אבא נכנס פנימה, חיוך מרקד על זקנו.
אחריו נכנסה לסלון חבורה. כל מיני אנשים צעירים, עם כל מיני תיקים ותרמילים, בבגדים מכל הסוגים והמינים. "ערב פסח כאן" חייך אליהם אבא. "ואתם רואים את הבלגן בגודל טבעי". אבא הזיז פנימה את שואב האבק, קיפל את הסולם והכניס אותו למסדרון.
אמא הסתכלה עליו ועל האורחים שדיברו בשקט בסלון, מתמקמים על הכסאות והספות. התרגלה שאבא מביא לפעמים אורחים כאלה, והוא מלמד אותם איך מקיימים את התורה והמצוות.
"הם צמאים מאד" אמר אבא וניגש לקומקום להרתיח מים. זה לא רק צימאון למים או לקפה או לתה, הבינה אמא מיד.
"תוכלי להכין קפה?" אמא הנהנה. "שתיים עשרה כוסות, בלי עין הרע" אמר אבא וחזר אל הסלון. חיוך עלה על פניה של אמא. היא שמחה לקחת חלק בזכות הזאת. אין ספק שהם יהיו יותר יהודים אחרי השיחה של אבא, ואולי כוס משקה חם תחמם את הלבבות עוד יותר?
מים רותחים, סוכר, קפה, כד החלב הוצא מהמקרר. "יהי רצון מלפניך" לחשה אמא, "שיערבו להם דברי התורה ויחממו את לבם". הידיים פתחו את הארון העליון. הופה. "אתמול נשברו שני ספלי הקפה האחרונים!" נזכרה. פתחה מהר את ארון הכלים החד פעמיים. שתי כוסות אחרונות הציצו מבוישים מתחתית החבילה. שבי הופיעה מחדר הילדים, מבזיקה מבט אל הסלון ואל המטבח ומבינה מיד את ה'בראך'. "אתמול עשינו קייטנת ערב פסח, וקישטנו את כל הכוסות במדבקות" הסבירה את חסרון הכוסות.
"מה עושים?"
"אולי לשכנים יש כוסות" הציעה שבי. "אני מעדיפה לא לשאול משכנים, אלא אם כן אין לנו שום ברירה" העיניים של אמא שוב הציצו אל הסלון. שניים עשר זוגות עיניים היו מרותקים אל הפה של אבא. שוכחים עולם ומלואו. ובכל זאת, הם צמאים…
"שבי, תעזרי לי לחפש שוב בכל הארונות?" אמא התכופפה לארון. אולי שרוול אחד של כוסות נתחב בטעות פנימה? לפעמים זה קורה. שבי נעלמה אל חדר הילדים.
"מצאתי!" היא הריעה במגדל כוסות מרהיב.
"אוהו, את נהדרת" אמרה אמא. בודקת את שרוול הכוסות, ששבי פירקה והניחה על השיש. היו שם כוסות קלקר קרטון גבוהות ויפות, מעוטרות בבליטת פרח סגלגל. "אלו ממש כוסות לאירוח!" אמרה אמא, בודקת את הדוגמא המעניינת. "לא זכור לי שקניתי פעם כוסות כאלה".
"יוכבד קנתה" אמרה שבי. אמא קמטה את המצח. "שלחתי אותה לקנות פעם, ולא ראיתי מה היא קונה? יכול להיות. הכול יכול להיות…" שוב הציצה אמא אל הסלון. אין לה ברירה, לא משאירים את האורחים האלה בלי שתיה חמה. המים הרותחים נמזגו אל הכוסות.
יוכבד דפדפה אל סוף חוברת החשבון. שניים, שלשה, ארבעה, עוד חמישה עמודים והן מסיימות את עם המבחן הזה. המבחן האחרון לפני חופשת הפסח! עכשיו תוכלנה ליהנות משעה של ביחד בלי נקיפות מצפון: הן שומרות על האחים הקטנים שלהן בינתיים, ולאמהות, זו עזרה עצומה.
"סיימנו!" עלצה מירי, כנראה גם היא אוהבת את חוברת החשבון בעיקר כשהיא סגורה. "מגיע לנו פרס" אמרה ובדקה את מצב המחוגים. "ידענו לשלוט בעצמנו. שעה שלמה למדנו בלי להציץ בשקית שלך".
יוכבד הנהנה. הן הבטיחו ועמדו בהבטחה הזו! עכשיו הן תפרושנה על השולחן את כל האוסף, והיא תוכל להראות למירי את שרוול הכוסות המיוחד שדודה קיילה השיגה לה, מהמשרד מהחנות הסמוכה למשרד שבו היא עובדת, והעניקה לה אותו בפעם האחרונה בה שמירטפה את ילדיה.
"זה הפרס שלנו!" אמרה יוכבד, ממששת את השקית הגדולה, שתלתה על ידית העגלה של נחומי. נחומי שמע את רשרוש השקית ומחא כפיים. בטח הולך להגיע אליו במבה. "במממ, בה!" הוא הריע, וליוכבד לא היתה סבלנות אפילו לחייך אליו. "בממממ, בה!" תבע נחומי. היד של יוכבד טיילה בתוך השקית. מיששה אותה בכל הפינות ומצאה בה רק… חבילת במבה!
נחומי דווקא שמח. ויוכבד המשיכה לחפש את מגדל הכוסות שלה. אולי הוא קפץ אל תוך תא המטען של העגלה? לא, בתא המטען הייתה רק נעל ישנה. גם בתיק הקטן מדי הוא לא היה.
"נו?"
מירי ישבה על גדר החנייה, מנדנדת רגליים וממתינה לאוסף שרוול הכוסות הנדיר של יוכבד. האוסף שמקבץ אל השולחן שלהן המוני בנות, ושאב גם אותה אל מרכז העניינים.זה שדיברה עליו הבוקר בכל ההפסקות.
"די, את מותחת אותי" למירי נגמרה הסבלנות. "אל תגידי לי שאוסף ששרוול הכוסות נעלם לך",
"אוסף שרוול הכוסות נעלם לי" אמרה יוכבד, מנערת שוב את השקית הריקה. "כנראה נפל לי בדרך" היד של יוכבד השתחלה החוצה מתוך השקית. "יש כאן חור והוא מספיק גדול כדי לאבד לי אותות האוסף".
יוכבד התיישבה לצידה של מירי. היא יכולה לחזור הביתה, בעצם. ללמוד למבחן הן סיימו ומהר. אין טעם לשחק עכשיו במשהו אחרר, כשהאוסף היקר שלה נעלם.
ואולי תמצא אותו היכנשהו בדרך? ואולי בכלל שכחה אותו בבית?
שקט מכבד, עמד בסלון. רק הקול של אבא, רך ועמוק, התפזר בחלל.
"מה…. מה האנשים האלה עושים כאן?" שאלה את אמא במטבח, לפני ברכת השלום. "לוגמים בצמא דברי תורה של אבא".
"וגם קפה" צייצה שבי.
"ידעת שהם יבואו, אמא?" יוכבד שחקה בשקית שלה, המחוררת, זו שאיבדה לה את האוסף היקר.
"לא ידעתי" הנידה אמא. "זכויות באות לפעמים בהפתעה".
"ככה, בימים העמוסים האלה של ערב פסח…" יוכבד הביטה באמא. איך היא מסוגלת? "השליחות של אבא, ושל כולנו, לעולם אינה יוצאת לחופשה". אמרה אמא.
הגרון של יוכבד היה יבש. ניגשה אל הברז למלא לה כוס מים. כוס אחת, גבוהה ומעוטרת בפרח ורוד בולט, עמדה שם בתוך שלולית של קפה. "ממממ….מה זה?" יוכבד בדקה את הכוס, עיניה זיקים. "מי לקח את הכוס הזאת??? מי מילא אותה בקפה? מי נגע בארון שלי???".
אמא החווירה. "נגמרו כל הכוסות בבית" צייצה שבי. "והייתי בטוחה שגם את תרצי לקחת חלק בזכות הזאת". יוכבד הביטה בשבי. מה היא יודעת, האחות הקטנה שלה, על השעות שהשקיעה באוסף הזה? לאט קמה יוכבד. מציצה אל הסלון.
במרכז השולחן ניצב המגש, ועליו הכוסות עם שאריות הקפה: כוסות גבוהות, מעוטרות בפרח ורוד עדין, כמותן אין לאף אחת מחברותיה.
הכוסות שלה, היקרות! פזורות ומעוכות ומלוכלכות בשאריות של קפה.
"אני כל כך מצטערת" שמעה את אמא מבעד לערפל. "הייתי בלחץ מהצמאון של האורחים… חבל שלא בדקתי —".
יוכבד לא שמעה עוד. אוזניה היו מכוסות בערמת השמיכות שאל תוכם היא שקעה. אוסף של כוסות בסך הכל, מה הטעם לבכות עליהם והיא כבר בת אחת עשרה? דמעות התסכול המשיכו לטפטף על הכרית. היא רוצה את הכוסות! הן שלה! היא עבדה קשה עד שהשיגה אותן!!!
יד קטנה נגעה לה בכתף. "נשארו שתיים בחבילה" אמרה שבי ודחפה לה אותן. יוכבד פתחה עין אחת. בודקת את זוג הפרחים החיננים שנותרו לה לפליטה.
עוד מעט, כששק הדמעות שלה יתרוקן היא תירגע, תסתכל אל הסלון. אולי היא תראה, את האור שאבא זכה להצית. אולי היא תשמע את תפילתה הלוחשת של אמא.
אולי, הלוואי,
היא אפילו תשמח… תשמח על זכויות שבאות בהפתעה, ובלי שתתכוון או תתכנן, הפעם גם לה היה בהן חלק.