, ולמרפסת.
אל המטבח היא נכנסה בקופסת אכסון מלאה בחול, ובחיוך רחב ושמח.
"כמו המן, שהגיע לצדיקים עד פתח הבית" אמרה אמא. "רבקי באמת ילדה צדיקה מאד" הסכים איתה אושי וגם מנדי הנהן.
באותו בוקר הגיעו רבקי וכל חברותיה אל יום הפעילות, כאשר בידיהן קופסאות מלאות בחול, וחיוך חגיגי על פניהן. ומה עוד היה כתוב ברשימה? מצב רוח. היה שם המון המון מצב רוח, למרות סופת החול ואולי בגלל.