זכרתי לך חסד \ ל.פוטש

נרות שבת, חלות מכוסות וגביע קידוש

גררתי ארגז מלא במפיונים מקופלים, שלפתי אחד מהם והנחתי סמוך לסט צלחות. "מושלם!" יחד עם צמד אחייניות החלה דבורי להריץ: לפתוח מניפות שהכנו מראש, להניח תחת הכוסות, להציב מזלג כף סכין ואני מחאתי לי כפיים בלב.

ברוך השם! המאמצים נושאים פירות. שבועות ארוכים התארגנו לשבת שבע הברכות. נעזרתי ברשימות של כל הבעלבוסטעס שהכרתי, כל מה שאפשר לעשות חודש מראש, לא דחיתי לשבוע האחרון. התרחקתי אל פתח האולם, סוקרת בהנאה ובסיפוק את החגיגיות שעמדה באוויר. תכף תבוא הבת שזכתה לעמוד תחת החופה לפני יומיים, יבוא החתן, יבואו עשרות האורחים כן ירבו שנקבצו ובאו הנה מרמות,

ואני לא אהיה מותשת כמו כל המחותנות מהסיפורים.

סיור נוסף במטבח. רחרחתי סביב תבניות דג מבעבעות, נשמתי עמוק ריח מרק של שבת. בפינת האולם ישבו הבנות, מזמזמות שירי קבלת שבת. אולי אתיישב לצידן, לנוח קצת לפני שיבואו כולם.

פאק.

חושך אפילה נופל על האולם ומקהלת זמזומים משתתקת באחת: המקררים, הפלטות, הכל שובת. נרות שבת מהבהבים בשלווה בפינת האולם, בעזרתם אני מגששת את הדרך החוצה. "זה הגנרטור" דבורי חוזרת מסיור בחוץ. "גם בית הכנסת חשוך לגמרי".

התפילה בחשיכה מסתיימת, האולם נותר ריק וחשוך. רחובות קרית ספר מתמלאים במתפללים שבים מתפילתם, וסמוך לפתח האולם מתקבצים ובאים חתן, כלה, מחותנים, מחותנות, סבים, סבתות, אחים ואחיות נכדים ונכדות חגיגיים עד מאד.

"מחכים לשבת גוי" עוברת הרינה בין כל הממתינים. "את הסירים החמים אפשר להעביר לפלטה שלי" פונה אלינו אברך תושב השכונה, אומר ועושה – יחד עם חבורת בחורים מעבירים סירי טשולנט שעדיין רותחים, לפלטת השכן. "לי יש מקום במקרר" ניגש שכן נוסף, יחד עם חבורת מתנדבים הם פותחים מקררים, מעמיסים קופסאות סלטים ומנות אחרונות ומשנעים למקרר ביתי.

הרגליים מתחילות לכאוב, הרעב מזכיר את קיומו, למי היה זמן לאכול ביום שישי? בעל האולם אינו חוזר, לא מצא גוי לרפואה.

"קרה משהו? מחכים למישהו?" מתקרב יהודי אל 'ההפגנה'. שומע סיפורו של גנרטור סורר וגוי שבושש להגיע.

"אתם מוזמנים אלי!" מכריז היהודי. "אני גר כאן ממול, שלש קומות לרדת. סלון ענק, מרפסת גדולה, אפשר להעביר אלינו הכל. חבל שתתייבשו בחוץ כל כך הרבה זמן. אפשר להתחיל שמחת חתן וכלה!".

אנחנו מתחילים לגמגם. ערב פסח, אנחנו מונים כתשעים איש בלי עין הרע. הילדים יקפצו על הספות, השולחנות ישרטו את הקירות, נהרוס להם את כל הנקיון של פסח.

"לא אכפת לי" אומר האיש וכנות משתקפת מפניו. "אני ממש רוצה שתבואו לחגוג אצלי בסלון. זה ממש ישמח אותי".

"לא נעים, נחכה עוד קצת, לא יתכן שאין שום גוי בכל מודיעין עילית".

"שיהיה לכם נעים מאד!" היהודי מתעקש. "קדימה תתחילו להעביר דברים! גם את המחיצות תביאו, יש מספיק מקום! זו לא השמחה הראשונה שאנחנו עושים בבית! את המפות לא צריך להעביר, יש לנו גמ"ח מפות".

בעוד אנו עומדים כבולי עץ הוא נכנס לאולם ומתחיל להפעיל את צעירי החבורה: "נו, למה אתם מחכים? תתחילו להעביר, קדימה".

מפיונים מקופלים חזרו בסך אל הארגז, כלים לשקיות, שולחנות מתקפלים מטפסים על כתפיים רחבות, ורכבת שולחנות נוסעת אל הבניין ממול; יורדת שורות שורות של מדרגות ובית הכנסת אורחים נפתח לפנינו: מקום ענק ומואר, חזותו יפה מהאולם שעזבנו. בזריזות נפתחים שולחנות, נפרשות מפות, נסדרים כלים שורות שורות: מזלגות – כפות – סכינים – מפיונים בצורת מניפה, מחיצות חוצות לשניים את הסלון הענק. עזרת גברים, עזרת נשים, חתן וכלה תופסים את מקומם, נטילת ידיים, לחם משנה. מנוחה ושמחה, אור ליהודים —

דפיקה ממהרת נופלת על הדלת. בעל האולם: "לא מצאתי שום גוי וזה מוזר מאד מאד. לאן נעלמו הגויים הקבועים?"

"משמיים רצו שלא נסמוך על ההיתר של אמירה לנכרי שיש עליו הרבה חולקים, רצו שנהדר" אמר המחותן. בעל האולם הנהן, "העיקר שהסתדרתם" סקר את האולם החילופי שמצאנו ויצא.

בעל הבית יצא החוצה, פגש בחוץ יהודי תוהה. "יש לך מושג איפה השבע ברכות שהיה אמור להתקיים באולם החשוך הזה?"

"שמעתי שהם מתארחים בסוף כאן, שלש קומות לרדת", הצביע בעל הבית בפשטות, לא מגלה שמדובר בביתו שלו.

סעודת השבת המשיכה, מרוממת ושמחה. הסירים שונעו, חמים וטובים. בעלי הבית נעלמו מהשטח, הפקירו את הבית, השאירו לנו זירה נקייה ללכלך.

כשהוא הגיע לגיחה קטנה לסלון, שאל אם אנחנו מסתדרים ויש משהו שחסר. "איך נודה לך על החסד העצום?" שאלו אותו המחותנים. "איך נשלם לך?".

"העונג כולו שלי" הנהן היהודי, "אבל אם בכל זאת תרצו לברך את הבת שלי, שמחכה לשידוך, זה יהיה טוב".

הקהל כולו בירך אותו, נקב בשמה המלא של הבת וכולם הרעיפו עליו ברכות חמות מלב מכיר תודה.

בעל הבית הביט בשעון, השעה הייתה אחת עשרה וחצי. "בשעה שתים עשרה שעון השבת יכבה כאן את האור" הוא ציין. מישהו הציע שנזיז את הזיזים של שעון השבת, ונסמוך על ההיתר להאריך את האור שדולק במילא. אחד האברכים ניגש, ילד קטן הלך אחריו, נגע במשהו והאור כולו נכבה.

מנורת חרום גדולה נותרה דולקת, מאירה את הסלון. "משמים רצו שלא נסמוך גם ההיתר הזה" אמר המחותן.

את סעודת היום חגגנו באולם, נעזרים באור שהגיע מהחוץ. הסעודה השלישית רעווה דרעווין, נחגגה לאור דמדומי חמה ושירי נשמה חמים.

שלשה כוכבים נדלקו בשמיים, מלאים בחוויה שבתית מרוממת התחלנו לקפל ציוד. ערבית, הבדלה חגיגית.

"מי שברך לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את" נקב מי שנקב בשמו של בעל הדירה שלא שכחנו את חסדו הגדול, "ועכשיו נרים כולנו פרק תהילים לזכות הבת שלו, שתמצא את זיווגה ההגון בקרוב".

ה"אמן" הדהד בין קירות האולם. ארזנו את עצמנו הביתה, אל ימים אחרונים של שבע ברכות והכנות צפופות לפסח הבא עלינו לטובה.

—

במוצאי שביעי של פסח, היום שנבקע בו הים, מקבל בעלי טלפון.

בעל החסד הזכור לטובה מעבר לקו. "מגיע לנו מזל טוב" הוא מעדכן נרגש. "בזכות הברכות שלכם זכינו ואנחנו שוברים הערב צלחת. תודה על הברכות והתפילות" היהודי סיפר, שלמחרת שבת שבע הברכות שלנו הם קבלו תשובה חיובית ממשפחת החתן, מאז התגלגלו העניינים עד לסוף הטוב שמתרחש הערב.

מתברר שהסיפור המהדהד הזה התגלגל והגיע לאזני משפחת הבחור המדובר, עזרה להם להגיע אל התשובה החיובית. כי אם הנערה באה מבית כזה, וספגה כאלו ערכים, הם רוצים אותה עבור בנם.

הרמתי טלפון אל אם החתן, שתשמע באיזה יהלום זכתה. ספרתי לה סיפורו של שבת ושל חסד. אחלתי ברכות ונחת. למחותנת הטריה היה מה להוסיף: "כשהגעתי לווארט דברנו בהערכה על הסיפור הזה שכבר עשה לו כנפיים. הסבתא של הכלה – אם אמה, הקשיבה בפה פעור. היא לא ידעה ולא שמעה מבתה כלום.

כמה גדלות וכמה פשטות.

גם את רוצה לכתוב?

בקורס החכם לכתיבה יוצרת לומדות לכתוב בבית, שיעור בשבוע, עם מכתב משוב מפורט אחרי כל תרגיל. השיעור הראשון במתנה.

לשיעור הראשון במתנה
🌙 יש ילדים בבית? שנת סיפור, סיפור חדש כל ערב באתר ובטלפון. החודש הראשון ב־₪1 ←