"את כולו?" שאלתי בפעם השלישית. עשן הסיגריות הנהן מולי, יחד עם ראשו של הקבלן. "את כולו, גברת. אין לנו ברירה".
היה לי קשה לעכל את הגזרה שנגזרה על הקיר הוותיק, שעמד כצוק איתן בין שני חדרי הילדים.
עמד, הרבה לפני שנולדו הילדים ומלאו את החדרים בצהלה. הוא ספג בדומיה 'חמסות' משוקלדות משני עברי המתרס, ונוקה במסירות לכבוד שבת. הוא האזין בדומיה לסודות הילדים ולצחוקים המהוסים, בשעות שבין ערב ללילה. הוא אירח בעקביות את יצירות הילדים ונתן להם מקום של כבוד, בלי להבחין בין השקעה ויזע לבין עלעל וגזע. גם ציורים מודרניים מאד, חסרי צורה וצבע, הרגישו עליו בנוח.
ועכשיו נגזר דינו למיתה.
קורותיו של אדם מעידים עליו. יעיד הקיר גם יגיד על רגעים קטנים ויפים לאינספור, על כוחותיי שרגע לפני בואם אל הקצה, הסכימו לספר עוד סיפור אחד ודי, לחבורת ילדים מפוג'מת. יעיד הקיר על שעות קטנות ולבנות של לילה, עם בכי קטן ודקיק כי "ציפורים באו לבקר במיטה שלי, וניקרו לי את כל הכרית".
יספר הקיר על כריות שהתעופפו במאמץ מלחמתי עטור פרצי צחוק, על בריכת בקבוקים שדפקה עליו במרץ ועל מיטה נפתחת שחרצה בו חריץ.
לא היה לי ספק, שאם לקיר הזה היה פה לדבר, הוא היה מבכה מרה את גזר ההריסה שנכפה עליו. אבל קירות אינם יודעים לדבר, כידוע, שתק אפוא הקיר בהכנעה ושתקתי גם אני.
"למה אמא עצובה?" שאלה שולמית את שימי, בקול לוחש מאד.
"קשה לאמא להפרד" עניתי לילדי התוהים, בלחישה צרחנית גם כן.
"מה כל כך קשה!" שימי לא הבין. "אפשר לחשוב מה זה, כולו קיר!!"
"קיר לא מבין, קיר לא חושב, אפילו לא כואב לו כשמרביצים לו" אמרה לאהלה ולאות המחשה שלחה את רגלה לבעוט בו, בעיטה הגונה ולא מכאיבה בכלל.
אחר שנגמר לה הכוח ברגליים, היא שלחה את ידיה לשרוט אותו. "עד כאן!" הצבתי את ידי לאות ולתמרור אזהרה.
מילא הקיר, נניח שהוא לא יודע, לא מבין ואין בו רגשות. אבל הילדים שלי! למה לבעוט ולסרוט? למה להתנפל על יצור, שלא עולל להם כל רע? פניה האדומות של לאהלה, בהתנפלה על הקיר, גרמו לי לחלחלה.
הנפש הרכה, מי יודע מה היא מסתירה ואילו מידות לא מעובדות זקוקות בה לליטוש רציני. והפעולות, שמושכות את הלבבות! לאהלה המשיכה לבעוט, ופניה מזיעות במאמץ מרוכז. מה לא טוב לך, ילדה שלי? אילו תסכולים יושבים לך על הלב, על מי את כועסת כל כך, ולמה? מה את מסתירה?
הילדים המשיכו בשלהם, רגליהם הקטנות דופקות עליו בכל הכוח, מלחינות לקיר שירי פרידה.
בין דפיקה לדפיקה נעלמה שולמית, וחזרה עם קלמרה התפוח.
"בואו נעשה על הקיר הזה, ציור ע נ ק!" היא הרימה את הקלמר, עפרונות ועטים, לורדים וטושים ושאר מרעין בישין, התפזרו בעליזות על רצפת החדר. "בואו נקשקש על הקיר הזה, בואו נתפרע!" היא הושיטה ידיה לצדדים, כמו ציפור דרור המתכוננת לעוף. "מחר, הקיר הזה במילא כבר לא יהיה!" טפחה בו טפיחת ידידות, אולי פרידה.
"אמא, נכון את מרשה?" שימי שלח אלי מבט שואל, ליתר בטחון.
"מי אמר שאני מרשה!" נעמדתי חוצץ ביניהם לבין הקיר, גוש התגשש במעלה גרוני, מתכונן למנות את הסיבות לסירובי. בל תשחית, זה דבר ראשון. השחתת רכוש גם אם הוא יושחת ממילא, עלולה להשפיע על הנפש הרכה. והפעולות, והלבבות, וכל העקרונות של החיים שלי.
"זה דווקא רעיון" אמר קול מפתיע מאחורי. אבא! מאיזו דלת הוא השתחל לכאן?
"בואו נצייר, ונדביק!" הוא התלהב ממש. "אם כבר, בואו נקח מספריים ונחרוט בקיר חריטות יפות…למה לא?"
למה לא.
הגוש בגרוני קצת נבהל מהטיעון, אבל שתק. כי אצלנו בבית מה שאבא אומר, עושים. אני בעצמי אומרת ככה, תמיד.
וזו הייתה סיבה מספיק טובה להוציא את הילדים בריקוד סוער, טרם התנפלו על הקיר עם כלי מלחמה: טושים, צבעים, טוליפ ומספריים.
אבא גרר סולם, בעיניו זיק סוער שיצא מהמחבוא, וחיוך שובב התנדנד לו בעדינות על השפם.
הוא טיפס עד השלב הגבוה. שימי התנדב למסור לו לורדים ומספרי גזירה על פי ביקוש.
הילדים הסתערו, איש איש בפינתו.
עצמתי את עיני לרגע קט, מעכלת אל תוכי את הידיעה, שהבית הזה, והקיר שהיה עבורי סמל של יציבות, יוצאים עכשיו מכלל שליטתי.
נשענתי עליו, יודעת בפלצות שהמשענת הזו היא זמנית מאד. האזנתי לחריקת כלי הכתיבה והמספריים ודמיינתי מפלצת שחורה וענקית, הקורמת עור וגידים על ידי לאהלה, והסודות המקופלים לה בפנים.
פתחתי את עיני. ומה שראיתי גרם לי להכות שורשים במקומי.
פרצופי סמיילי בגווני פסטל, קישטו את הקיר לאורכו. סמייל ורוד מבטיח, סמייל עם תכלת של שמים, ועוד אחד, בגוון סגול מסתורי. אל כל אחד מהפרצופים האלה הצמידה לאהלה בלון צהוב, ובתוכו כתבה באותיות עגולות ותמות: איזה קיף!
כיף! כיף! כיף! חייכו אלי הפרצופים, מנסים להרפות את שרירי המתוחים.
פניה של לאהלה היו מרוכזות ביצירה, והעונג המרוח עליהן הזכיר את פרצופם של כל הסמיילים גם יחד.
צמוד לפנל ישב שימי, מקופל אל הרצפה, והצמיח על הקיר דשא אדום ופרחים ירוקים. כיוון ששמיטה עכשיו, ואיש לא מנכש אותם, הוסיף ערמת קוצים אפרפרים לתפארה.
שולמית מצאה לה פינה אחרת, ובעזרת סרגל מתכת, קדחה בקיר חורים חסרי צורה וצבע. הבטתי על פניה. אולי כאן טמון העוקץ, אולי זו דווקא שולמית, ילדה נוחה בדרך כלל, שמוציאה אי אילו מפלצות ממעמקי תת המודע שלה? לא. היא "מחקה" את כל החריטות שחרטה בלורד ורוד זורח ועל פניה אותה הבעת עונג, דומה לשורת הסמיילים המתארכת של לאהלה.
רגע לפני שהרמתי מבטי אל מעבר לסולם, עצמתי שוב את עיני. הגוש ההוא בגרוני טרם נמוג.
את המפלצת האמתית אני הולכת לגלות עכשיו… אמר לי הגוש החושש. לא קל לאדם עליז כמוהו, לגור בבית אחד עם יצור כמוני, שאינו יודע לצאת מהריבוע במילימטר. לא לחינם הוא כל כך שמח בפורקן הזה שהקיר אפשר לו היום, באופן חד פעמי… זה פורקן שאין לו בכל יום, ואולי אין לו אותו בכלל.
מה שראיתי במרום הסולם, שיתק אותו בהלם אל מקומי.
לא ידעתי שהוא יודע לצייר! לא עד כדי כך. קריקטורה שופעת קרמה שם אור וצורה. במרכז הקריקטורה ראיתי את… עצמי. המטפחת מסובבת קצת ברישול של אמצע היום, ושלט גדול ומתריע בידי: הפגנה! לא שוברים את הקיר!
מאחורי צויירו כל הילדים בשורה, פניהם מביעות צער כל כך עמוק, שלא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק.
"נלחמים בזכות קירות חסרי ישע!" זעק הכיתוב מעל השלטים. ושימי הקטן עם פרצוף של תם ושאינו יודע לשאול, הכריז באותיות דרמטיות: גם קיר הוא בן אדם!
צחוק בריא נשפך ממני אל הקיר לכיוון הפנלים. הצחוק מוסס את הגוש המתגושש בגרוני, סוף סוף.
והצחוק שלי לא הפריע לאיש להמשיך ביצירתו.
רצתי להביא את המצלמה. מבזיקה פלאשים על רגעים משפחתיים קסומים, מנסה להנציח חיים שלמים שנרקמים ליד הקיר הדומם. פנים שלוות, מרוכזות, שהשחרור מרח עליהם עונג צרוף.
צלמתי את הסולם, צלמתי את הקריקטורה שהתמקמה סמוך לתקרה, ועכשיו היא נצבעה בצבעים עזי מבע.
צלמתי שם את עצמי, בציור שעל הקיר: זועקת, מפגינה, חוששת מכל סדק בשגרה הבטוחה והנוחה שלי. זועקת את זעקתו של הקיר, אולי זועקת לקיר.
ילדה קטנה ופזורת שיער הציצה אלי מהקומיקס של אבא, ובועת דיבור יצאה ממנה: מה איתך, אמא? את לא מכינה כאן שום יצירה?
חייכתי אל בועת הקומיקס, ניערתי את ידי מכבלים שקופים שסגרו עליהן. התכופפתי אל הרצפה, מלקטת צבעי פסטל שזרועים עליה.
נעמדתי כמו ילדה קטנה שקבלה משימה לצייר, והיא לא יודעת איך.
ציירתי משולש עם זוויות חדות. שחורות היו הזויות, ובלתי מתפשרות. לצידו מתחתי ארבעה קוים ישרים בכחול כהה: מרובע. בחנתי את יצירתי מרחוק. ובכן, תת המודע שלך גילה יצור מרובע לחלוטין, עם זויות חדות כתער. אבוי!
מיהרתי לחפש לי לורד ורוד זורח, נבהלת לטשטש את רשמי התגלית. הקפתי את הצורות הגאומטריות במסגרת גדולה, ורודה מאד ועגולה לגמרי. שוב התרחקתי ממנה, בוחנת את יצירתי ומחליטה שעדיין, לא יצירה תיקרא.
ליקטתי לורדים בגוונים הכי זרחניים והקפתי את העיגול בעלי כותרת.
"אמא ציירה פרח!" הכריזה לאהלה, מפרה את השקט העמוק.
הילדים עזבו איש איש את כלי מלחמתו, באו לחזות בפלא הגדול. אמא ציירה פרח! הם ניצבו סביבו כמו חבורת דבורים מזמזמות, שבאו ללקט מהדבש.
אבא ירד מהסולם וקיפל אותו. "הקיר מלא עד אפס מקום!" הוא הכריז, והחיוך שלו כבר לא התנדנד בחשש על השפם. הוא ישב על כל פניו, ממלא בנוכחותו את כל הבית.
בחנתי את הקיר, הוא היה מקושקש בצבעים הכי מזעזעים בעולם,
הילדים שלי הביטו בו, השמחה צבעה את לחייהם בגוונים הכי שמחים בעולם.
"מחר נשבור את הקיר, והוא כבר לא יהיה!" הכרזתי דרמטית. הפרצוף שלי, הזכיר כנראה את פרצופה של האשה פזורת המטפחת מהקריקטורה במעלה הקיר, כי צחוק תוסס מילא פתאום את כל הבית, ושימי רץ להכין לי שלט ליד.
"קשה לי להפרד ממך, קיר!" אמרה לאהלה בפרץ רגשנות. האם זו הילדה שרק לפני שעה שלחה אליו את מיטב בעיטותיה? היא פרשה את ידיה לחבק אותו, ולחשה לו מילות פרידה.
"אני חושב שעכשיו, גם הקיר לא רוצה להפרד" אמר שימי ברצינות.
אחר כך באו הפועלים ועשן סיגריות וכלי משחית. ברחנו כולנו מהרעש ומהריח.
מאז הקיר איננו, אבל הוא לא ממש הלך.
כן, הקדשנו חלקת קיר קטנה, בחדר הילדים המחודש שלנו.
קיר מיוחד כזה, שלא אכפת לו שמקשקשים עליו והוא לא שם לב לצבעים.
גם אני לא שמה לב. כי יחד עם הקיר, שברתי טיפין טיפין, גם את הריבוע.