ילדי משפחת מאיר עוד היו מכורבלים בשמיכות הקיץ שלהם, שקועים בתוך חלומות מסתוריים – כאשר דלת הבית נפתחה וריח הלחם נכנס פנימה יחד עם הלחם בעצמו, שהציץ מתוך שקית מרשרשת בידיים של אבא.
הריח היה כל כך טרי וחם, שהוא הצליח לדגדג את נחיריו של בנצי ולהעיר אותו מתוך שנתו העמוקה.
אחרי שבוע ומשהו שרק מצות התפצפצו לו בין השיניים ונכנסו קצת גם ביניהן, התגעגע בנצי לטעם הפשוט והאהוב של הלחם.
שולמית וחיהלה התעוררו אחריו, נטלו ידיים וקפצו לראות את הפלא, ששבוע ומשהו לא ראו אותו.
בנצי רץ מיד, עם הפיג'מה וכיפת הלילה, ליטול ידיים לסעודת שחרית. הסעודה הזו היתה מורכבת מלחם לבד. טרי ורך ומלא בבצק שעוד לא נאפה עד הסוף.
שולמית הסתכלה בעיניים גדולות וטיפה מקנאות. היא ידעה שהיא אינה צריכה ליטול ידיים. אבא הביא לה את לחמניות התירס שלה, אלו שהיא אוכלת כל השנה וברכתם 'שהכל'.
היא בכלל לא התגעגעה אליהם במשך כל הפסח! הן כאלה יפות מבחוץ, אבל הטעם בכלל לא דומה לטעם של לחם אמיתי.
חיה'לה הסתכלה על אבא והלכה גם היא ליטול ידיים.
"הי, עצרי" עצרה אותה היד של אבא, כאילו הייתה מחסום בכביש.
חיה'לה לא הבינה. מה רוצה ממנה אבא? למה היא אינה יכולה להמשיך הלאה לכיור נטילת הידיים?
לקח לה קצת זמן, ולבסוף היא נזכרה.
התביישה קצת מאבא, ובעיקר מעצמה.
ולמה? נחזור חודשיים אחורה, ונבין.
חודשיים אחורה
הייתה אז ארוחת צהריים חגיגית, לכבוד מה? חיה'לה לא זוכרת. אולי יום הולדת לאחד הילדים.
היו כדורי פלאפל שאמא הכינה, והיו צ'יפס ומלפפון חמוץ וסלט. כל הדברים הטעימים האלה נעטפו בתוך פיתות. גם לשולמית הייתה פיתה דומה לאלה של כולם. רק הטעם לא היה דומה בכלל.
אחרי שאמא חלקה לכולם ארבעה כדורי פלאפל, נשאר כדור אחד אחרון בתוך הקערה.
"הי, נשאר לך אחד!" הזכירה חיהלה לאמא. "אני רוצה אותו!" אמא לקחה את הכדור שנשאר והכניסה מיד לפיתה של שולמית.
חיה'לה הרגישה שהיא מתעצבנת.
את כל הדברים הטובים נותנים לשולמית! נוזל מלוח התחיל להתגלש לה מהעיניים. תמיד שולמית מקבלת את השוקולד הכי שווה! וממתקים יותר מכולם! הרגליים של חיה'לה התחילו לבעוט והצליחו להפיל כסא אחד מסכן.
אמא לא נבהלה בכלל.
"לשולמית אסור קמח", היא הסבירה. "היא מפסידה הרבה דברים טעימים. לפחות מה שמותר לה, נתן לה מכל הלב".
"אז מה! אז מה!" המשיכה חיהלה לבכות ולבעוט, וכסא נוסף נבהל ונפל.
"גם אני רוצה צליאק! כיף לשולמית שיש לה צליאק!".
אמא הקשיבה ושתקה. הרימה בצער את שני הכסאות הנפולים. ואחרי שגמרה לחשוב את כל המחשבות שלה, היא אמרה:
"אני שומעת חיהלה, שאת גם רוצה צליאק. אין בעיה. עוד קצת פחות מחודשיים יגיע חג הפסח. מאחרי פסח – גם לך יש צליאק. את נשארת להיות 'כשרה לפסח' בדיוק כמו שולמית. תאכלי את הלחם שלה, את הפיתות שלה, את השניצל המיוחד לה ואפילו את השוקולדים שאת כל כך אוהבת! ובדיוק כמו לשולמית – נתן גם לך דברים טובים. סיכמנו?"
"סיכמנו!" קפצה חיה'לה והנהנה בחיוך גדול ובפרצוף זרחני.
מאז ספרה חיה'לה את הימים עד פסח. מפסח – גם היא תהיה כמו שולמית! היא כל כך מתגרה תמיד מהקורנפלקס ששולמית מקבלת לבית הספר, ואמא אינה מרשה לה אפילו לטעום ממנו – כי הוא יקר…
רק על שולמית מרחמת אמא, בכל פעם שהם באים לחתונה ואסור לה לטעום מהבורקס…
הימים חלפו מהר, כמו תמיד. פסח הגיע, חגיגי ונקי ויפה.
והיום שאחרי – הנה גם הוא כאן. כל כך מהר הצליחה לשכוח מהכל?
בא לו והגיע ריח הלחם. כולם נוטלים ידיים וחיה'לה רוצה גם.
היא מסתכלת על שולמית שעומדת בצד והעיניים שלה קצת עצובות וטיפה מקנאות.
לא רק היום היא מסתכלת עליהם מהצד. גם מחר, וגם מחרתיים.
איך היא יכולה?
האם לא קשה לה?
אבא מסתכל עמוק לתוך העיניים של חיה'לה, כאילו מצליח לקרוא את המחשבות שלה.
"זהו? סיימת לחשוב לך את המחשבות שלך?" שאל אבא וחייך.
חיה'לה הנהנה. לא. יותר היא לא תקנא בשולמית.
אולי היא כן תקנא, אבל לא בצליאק.
אבא הוריד את היד, וחיה'לה ניגשה סוף סוף ליטול ידיים לארוחת הבוקר.