ליל הסדר בקן המתרוקן \ ל.פוטש

שולחן ליל הסדר עם מצות, יין וקערת הסדר

אי אז נאספנו כולנו משפחות משפחות, אכלנו את קרבן הפסח בשירות ובתשבחות. הקהל היה עצום, סבא ישב בראש השולחן, זקנו היה יורד על פי מידותיו, וכאיש אחד בלב אחד אמרנו את שירי ההלל.

האם התינוקות בכו וחיפשו את ה'צצי' שלהם? האם אמהות עייפות חיפשו פינה להשכיב אותם? ואולי האווירה העילאית השפיעה גם על הנכדים והנינים, וגם הם היו בהשראה גבוהה של הלל ושיר?

את זה איש לא יספר לנו, כי הקשיים אם היו, הצטמקו אל מול עוצמת הרגעים, עם האווירה המשפחתית המלכדת וטעם הגן עדן של בשר קרבן הפסח.

אלפי שנות גלות ומדי שנה אנחנו חוגגים את ליל הגאולה. מסבים כבני חורין ושותים ארבע כוסות, נושאים עיניים לדורות הקודמים, הקרובים יותר למעמד הר סיני, שואלים מהם ארבע קושיות וסופגים אל תוכנו את להט הקדושה והמסורת שעוברים בירושה מסב לבן, לנכד ולנין.

האם התמונה הזו תמיד אידיאלית כפי שהיא נראית?

יצאנו לשטח לשמוע את קולן של משפחות צעירות ובוגרות, האזנו לקונפליקטים משפחתיים קטנים, וביקשנו מהמרואיינות לנסות להיכנס לנעליים של הצד השני על ידי תרגיל דמיון קטן. וזה עבד. הן הצליחו להבין את הצד השני!

השנה, הלוואי, בני חורין!

מ. שהם, חיתנה זה מכבר את בן זקוניה:

מי יגיע לליל הסדר?

לפני שנה זכינו להשיא את בן הזקונים שלנו. הגענו לערב פסח עם חששות בלב. איך נצלח את התקופה הזו בלי שום דמות צעירה בשטח?

הילדים היו הרבה יותר מבסדר! יוסל הבכור ארגן תורנות עזרה מסודרת, מדי אחר צהריים הגיעו נכדים ונכדות מלאי נכונות לעזור.

זאת מלבד הפעמיים שהם בעצמם עזבו את העומסים הפרטיים ובאו לקרצף את בית נעוריהם. להכנות התלוותה צביטה קטנה בלב, ומדי פעם עלתה השאלה מצדי: מי מגיע לליל הסדר?

היה ברור ש'הגדולים', שהשיאו כבר בעצמם מספר ילדים, עורכים ליל סדר לבדם. היה ברור שבן הזקונים שלנו יסב השנה בליל הסדר בצד של אשתו, ככה נהוג אצלנו לעשות בשנה הראשונה.

ושאר הילדים? גישושים עדינים מצדי העלו שאפרים החליט השנה לחגוג ליל סדר לבדו, 'כי הילדים שלי רגישים מאד לרעש ובלגן והתינוק לא נרדם במיטה לא מוכרת', אצל צביה בדיוק יוצא התור בצד השני,

נשאר רק פנחס. על חמשת ילדיו. "אתם תקבלו שני חדרים ופינוק כמו בבית מלון" אמרתי לפנחס בנימה חייכנית, "הילדים יקבלו יחס אישי ממש כמו בבית" פנחס נשמע מרוצה. ואני, לאורך ההכנות, הרגשתי שהסירים קטנים מדי, בשולחן לא היה צורך להוסיף יותר מ'כנף' אחד, וסט אחד של כלים הספיק לכולנו.

למרות הנוחות הפיזית, נחמץ לי הלב.

הקונפליקט

מעמדי ליל הסדר בימי ילדותי עלו מול עיני וההשוואה הייתה חדה וקצת כואבת: סבא הדור יושב בראש השולחן, וסביב השולחן שבט מפואר הכולל ילדים, נכדים ונינים. רעש והמולה באוויר, יין נשפך כמים, הרבה שמחה והרבה דמע היו שם סביב השולחן, בשירת ההלל התקרה התעופפה כמעט.

נכון שסבתא עבדה קשה, אף שכולנו עזרנו לה, נכון שלא כולם מצאו להם מקום, במיוחד התינוקות הקטנים, נכון שהרצפה הפכה לשחורה ובשעה שתיים בלילה נסחבה איתנו אמא הביתה, בסמטאות ירושלים, וכולנו בכינו מעייפות בכל הדרך, אבל זה היה ליל סדר! זה היה 'ברוב עם הדרת מלך'! זה היה 'למשפחותם לבית אבותם' אמתי! משהו שמתגעגעים אליו שנים ארוכות, מעמד שנצרב בזכרון התודעתי היהודי, משהו ששווה לסבול למענו מעט אי נוחות.

כשאני עורכת לעצמי השוואה קטנה בין ליל הסדר הקומפקטי והמסודר שלי, (ההשוואה מתרחשת בלב! רק בלב! לא מעזה להעלות אותה על דל שפתי!), אני מעזה לשאול: אולי גדל לנו דור קצת מפונק? כזה שהנוחות האישית שלו ושל ילדיו עומדת בראש מעייניו, ולעתים על חשבון הלהט היהודי שעובר בשרשרת הדורות?

הצד השני / תרגיל דמיון

לו יכולת לרגעים, להכנס לראש של ילדייך, מה היית מוצאת שם?

גב' שהם בוחרת לעבור אל זווית המבט של בתה צביה, ומהרהרת בקול:

ברור שהדור הקודם היה פחות מפונק מדורנו אנו, אבל גם הקשיים שלו היו קשיים אחרים.

במעמד ליל הסדר ההמוני אצל סבא וסבתא, לא היה צורך להציע מיטות לכל המתארחים, ולהצטופף בבלטות המצומצמות של הבית לכל אורך החג! הצפיפות וההמולה היו נקודתיים למעמד ליל הסדר, ולאחר מכן צעדו כולם קוממיות לביתם.

הייתה עייפות, היה בכי של התינוקות, היה קושי, אבל הוא היה נקודתי! אחר כך היו לכולם המיטות שלהם וגם סבא וסבתא יכלו לישון בשקט ולקום לבית רגוע.

בשונה מהיום, כשכולנו גרים בערי פריפריה ואל השיקול אם להתארח בליל הסדר או לא, מצטרפים אריזת מזוודות ומיטות שצריך להשכיב עליהם את כל החמולה.

היועצת גב' ש' לנגזם מרחיבה את הדיבור:

זכרונות הילדות שלנו יכולים להיות דומיננטיים וחדים, אולם לעולם לא נוכל לשחזר אותם במלואם אל תוך ההווה שלנו. מפני שהנפשות הפועלות הם אנשים שונים שחוו חוויות אחרות והמציאות שלהם היא מציאות אחרת. נלמד לטפח את הזכרונות המתוקים שלנו כדי לספרם לנכדים ובמקביל, נדע להיות כאן ועכשיו בתנאים העכשוויים, מתוך הודיה עמוקה לה', על שכולם זכו לפרוח לקן משל עצמם.

מ. דוידסון, נשואה זה עשור ואם לשישה, כן ירבו:

השנה נערוך בעזרת ה' את מעמד ליל הסדר החמישי שלנו.

את הסדר הראשון עשינו בבית אחרי שהחלטנו כך בשנה הקודמת, ואחרי שראינו שאנחנו לא נהנים לא אצל הורי ולא אצל הורי בעלי. הבלגן גרם לנו לסחרחורת, הילדים 'שכחו' דרך קבע איך שואלים את ארבעת הקושיות ובכו במקהלה מתחילת הסדר ועד סופו.

הודענו להורים את החלטתינו. התגובה הראשונית הייתה הלם. "איך תסתדרי עם סימני הקערה? זה מסובך!" נתפסה חמותי על החלק הטכני ונרגעה רק אחרי שהבטחנו לה שניקח דוגמיות מהמטבח הפסחי שלה.

"בוודאי תסיימו בעשר וחצי, איזה מן טעם יהיה לליל סדר כזה" דאגה אמי.

למעשה גיליתי עולם אחר וחדש. הילדים שיתפו פעולה בצורה מדהימה. הקטנים משכו את שעות הערות שלהם עד שלש לפנות בוקר כשעיני כבר כמעט נעצמו מעצמם, (ובצדק, בשונה מהם, לא הספקתי לנוח בצהריים).

גיליתי שאפשר לבכות מהתרגשות באמירת ההלל, בעלי רקד עם הילדים, דבר שלא התאפשר אצל ההורים עקב חוסר מקום פיזי…

הכל היה מאד מרומם ואישי ואוטנטי.

הקונפליקט

אם יש משהו שמציק לי, זה העניין של 'כל דיכפין'. מצד אחד אני יודעת כמה חשוב להביא אורח לחג, ואני אפילו מצהירה את זה יחד עם כולם בתחילת הסדר… ומצד שני, אם אני מביאה אורחים אני מאבדת את הפרטיות המשפחתית שלי ואת היכולת לומר את ההגדה בקול, להתרגש ולדמוע ואפילו לצעוק עם ילדי הפרטיים: ונצעק אל ה', ולצעוק מבפנים את כל הדברים שמעיקים לי על הלב לאורך השנה, ומבקשים גאולה… אם יבואו אורחים, אוכל לחזור לסדר אצל ההורים ולחסוך לעצמו עבודה רבה.

המילה המקצועית

ידועה האמרה שחסר אמתי מתחיל מהבית. לכל אורח זר, יש הרבה שלוחים, אבל לילדייך את הכתובת היחידה! האווירה הנכונה והשמחה בזמנים החשובים האלה, ייחרטו לתוך התודעה שלהם ויגרמו להם להרגיש טוב מתוך חיבור עמוק לשרשרת הדורות. בבוא היום הם ירצו להעביר את החוויה המתוקה הזו גם לילדיהם שלהם.

הצד השני

גב' דוידסון מנסה להציג את זווית מבטה של אמא:

אני מבינה את הרצון של מירה לערוך ליל סדר עצמאי, תמיד היה לה אופי כזה ותמיד היא איבדה ידיים ורגליים בהמולה גדולה מדי. אם ילדיה דומים לה, והם בוכים לאורך ליל הסדר, למה לא למצוא פתרון רגוע יותר?

ולי אישית זה לא מפריע כלל. כי מלבד מירה כולם עדיין מגיעים בהמוניהם, אם ישאלו אותי, הייתי שמחה לו היו משחררים טיפ טיפה את העומס. אני כבר לא צעירה, ואירוח המוני גוזל ממני ים של אנרגיה. (אבל… מצד שני, אל תגלו לילדיי! קשה לי לוותר על הנחת!).

ד. פינזל, נשואה עשור וחצי ואם לתשעה, כן ירבו:

כיבוד הורים בהידור, בלי לארוז את עצמנו.

אנחנו היינו החלוצים. בשנה הרביעית מהחתונה עשינו ליל סדר בבית, זאת כיוון שבעלי נוהג בחומרות מבית הוריו, והוא אינו אוכל מחוץ לבית (גם לא בבית חמיו וחמותו). הורי כיבדו את זה מאד, אבל כיוון שרצינו לכבד אותם והיה קשה לנו לוותר על דמות של סבא בראש השולחן, אירחנו את הורי בליל הסדר.

מאז, למעט פעמיים שבהם הייתי יולדת ופעם אחת שהוזמנו לחמותי, אנחנו מארחים את הורי בכל שנה לליל הסדר. לעתים מצטרפים אחד האחים הנשואים.

וכדי שתבינו כמה ההסדר הזה טוב לשני הצדדים, אספר כאן סיפור:

בשנה הראשונה שזכינו לאחר את הורי, והגדולה שלי הייתה אז בת שנתיים וחצי, השנייה בת שנה וחצי ואני עם עבודה משרדית עד בדיקת חמץ כולל, שמונה עד ארבע מידי יום ללא פשרות,

הגיע זמן "מה נשתנה".

אבי שליט"א כהרגלו, מצטט את הווארט של "כאן הבן שואל". כדי להזכיר לנו את עת הרצון. לבקש ולשאול מאבא בשמיים כל מה שאנחנו צריכים.

אבל כאן פנה אלינו אבא ואמר: 'אני מאד מעריך את האירוח שלכם, אתם צעירים, וזה לא מובן מאליו, שתכניסו אותנו עם כל הבחורים והילדים שבבית!

כאן הבן שואל. תבקשו ואברך אתכם'.

בעלי מיד אמר: אנחנו רוצים בן זכר!

אבל עם אבי שליט"א, יהודי צדיק, זה לא הלך בקלות.

הוא אמר: אפשר, אבל צריך שתקבלו עליכם משהו, שיהיה לברכה על מה לחול. ואז הוא הציע לנו מה לקבל על עצמנו.

קשה לומר שזה היה קל, אבל החלטתי שלאבא אי אפשר לסרב… ברוך ה', עד היום אני משתדלת לעמוד בקבלה הזו,

כעשרה חודשים לאחר מכן נולד בני הראשון.

הצד השני

הגב' פינזל מזווית המבט של אביה:

בכל שנה אני רואה את הבית של הילדה שלי, שהתמלא בזרע ברך ה', רואה את הצחצוח החיצוני והפנימי, רואה את הכבוד לאבא ולחומרות שלו בהלכה, רואה את הכבוד ההדדי, נושם את האווירה היהודית הטהורה, יודע את הדרך ואת העמל שהם עשו לקראת החג הגדול הזה, והלב שלי מתרחב.

לראות את הילדים במרחב הפרטי שלהם, כשיש להם את המיטות שלהם והם אינם חיים 'על מזוודות', זו בעיני נחת יהודית הכי קרובה והכי אוטנטית שיכולה להיות.

ומרגש לגלות, שעם רצון טוב וכבוד הדדי, ניתן למצוא בסיעתא דשמיא פתרון לכל בעיה, לשביעות רצון כולם.

ס. לנדא, נשואה שמונה שנים ואם לארבעה:

מעולם לא ניסיתי משהו אחר

ליל סדר, מעולם עוד לא עשינו לבד, ויותר מזה, עוד לא פתחתי מטבח בשרי…

אנחנו משפחות קטנות משני הצדדים, ובמשך כמה שנים, הילדים שלנו היו נכדים יחידים! היה מתבקש שנגיע לליל הסדר, תור שנה – שנה, ולא רק זה אלא גם לחלק את החג לשתיים, מדוייק על השעות! חסר לנו שאחד הדודים ייעלב…

יש יופי נפלא בליל הסדר המורחב, כשבראש השולחן יושב סבא מכובד שזקנו יורד על פי מידותיו, מנהל את הסדר ביד רמה וסביבו קהל גדול של נכדים. (טוב, אצלנו עדיין הקהל לא ממש גדול, אבל הוא יהיה בעזרת ה').

בשבילי זו הקלה גדולה, אני עובדת עד הרגע האחרון, ולהספיק לנקות את כל הבית, כשאיני מסוגלת לוותר על פיפס בנקיון השנתי, זה להגיע לליל הסדר סחוטה לחלוטין…

אני יודעת שילדי לא מקבלים את כל מה שהיו יכולים לקבל בליל סדר בפורמט מוקטן, לא יכולים לשאול את הכל, מתביישים לשאול ולשתף, ואת תיקיות הקשר שלהם עם כריות ההסבה מעשי ידיהם וגביעי הקידוש הדקיקים, אנחנו שוכחים דרך קבע בבית… מלבד זה איני רואה עוד חסרון מהותי, אבל אין לי מבט מספיק רחב כי אין לי נסיון…

המילה המקצועית

לכל החלטה יש מחיר. להיות בבית עם הילדים ולוותר על הנקיון שכל כך חשוב לך, או ליהנות מנקיון מושלם ולנדוד לבית ההורים. ברור לך שגם בבית ההורים הילדים ייהנו מליל סדר מכובד! ואת גם זוכה לכבד אותם! הטוב ביותר הוא לבחור באופציה אשר נכון לעכשיו, מעניקה לנו יותר יתרונות מחסרונות.

הצד השני

גב' לנדא מזווית מבטה של אמה:

הקדוש ברוך הוא מסדר לכל אחד את הפאזל האישי והמשפחתי בצורה הכי טובה לו. אני מודה לה' מדי שנה ושנה, כשאנחנו מגיעים לליל הסדר וסימה ומשפחתה המתרחבת כן ירבו, נמצאת איתנו.

מודה לו על הפרפקציוניזם של סימה, על העבודה עד הרגע האחרון ועל שאנחנו מצליחים ורוצים לארח אותם. לא מצליחה לדמיין ליל סדר בפורמט קטן יותר…

ח. בן שלום, נשואה זה עשוריים:

אורח מביא אורח

בעלי הוא מתוצרת חוץ, הוריו הגיעו לגור בארץ בתקופת החתונה שלנו, וחוץ מאתנו, כל ילדיהם עדיין מתגוררים בפילדלפיה.

בשנה הראשונה לאחר נישואינו, ידעתי שיהיה לא יפה להשאיר אותם לבד לליל הסדר, ומהצד השני רציתי מאד להתארח בסדר ההמוני והאוטנטי של הורי. הקונפליקט היה קשה וכואב, וכשסיפרתי עליו לאמי, היא הגתה רעיון גאוני: הם הזמינו את המחותנים אליהם הביתה! חמי וחמותי קיבלו את ההזמנה בשמחה ובטוב לבב, וזה היה מוצלח לכל הצדדים.

במהלך השנה שאחרי ליל הסדר ההוא, חלתה חמותי במחלה קשה וקצרה ועברה לעולם שכולו טוב…

חמי נישא שוב, הם היו זוג צעיר לכל דבר, וכיוון שמשפחה נוספת לא הייתה להם בארץ, התנדבנו לארח אותם לכל החגים. ראש השנה, סוכות, וגם… ליל הסדר. זה לא מאד קל, אבל אחרי הכל זה חג חגיגי מאד, לילדים יש דמות של סבא שיושב בראש השולחן וסבתא שמחלקת המון מתנות. מעל הכל אני שמחה, עם ה"והגדת לבנך" שמתקיים בסלונינו בהידור. חמי מספר את סיפור יציאת מצריים בצורה כל כך מוחשים, שכולנו נושמים לרווחה עם הסוף הטוב של הסיפור ועוצרים את נשימתנו במתח לכל אורך ההשתלשלות.

הצד השני

גב' בן שלום מזווית המבט של חמותה החורגת:

חברותי מספרות לי על מתח וקונפליקטים עם הכלות שלהן. עם חיה אני מרגישה שזה לא קיים. היא זורמת איתי כל כך יפה! היא כל כך מכבדת אותי ולא גומרת להודות לי שבאנו אליה וכיבדנו אותם! אני מרגישה שהנחת היא שלי, ובטוחה, שאני מחבבת אותה לא רק בגלל שאני חמות חורגת.

ג. לנגר, נשואה לבנש"ק

לפתוח כלים כדי לקבל את האור

להיות נשואה לבנש"ק זו זכות גדולה. (ולא אציין כאן אפילו ברמז את חצר הקודש החסידית שאליו אנו משתייכים, גם שמי ופרטי מטושטשים כדבעי, מטעמים מובנים).

בשנת הנישואין הראשונה שלי בערתי מסקרנות לראות את ליל הסדר של האדמו"ר שליט"א והפעם מבפנים. אף שהרגשתי קטנה ופשוטה מכדי להיות נוכחת במעמד כזה, רציתי מאד מאד ליטול בו חלק.

אבי הבין אותי אבל אמי קצת נפגעה. אצלינו נהוג לחגוג את ליל הסדר הראשון בבית הורי האשה, וכך היה עם כל אחיי ואחיותיי. "אנחנו פשוטים מדי בעינייך" אמרה לי אמא בערב החג, "בגלל שאנחנו לא 'רעבישע', לא נזכה לראות אתכם אפילו לא בליל הסדר הראשון?".

כאב לי שפגעתי באמא. ואף שלא נהוג לשאול שאלות כאלה נכנס בעלי לאביו האדמו"ר ושאל אותו. אביו הכריע מיידית שכיבוד הורים הוא מצווה מדאורייתא, ואין כאן שאלה בכלל.

אז חגגנו את ליל הסדר הראשון בבית הורי. ולמרבה ההפתעה בעלי נהנה מאד ואפילו ציין את זה. הוא אהב את הזרימה ואת הפשטות. "ואין דבר כזה משפחה פשוטה" הוא אמר לי שוב ושוב, "כל יהודי הוא בן של מלך".

החל מהשנה שאחר כך אני זוכה להתארח על שולחן האדמו"ר, והחוויה הזו היא שונה מכל החוויות שחוויתי בחיי. יש אווירה מלכותית שאי אפשר לתאר. גינוני המלכות משפיעים אפילו על הילדים הקטנים, ויש כזו קדושה מרוממת באוויר…

בתחילת ליל הסדר הראשון שלי שם ריחפתי, לא כל כך ידעתי איך לעכל את הרוממות הזו. לאט לאט נרגע בי הלחץ הפנימי. הרגשתי איך הלב שלי נפתח לשפע הרוחני הגדול שהיה שם.

מאוחר יותר, כשהחלו הילדים להגיע, נהניתי, מלבד השפע הרוחני והרוממות, לגלות עד כמה האדמו"ר הנערץ הוא גם סבא אוהב לנכדים…

הצד השני

גב' לנגר מזווית מבטה של אמה:

אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, כך כתוב במקורותינו. הבת שלי זכתה במתנה נדירה לחיים. היא זוכה להיות מקורבת למלכות. היא קרובה לשפע הרוחני שמשפיע על כולנו.

איני מקנאה בבת שלי, אז למה כל כך רציתי אותה לצדי בליל הסדר הראשון? אולי הפעם זו הייתה קנאה ב… מחותנים?

המילה המקצועית

כאשר שני רצונות נפגשים, רצון הבת להיות בליל הסדר בבית חמיה הגדול, ורצון האם המתבסס על המנהג העתיק של ליל סדר ראשון אצל הורי האשה, הקונפליקט אצל הבת הוא גדול.

במקרה כזה, מה יכול להיות טוב יותר מדעת תורה?

ב. בן מלך. נשואה זה חמש שנים:

הלוואי שהיו לנו משפחות שתרבנה עלינו!

מאז החתונה שלנו אנחנו חוגגים את ליל הסדר בבית. בתחילה כשבכיתי והרגשתי לבד, אמר בעלי בזעזוע שאנחנו לא לבד! השכינה איתנו, אליהו הנביא איתנו.

בשנים שאחר כך באו הילדים בזה אחר זה, ברוך ה', והשכיחו את הבדידות.

נכון שאם הבית מהפנימייה שגדלתי בה הזמינה אותי לבוא לביתה, גם הרב של בעלי התחנן שנהיה אורחי הכבוד שלו, אבל שנינו העדפנו, אחרי שנות פנימייה רבות וארוכות, לטעום טעם של בית. משלנו.

ועדיין, כשאני שומעת שכנות בגינה מספרות באנחה על הקונפליקטים של "היכן להיות בליל הסדר" כי ההורים משני הצדדים רבים עליהם והם צריכים לחלק את החג על השעון, כשהן מספרות באנחה כמה קשה לארוז מזוודה ולהצטופף בכל שנה מחדש, כשהן מתארות בגוונים עזי צבע תקריות קטנות שיכולות לקרוא רק עם שוויגער ועם גיסות או אחים ואחיות נשואים, איך נשפך והתהפך וסבא כעס וסבתא אמרה שלא נורא והילד בכה ופיצו אותו בשוקולד והיא דאגה על השיניים, ובכלל, אצלם בבית לא נוהגים לאכול שוקולד בפסח.

ואיך היא הסמיקה וההיא לא התכוונה והוציאה דברים מהקשרם אבל בסוף הכל הסתדר, איך לא היה מקום לישון וסחבו מזרנים מהגמ"ח בבניין השני ושלפו כריות מהראשים של הקטנים מיד אחרי שנרדמו כדי שיהיו כריות לגדולים, נצבט לי הלב בקנאה ודמעות נקשרות לעיני.

אני רוצה לומר להן, לכל השכנות היקרות, שהצרות שלהן הן צרות של עשירים!

הצד השני

גב' בן מלך מנסה להיכנס לראשו של מויש'לה, ילדה בן השש:

בכל שנה כשמגיע היום הגדול של ליל הסדר אמא נהיית קצת עצובה ואני יודע למה: היא מתגעגעת למשפחה שאין לה! החגים זה זמן של משפחות ומפגשים, ובחגים היא עוד יותר מרגישה כמה זה חסר לה.

ואני רוצה להגיד לה שתשמח, כי בעוד כמה שנים אנחנו נתחתן, והמשפחה הגדולה והשמחה תהיה כאן בבית! אמא יהיה הסבא עם הזקן הלבן והארוך, ואמא תהיה הסבתא! היא תרווה המון נחת!

אני בטוח שאז היא כבר לא תהיה עצובה.

המילה המקצועית

בזמני חגים ושבתות מורגש ומודגש החסר של משפחה מורחבת ותומכת. אבל אכן כן, ילדייך גדלים לתוך מציאות אחרת, ודעי שיש לך כוחות אדירים לתת להם, על אף החסר הכואב.

תסמונת הקן המתרוקן

כמה מילים מפי הגב' ש. לנגזם, מנחת קבוצות "לסבתא שהיא גם אימא וגם חמות", ויועצת רגשית:

ה'תסמונת' מגדירה את תקופת יציאת הילדים מהבית והתרוקנות הקן, לטובת בניית קן משל עצמם.

הדבר הזה אינו קורה מיום אחד לשני. זה תהליך המתמשך על פני מספר שנים, וחשוב עד מאד להתכונן אליו רגשית וטכנית.

בזמן שהילדים היו קטנים, הטיפול בהם מילא לנו את רוב שעות היום,

כשהם גדלו והפכו להיות יותר עצמאיים, התפנה לנו זמן,

וזו הזדמנות להתחיל לפתח כל מיני כישורים ותחומי התעניינות שלא הגענו אליהם בזמן שהילדים היו קטנים. זה יעזור לנו ויעזור לילדים: יפחית את התלות שלנו בילדים, ויוסיף לנו עניין וחיוניות.

לקראת ליל הסדר

חשוב מאד לשוחח על הנושא עם ההורים. להבין מה הקושי שלהם, להסביר מנגד את המניעים של הזוג הצעיר.

אנחנו רגילים לחשוב בשחור – לבן.

שני פתרונות. הולכים להורים ומוותרים על סדר עצמאי, או סדר עצמאי ומוותרים על סדר אצל ההורים. ברוב המקרים ניתן למצוא פתרונות על שביל הביניים בין שתי הקצוות הללו. עם תקשורת נכונה ובתפילה לסיעתא דשמיא, בוודאי יעלו פתרונות נוספים.

לפעמים אלו יפתיעו בפשטותם. (ע"ע חיה בן שלום, 'אורח מביא אורח').

גם את רוצה לכתוב?

בקורס החכם לכתיבה יוצרת לומדות לכתוב בבית, שיעור בשבוע, עם מכתב משוב מפורט אחרי כל תרגיל. השיעור הראשון במתנה.

לשיעור הראשון במתנה
🌙 יש ילדים בבית? שנת סיפור, סיפור חדש כל ערב באתר ובטלפון. החודש הראשון ב־₪1 ←