עמדנו על שפת הכביש ההומה לצד יישוב מגורינו והמתנו לאוטובוס שיאספנו ירושלימה.
עוד אנו בוחנות – בתי בת העשרה ואני – את רבועי המתכת הצבעוניים הדוהרים מכאן לשם בקצב מסחרר, עצרה מכונית כסופה נוצצת לצדנו, ואדם אפור שער קפץ מתוכה. נעמד לצד עמוד התחנה שלצידנו ונשען עליו.
הביט על שעונו ועל הכביש חליפות, העביר משקלו מצד אל צד, שוב בחן את הנוף, שוב התעמק בשעונו ואימץ את מבטו אל קצה האופק.
"האם האוטובוס שאמור לעלות לירושלים – עבר?" פנה אלינו בנימה דרוכה.
"לא" ענינו קצרות.
"האם הוא עובר בדרכו ממחנה עופר?"
לא ידעתי לענות לו, בתי ידעה לומר שלעניות דעתה כן, האוטובוס עובר ממחנה צבאי ששמו – עופר וממשיך מכאן – ירושלימה.
כסוף השער הנהן. ראשו הסתובב כמו מאוורר על מצב שלש. צפון, דרום, מערב, מזרח, לשעון, ו… שוב. צפון דרום וכולי.
פניו היו דרוכות. חזותו החיצונית העידה על היותו שפוי, שקול אפילו. הוא ממתין למשהו – למישהו שיבוא מתישהו והמתח תוסס בתוכו.
תמיהות מלאוני על האיש: אם אכן צדקתי והוא ממתין לאי מי, ודאי יש בידיו אמצעי תקשורת כלשהי לתקשר עמו ולשאול אותו אם הוא מגיע… ובכל זאת הוא מעדיף להתענות בספק ובמתח… הסיבה מאחורי הדברים סקרנה אותי.
עשר דקות המתנו שם, בתחנה. ובמהלכם סובב האיש את ראשו שמונה מאות פעם לכל כיוון, הביט אלף פעם בשעונו ושאל אותנו שאלות משאלות שונות: "האם האוטובוס שאמור להגיע אוסף חיילים ממחנה עופר?"
"האם תמיד הוא מגיע באיחור שכזה?"
רגליו התפתלו זו בזו בטיילו אנה ואנה, תמהתי בלבי למה אינו מתיישב במכוניתו החדישה ועושה בתוכה את ההמתנה… ועניתי לעצמי כי ככל הנראה, קפיצים עלומים אינם נותנים לו לעשות זאת.
סוף דבר טרטור האוטובוס נשמע. בתי ואני עלינו עליו, שילמנו והתמקמנו.
האיש כסוף השער נותר למטה. רגלו הימנית על מדרגת האוטובוס, רגל שמאל עדיין דורכת על הקרקע.
"האם אתה מגיע ממחנה עופר?" זרק שאלתו אל הנהג.
"מגיע".
"האם אספת משם חיילים?"
"אספתי".
עלתה רגלו השנייה של האיש אל תוככי האוטובוס. עיניו שוטטו פנימה ושם, בספסל האחרון – מצאו את מבוקשן.
קריאה רמה, חדה כתער ניסרה את החלל.
"רוני!!!!!"
עלם צעיר אשר ענה על השם הזה כנראה, התרומם מן הספסל האחרון, קורי שינה דבוקים עדיין לפניו והוא נראה הלום יין. תרמיל ענק ומאובק התנדנד על כתפיו.
הילד – נער הזה, אשר נראה היה אחרי שרות צבאי ממושך, והגיע הנה ממחנה עופר הסמוך, קרס בזרועותיו של אביו.
"אבא!!!!"
פגישה היסטורית והיסטרית התרחשה במרכז האוטובוס. הם עמדו כך, חבוקים ודומעים באמצע שומקום עוד דקות ארוכות. העולם סביבם נעצר. איש לא דחק בהם. איש לא מיהר.
כולנו נשמנו את גודלם של הרגעים. איש לא רצה להפר אותם.
הנהג סובב ראשו, הביט וחייך. כל יושבי האוטובוס חייכו. שמחו למראה הבן ששב לאביו.
רק עכשיו הבנתי כמה גדולה ועצמתית היא אפקט ההפתעה.
דקות ארוכות לאחר מכן, הרבה אחרי שירד הזוג החבוק מן האוטובוס ונבלע במכונית הכסופה של האב, עוד חייכנו כולנו. המפגש המרגש והמפתיע הזה הניע נימים דקים בלבבות.
יושבים כולנו על אוטובוס מטרטר. ממחנה נוסעים, מתחנה לתחנה.
רצופה הנסיעה עליות, מורדות, פסי האטה, מחסומים לבידוק בטחוני, פקקי תנועה, תמרורים, עיקולים חדים ומטלטלים, רמזורי אור אדום שמתחלפים במהירות לירוק.
לפעמים יפה הוא הנוף הנשקף לצידנו בדרך ולעתים הוא משמים. וכשיורד הליל ומטשטשת הראיה ורק שחור לכל מלוא האופק, – מנצנצים בכל זאת אורות שובבים מרחוק.
ולוקח אותנו הנהג אל מחוז חפצנו. והוא היחיד שיודע היכן הוא ומה נפגוש בדרכינו.
קשה הנסיעה ומעייפת. מדי הגלות לוחצים, ישיבת הארעי אינה מטיבה עמנו והצרות תוכפות.
כולנו יהודים נודדים. מכאן לשם ומשם לכאן. תמיד נמצא עמנו תרמיל ענק, מאובק, כבד.
ויום אחד – יתם המסע.
יום אחד הוא יפתיע אותנו, בעיקול הדרך, בעיצומו של מסע מפרך.
אולי נצפה לו ואולי, מעייפות הדרך – נשקע בנמנום.
הוא יבוא אלינו, יחבק אותנו.
יספר לנו כמה המתין לנו שנבוא.
ויבוא לציון גואל.