פיגוע הדמים שהתרחש בליבה של שכונת גאולה הירושלמית, תקע גרזן בלב לבה של היהדות החרדית * פחד ואימה ברחובות, ירושלים שוממה* גם ברגעי התופת, יד מכוונת מלמעלה. מי לחיים, ומי למיתה, מי לפציעה קלה עד בינונית, ולמי ייחסכו אפילו המראות* אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, נמצא ה' יתברך.
1. למי ייחסכו אפילו המראות
יענקי נ. התכונן לצאת אל ישיבת קמניץ, ליום גדוש בלימוד תורה. עמד במדרגות, נופף לאמא לשלום. יצעד בדרך המוכרת מהבית בשכונת מקור ברוך, יעלה בסמטאות בואכה מלכי ישראל, שם ימתין בתחנה לאוטובוס שיוביל אותו אל הישיבה.
"רגע, חכה, אל תלך!" קראה לו אמא מלמעלה. יענקי מיהר. לא אשה כאמא שלו תעכב אותו בדרך ללימודיו. היא יודעת טוב ממנו כמה כל רגע יקר לו, בייחוד בתחילת הזמן. אבל אמא המשיכה לקרוא לו, ויענקי עלה את ששת גרמי המדרגות. מיהר, שיער שאמה זקוקה לעזרה דחופה. אבל לא. היא רצתה רק לשאול אותו משהו. בעל משמעות שולית לגמרי.
יענקי ענה. אמא שאלה אם הוא בטוח, יענקי הנהן. אמא ציידה אותו בעוגיית בריאות מאפה ידיה, חכתה שיברך ותענה אמן, ושחררה אותו סוף סוף לדרכו.
יענקי הביט בשעון היד. איחור בן כמה דקות, לא נעים, אבל לא נורא.
ככל שהתקרב אל התחנה "שלו", פמפם לו הלב. משהו קרה כאן. קיפאון באוויר, סירנות מייללות. אימת מוות, אבל הזוועה בעצמה כבר לא הייתה שם.
"מחר הוא היום החופשי שלך, כן?" התקשרה אמא של חנה לוודא, כבר בליל אמש. חנה אישרה. "אני צריכה ממך טובה קטנה. הכנסתי את גביע הכסף ליישור בחנות כלי הכסף 'כיסופים', את יודעת איפה זה, כן? עכשיו התקשרו משם שהגביע מוכן, ואני לא רוצה שיחכה שם הרבה מדי.
"מחר על הבוקר אצא לשם" אמרה חנה ואפילו שמחה. טיול של בוקר ביום החופשי, עם התינוקת, לצאת לשמש היפה ולראות תצוגה של כלי כסף, ועל הדרך גם לעזור לאמא? מה יותר נחמד מזה.
בבוקר היא הייתה מוכנה ומזומנת, והתינוקת עטופה בכובע קיץ קליל. זרזה את צעדיה ועצרה. עגלת האמבטיה נעה, והתינוקת פתחה בבכי עקשן. חנה חזרה איתה הביתה, החליפה טיטול, האכילה פעם נוספת, שוב קשרה את הכובע, ויצאה.
אל החנות היא לא הגיעה. מרחוק ראתה את רכבי ההצלה, את ההיסטריה מששה באוויר. אבל היא – הייתה מחוץ לזירה.
היכן בדיוק ינחת הגרזן
בוקר יום שלישי, הרב פ. קרישבסקי ורעייתו יצאו אל תחנת האוטובוסים במלכי ישראל, משם יעלו על אוטובוס 39 לכיוון בית החולים שערי צדק. יבקרו את ביתם היולדת, ובינתיים הוא ילך לביקורת עיניים, אחר ניתוח הקטרקט שעבר לפני כשבוע.
היא ישבה בתוך התחנה, הוא עמד בחוץ, נשען עליה.
פציעתו של הרב קרישבסקי, יהודי יקר המשמח אלוקים ואדם במשך שנים ארוכות, מלווה הייתה בניסים גלויים. "היה לכם מזל" יאמרו הרופאים כאשר יבחנו את מצבו.
"היו לנו ניסים", יענה להם הרב קרישבסקי ועיניו לשמים.
כאשר דהר הרכב של חברת 'בזק' אל תוך התחנה, הבינה הגברת קרישבסקי שמדובר בתאונה. היא נבהלה, הרימה את רגליה והחלה לברוח כל עוד רוחה בה, במורד מלכי ישראל.
בניגוד לאשתו של לוט, היא לא הסתובבה אחורנית, לא ידעה ולא ראתה את המתרחש מאחוריה ברגעים קשים אלו.
"עשרים שנה לא רצתי כך" תספר הגברת קרישבסקי לנכדיה. וזה היה אחד הניסים הגלויים.
ברגעים אלו יצא חיית האדם, הפיל את הרב קרישבסקי והכה אותו מכות נמרצות. מכות רצח, שמעבר לכל הסיכויים הוא נשאר לאחריהן חי, קיים, בהכרה ופצוע קל עד בינוני בלבד. כל הרופאים הסכימו שיש כאן משהו לא הגיוני. אחת ממכות הרצח נחתה מילימטרים ספורים ליד וריד ראשי, אבל יד שמימית שמרה אליה שלא תיגע בוריד הזה.
הרופאים לא הבינו איך הוא נמצא כאן בכלל, כאשר שתי עיניו רואות וגופו פצוע, אך שלם.
הנס הגדול ביותר היה המאבטח. כן, זה מהמכון הגיאולוגי שהגיע בזמן אמת וחיסל את הרוצח השפל, ומנע את המכה הבאה שיכולה הייתה להיות מכת אל חזור.
כאשר הגיעו כוחות ההצלה הם לא הצליחו לזהות את הפצוע, ולא מצאו תעודה מזהה בין בגדיו. ברגעים אלו, בתזמון מושלם ושמימי עבר במקום בנו. זיהה שזהו אביו וליווה אותו לבית החולים.
באנדרלמוסיה במקום, התבלבלו בתחילה צוותי העזרה, וחשבו שהרב פ. שיחי' הינו ההרוג חלילה. (כאשר בן דודו ששהה באותה תחנה, הקדוש הרב ישעיהו קרישבסקי הי"ד, הוא אשר עלה לישיבה של מעלה). שלחו גורמים מטעם הלשכה הסוציאלית שיודיעו לרעייתו של הרב פ. את בשורת האיוב. אבל רעייתו, למרבה הנס, עוד לא הייתה בבית. הפחד והצער המיותרים האלו נחסכו ממנה.
הרב קרישבסקי מודה ומהלל את הקדוש ברוך הוא, על הניסים ועל הנפלאות שעשה איתו, ביום שלישי ההיסטורי הזה.
השירה נקטעה בבת אחת.
למחרת האירוע הנורא, יצאתי לסידורים בירושלים. בדרכי מהיכנשהו לאנשהו, עברתי מזירת האירוע. כשראיתי את התחנה מרחוק, התחיל הלב שלי לפעום במהירות, כאילו הגעתי למקום סכנה. משהו בתוכי צרח לי תברחי, תעברי מהר לצד השני של הכביש! אבל החלטתי לא להתייחס, וצעדתי הלאה כמו גיבורה.
בתוך מבנה התחנה דלקו נרות, יהודי ישב בתוך מבנה התחנה ובידיו כלי מיתר. הוא פרט עליו ברגש, סביבו ישבו ועמדו כמה חברה ושרו בעיניים עצומות. "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך…".
"מאמי, זיי זינגען!" (אמא, הם שרים!) שמעתי ילד קטן, צועק בזעזוע לאמו. "מען מעג זינגען אין אזא פלאץ??? (מותר לשיר כאן?).
"מותר, הם שרים שירים רציניים" ענתה לו האם. ואל תוך ההרמוניה המרגשת הזו בקע פתאום קול סירנה. השירה נקטעה בבת אחת. ושוב פשטה הפאניקה, יהודים התחילו לרוץ, מכל מקום לכל מקום.
רחם נא, ה' אלוקינו! השירה הזו המשיכה ללוות את טפיפות הרגליים. וממשיכה לשיר את שיר האמונה של עם ישראל, את שיר התפילה שאינה נגמרת לעולם.
"מאמי, אולי נעבור לגור באמריקה, ודי?" הילד ההוא, ואמו, עדיין היו לצידי. "ה' נמצא בכל מקום, והוא שומר עליך, צדיק". אמרה לו אמא בטון מרגיע. וחוצמיזה, גם באמריקה לא תמיד הכל רגוע, רציתי לומר לו ולא אמרתי. ילד קטן.
גם אני ילדה קטנה, וגם אמא שלו. כולנו ילדים קטנים של ה'.
כולנו מרגישים אותו אפילו בהסתרה. יודעים שאין לנו לאן לברוח, רק בו לבטוח, להתחזק באמונה ולשאוב ממנה כוח.
הגאולה שלי
יש משהו שמייחד את גאולה מכל השכונות ומכל הרחובות בעולם. מין ערבוביה של עמישראל בתוך כוכים או חנויות או קיוסקים שזמני הפתיחה שלהם נמתחים כמו המקום בעצמו, ומליוני אנשים מתרכזים במקום הצר והמתפתל הזה.
גאולה היא מקום שבו פועם בכל רגע דופק החיים. בזיכרונותיי, גאולה של ערב ראש השנה אפוף כרטיסי ברכה זרועי נצנצים (עדיין קיימים היום?) ממלאים דוכן בכל מקום. גאולה של ראש השנה מלאה בקיטלאך לבנים מכל הסוגים והעדות, ובכל מטר מוצאים בה איזו דודה או שכנה לשעבר או חברת ילדות, לאחל לה שנה טובה ומתוקה.
גאולה של ערב סוכות מתרוצצת בבהילות וריח של סכך קיינעס ממלא את האוויר, מתערבב עם השירים החדשים הבוקעים מתוך 'גל פז'.
גאולה של החופש מלאה בריח של ים, למרות שהים הוא רחוק. מלאת מרץ ילדותי לפני החזרה ללימודים, לבנה מפשקווילים בזמנים שלפני בחירות, ורמקולים, וכרזות.
גאולה מתוחה עד אימה בזמן בטחוני רעוע, ואפילו חלונות הראווה שלה מרכינים את ראשם בליל תשעה באב.
גאולה היא מקום קניות ארומטי, ותמיד חוזרים ממנה עם שקיות מלאות בהפתעות. גאולה היא המקום של מכולת "שלום" המיתולוגי, (היום הוא כבר סופר) ששומר חלות מידי יום שישי לקונים נאמנים. פיצה אורי ומיץ אורי, ולהבדיל, מנייני תפילות שמתהווים מחוץ לבית כנסת קטן באמצע העיר ההומה הזו, בין העמודים ולצד החנויות, כי בית הכנסת בפנים צר מהכיל.
גאולה זה המקום של ישיבת פורת יוסף, וחברון, ותלמוד תורה יקירי ירושלים, וחיי עולם הוותיק, ומנייני תפילות רודפים זה את זה עשרים וארבע שעות בשטיבלאך של זכרון משה.
גאולה היא הבית של גבאי צדקה ומקבצי נדבות, איש איש ופינתו הקבועה, וקופסת הפח או הצלחת שמתמלאת לאט, האיש והקלרינט וקופסתו המקרקשת.
גאולה היא כיכר השבת, והרמזורים שמעבירים בהצלבה עשרות אלפי איש בדקה, והתהלוכה המרכזית של ל"ג בעומר, עם הפתעות מתעופפות בשמים.
גאולה היא מקום מפגש באמצע החיים, עם כל מיני חברות שהחיים העמוסים כמעט והשכיחו ממני את שמותיהן. גאולה של ליל שבת עוטה שלווה ירושלמית, ושקט פסטורלי עוטף את תריסי החנויות המוגפים. גאולה של ערב פורים עליזה ותוססת, מתרוצצת ומנצנצת,
גאולה היא הדר גאולה שאפשר למצוא בה כל מה שרוצים, וחנויות סידקית ופרחים וריח של פיצוחים ומתנות והכל לגן ולבית ספר, הכל פתוח עמוק אל תוך הלילה.
ולעת ערב מאוחר, גאולה היא כמו ילד היפר אקטיבי שבבת אחת נגמרה לו הבטריה והוא הלך לישון. יהודים מבוגרים הולכים בה בשקט, כדי לא להעיר את החנויות הרובצות בעייפות,
ורק מאפיית יעלה, שניחוחה המשכר ממשיך להתפזר עמוק אל תוך הלילה, מוציאה את הפיתות שנשארו ומוכרת אותן בזיל הזול. למקרה שילד קטן התעורר והוא רעב.
זה הזמן לאחל לך, גאולה נוסטלגית שלי: שלא תראי עוד צער, שתעטי במהרה בגדי שבת, קול רינה ימלא את רחובותייך ושירת הגאולה תזדמר בפי יהודייך.
בתפילת: ראה נא בעניינו וריבה ריבנו, ומהר לגאלינו גאולה שלמה.