שבי התכופפה אל העגלה, מטיבה את קישורי הכובע של דודי הקטן. מיישרת את הגב הכואב, ומתכופפת שוב, לבדוק אם האוזניים מכוסות היטב.
רק בשבוע שעבר סבל מדלקת אוזניים, ולמורת רוחה נאלצה להשקות אותו באנטיביוטיקה. כשהתעורר בלילות מצווח, התמלא הלב שלה בנקיפות כואבות: דלקת אוזניים היא לא סוכרייה בכלל, והיא, לא תמיד הקפידה לרכוס לו את הכובע כמו שצריך…
הטיבה את קישורי הכובע. רוח מזרחית ידועה כמסוכנת. גם אם אין לה מצפן למדוד את כיוון הרוח, פעם אחת דלקת הייתה לה כבר יותר מדי.
היא האיצה את צעדיה, מעבירה את גגון העגלה אל הצד הנגדי, אולי היא תחסום את כיוון הרוח. עוד שני בניינים והם מגיעים למשפחתון של סימה. ביררה עליה הרבה לפני שרשמה אותו לשם.
הרוח המשיכה להשתולל. שבי האיצה את העגלה אל תוך הבניין, סוגרת אחריה את דלת הכניסה ונותנת לאוויר שבתוכה להשתחרר. מזרחית או מערבית, היא לא רוצה את הרוח לאוזניים הרגישות של דודי.
הוציאה אותו מהעגלה, בעדינות. כרבלה אותו בשמיכה ועלתה איתו עד לקומה השנייה.
סימה פתחה לה את הדלת. "בוקר טוב!" חייכה אל דודי והושיטה לעברו ידיים מזמינות. שבי לא ענתה, הביטה מרוכזת אל החלון הגדול מולה.
"קר בחוץ" אמרה. "את רוצה להגיד לי ש… את לא מדליקה כאן חימום?" סימה הסמיקה וניגשה אל השלט האלקטרוני. "לא חשבתי שצריך חימום עכשיו" התנצלה. "לי עצמי חם ממש, גם לילדים. הנה" התכופפה לעברה של זאטוטה מטופחת למראה והרימה אותה. "הידיים של ציפוש חמימות לגמרי, וגם האף". שבי עדיין לא הייתה רגועה. "ילדים הם עם רגיש". היא התכופפה אל השטיח, מתיישבת סמוך לדודי.
"הם נוטים להתקרר מהר הרבה יותר ממבוגרים, מערכת החיסון שלהם חלשה". התרוממה מהשטיח. מציצה שוב לעבר החלון. "את מרשה לי לסגור את החלון?". סימה שוב הסמיקה. "חשוב לי שתהיה כאן תחלופה קטנה של אוויר" אמרה וקולה מתנצל. ומול שבי, שהמשיכה לעמוד ליד החלון בלי לנוע, נמלכה בדעתה ואמרה: "את יודעת מה? אולי את צודקת. קר בחוץ. את יכולה לסגור את החלון, ואפתח אותו כשהם יישנו בחדר אחר".
שבי סגרה את החלון. באמת לא התכוונה לטרוק.
אחר כך הציצה בשעון ונבהלה מאד. המהמה משהו ונעלמה במורד המדרגות.
היא בנתה לילדים מגדלי חלומות. היה לה חם, וחנוק. שתהיה בריאה אמא של דודי. בכל בוקר נכנסת פנימה ושוכחת לצאת. ליטפה את פניו של דודי. הן היו מיוזעות. הושיבה אותו עליה והתחילה לספור: שתי גופיות פלנל, חולצת גולף אחת, סוודר פוטר, גרביון אקרילן, עוד זוג גרביים מחממים, מכנס פליז… הורידה לו את הסוודר ואת הגרביים המחממים. הרימה עיניים למד הטמפרטורה במעלה הקיר, הוא סיפר על עשרים וארבע מעלות חום.
עכשיו נע התינוק בתנועות משוחררות יותר. קמה מהשטיח לכיוון החלון, פותחת בו בכל זאת סדק קטן, משהו שיאפשר לחיידקי החורף לצאת החוצה, להתאווררות קלה.
עמדה לרגע קט מול החלון, בוחנת את הנוף השוקק שבחוץ. בעיניה ריצד לרגעים, מבט קל של קנאה: העולם בחוץ היה גדול ורחב, ירדו בו טיפות רעננות של גשם, ורוח קלה הניעה את צמרות העצים. תחנת האוטובוסים ממול שקקה בנות מאחרות לבית ספרן, ונשים ממהרות לעבודת יומן.
סימה פתחה את החלון עד לקצה, תיכף תסגור אותו. נשמה עמוק את האוויר הצלול שבחוץ. הוא היה נעים וקורץ.
נשמה עוד נשימה אחת עמוקה, בוחנת בעניין את העומדות בתחנה. ופתאום היא ראתה אותה. עיניה היו תלויות אל מעלה הקומה השנייה, נעוצות בחלון הפתוח ובדמות החולמנית העומדת בו. עיניהן נפגשו לשבריר שניה, ומיד הוסטו הצידה. סימה ניתרה לאחוריה מבוהלת, סגרה במהירות את החלון, עוצמת הטריקה הגיעה וודאי, עד לתחנת האוטובוסים.
שבי העבירה את כרטיס הרב קו ומצאה לה מקום להתיישב. ניסתה להסדיר את הנשימות שלה, המבולגנות. ושוב היא ראתה אותו מול העיניים, דודי! יצור חסר אונים שאינו יודע לספר אם קר לו או חם לו, אם רגיש לו או כואב לו, מהסיבה הפשוטה שהוא עדיין תינוק.
תינוק קטן וטהור שלי, אתה חייב לגדול, חייב להיות בריא! בשביל הלב של אמא שלך, שראה כבר יותר מדי. הלב הזה רצה לבכות.
ניערה את ראשה. לא. היא לא רוצה לחזור אל הבור השחור והאפל ההוא. היא לא רוצה לראות שוב את הדמות הקטנה שקווי המתאר העדינים שלה, הספיקו להטשטש לה מול העיניים. שלש שנים עברו מאז, חזקי היה רק בן שישה חודשים. תינוק קטן וטהור, שיישאר כך תמיד.
די!!!! היא שפשפה את רקותיה הכואבות, מנערת את ראשה ימינה ושמאלה.
פתחה את ארנקה והציצה אל תמונת פניו הנאות של חיימקה. הילד שיגשים לה את כל החלומות, ימלא לה את כל הבורות השחורים. היא חייבת לעשות משהו. אם תבוא כך לעבודה, לא יצא ממנה שום דבר יעיל.
הוציאה את הטלפון הנייד, היה בה חשק להתקשר למילכה לביאה, מפקחת המשפחתונים. מיד נבהלה מעצמה: להתקשר למפקחת? זה ממש גדר של 'מוסר'. עם כל הכבוד לבהלה שלה, היא לא תעשה את זה לסימה.
במקום אליה, התקשרה שוב אוטומטית למספרה של סימה. קולה היה בהול כשהורמה השפופרת, כאילו טיפסה במעלה הר. "מה שלום דודוש?" שאלה את סימה ולא המתינה לתשובה. "רק רציתי להזכיר לך, שהוא סיים אנטיביוטיקה רק אתמול, והאוזניים שלו עדיין רגישות. תשתדלי בבקשה שלא ייכנסו לו נוזלים לאוזניים, ואם אפשר שגם הרוח לא תיכנס…".
"לא יורד כאן גשם" ענתה סימה בחיוך אירוני. "גם הרוח אינה בוקעת מבעד לקירות. וחיימקה בסדר, אמא'לה. מבטיחה לך! הנה הוא מחייך אלי עכשיו חיוך ממיס. נראה לי שהוא אפילו מוסר לך ד"ש!". שבי נתקה את הנייד ונאנחה.
"סליחה שאני מתערבת" שמעה קול לצידה. האשה שישבה שם הסמיקה. "אני פשוט מחפשת משפחתון לבת שלי, לתחילת השנה הבאה. הבנתי מיודעות דבר שכדאי לשריין מקום כבר מעכשיו…" שבי הנהנה. גם היא שריינה לעצמה מקום במשפחתון של סימה, מיד כשדודי נולד.
"סליחה ששמעתי את השיחה שלך" המשיכה האשה. "שמעתי רק את השם סימה. האם את שולחת למשפחתון של סימה פיין? שמעתי שהיא משהו מיוחד. זה נכון?".
שבי הנהנה, אחר משכה בכתפיה, מנסה להרוויח זמן. "אני מניחה שאין לה כבר מקום" ענתה תשובה לא מחייבת.
"זה אומר שהיא מבוקשת מאד" אמרה האשה לצידה. "יצא לה שם כזה, של גננת הכי מוצלחת" אמרה שבי ושוב, הנימה לא הייתה מחייבת בכלל. האשה מדדה אותה במבטה. "נו? ובאמת, היא לא מצדיקה את השם הטוב שיצא לה?".
שבי משכה בכתפיה. "תראי, אני לא אוהבת לדבר על אנשים, ובעצם – אין מה לדבר עליה. סימה היא באמת אשה טובה מאד".
האשה המהמה. "אני שומעת שאת לא כל כך מתלהבת, ואת צודקת שלא נעים לדבר על אנשים. זה אפילו אסור… בכול אופן, יש מטפלות נוספות באזור". שבי הנהנה, הניחה את ראשה על משען הכסא ועצמה את עיניה. כל שרצתה עכשיו היה לנוח, ולהרפות את רקותיה הכואבות.
סימה בחנה בסיפוק את שורת העריסות המאוכלסת. העפעפיים כולן נשמטו לשנת בוקר מבורכת, זה הזמן שלה להכנס למטבח, ולהעמיד משהו מזין לצהריים, למשפחתון שלה וגם למשפחה הפרטית היקרה.
העמידה שורה של ירקות על השיש, הוציאה מהארון מקלף, סכין וסיר, וכשחתכה את רצועת הבצל הראשונה, נשמע צלצול הטלפון. סימה מיהרה להרים את השפופרת, לפני שהצלצול יעיר ישנים מתרדמתם. הלוואי שזו אמא או חברה. הזמן הזה נוח לה לפטפוט רעים מאוורר.
הרימה את הטלפון. לא, זו לא הייתה אמא, גם לא מירי או לייקי. הקול היה סמכותי ומוכר. מילכה לביאה! המפקחת! לא יכול להיות שהיא מודיעה על ביקור פתע, רק לפני יומיים הייתה כאן.
המפקחת נגשה ישר לעניין. "רציתי לדבר איתך על הרישום לשנה הבאה" היא אמרה, וסימה הרימה גבה. מה עניין המפקחת לביאה לעדכן אותה בעניין הרישום?
"את יודעת, שעד היום הקבוצות שלך מלאות חצי שנה מראש" זרקה לה המפקחת מחמאה מוסוית ולבה של סימה שכח לפעום לרגע. "היום היו שני ביטולים, משהו שלא קרה אצלך מעולם! וזה מאד מאד מתמיה אותי".
"לאנשים אין כסף" אמרה סימה בלי לחשוב, יודעת שהאמירה שלה אינה מצטיינת בחכמה. המפקחת המהמה משהו. "לא ברור מה שקורה כאן…".
המפקחת ביקשה לבדוק את מידת שביעות הרצון של ההורים, וסימה נותרה לבהות בשפופרת הדוממת.
החיים במשפחתון המשיכו לזרום. "הילד שלך בריא ושלם, הילד שלך בסדר גמור" המשיכה לשנן לאוזניה של שבי חזור ושנן. "הוא חמוד, והוא מרבה לחייך" פרגנה לה אפילו מעבר לזה. "הוא ילד עם שמחת חיים! רואים שיש לו אמא משקיעה!". אחרי מילים כאלה עלה חיוך עייף על פניה של שבי, והיא סוף סוף הניחה לסימה, עד לפעם הבאה.
שבי העבירה את כרטיס הרב קו שלה, מחפשת כסא להתיישב עליו. התיישבה בכבדות, נוגעת שוב במעטפה המוארכת שנחה בתיקה. לבנה, תמימה, לוהטת גחלים רוחשות.
"קיצוצים" אמרה לה מנהלת העבודה. "היית עובדת נפלאה" השפילה מבטה אל מרצפות הגרניט. "אנחנו מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך, החיים לפניך, ודאי תמצאי עבודה מפרנסת שתתאים לך".
המילים היו מצוחצחות ויפות. שבי ידעה שיש לה עוד שבועיים של חסד במשרד ראיית החשבון, ואחרי השבועיים האלה? ערפל גדול וסמיך מטשטש את העיניים.
ושוב הוציאה שבי את הארנק שלה והביטה אל תמונת הפנים של דודי, מחפשת נחמה. היא כל כך מתגעגעת אליו! לא ראתה אותו מאז הבוקר! מקווה ששלום לו, שהגננת שומרת עליו שמור היטב, ששום דבר לא יקרה לו.
בעוד שבועיים, מי יודע אם תוכל להמשיך לממן את המשפחתון הזה. הוא לא נועד לנשים שהן עקרות בבית בלבד. ויכול להיות שזה מה שיקרה? היא תהיה עקרת בית, תכרכר סביב חיימקה כל היום וכל הלילה, תספר לו סיפורים, תשיר לו שירים, תבדוק אם קר לו או חם לו, אם הוא רעב או צמא.
ושוב ישבה סימה על השטיח ובנתה מגדל חלומות מול עיניהם הפעורות של הילדים.
דודי הושיט יד שמנמונת לעבר מגדל הקוביות, פירק אותו בקול תרועה וצחוקו מתגלגל. סימה ליטפה אותו. "גדלת, ילד" אמרה, ופתאום הבחינה במשהו מוזר: אמא של דודי לא התקשרה! שבוע שלם, בבקרים היא ממהרת מאד, ובצהריים בעלה לוקח אותו.
סימה מצאה את עצמה דואגת: אולי קרה לה משהו, על מה רומז השקט הזה? שרק לא תצבור טענות וכעס, שרק לא תארגן משלחת למשרד התמ"ת… לבה של סימה קפא, ומיד שב לפעום: היא גננת טובה, עושה את מלאכתה באמינות וביושר, אפילו המפקחת בתיה אמרה, שהיא בסדר גמור.
השבוע הגיע אל סיומו, והטלפון עדיין דמם.
היו כמה דפיקות בדלת, סימה מיהרה אליו בלב הולם, למרות שידעה שהן לא שייכות למפקחת לביאה. יש עוד נשים בצוות הפיקוח, ויש גם שכנה שרוצה ללוות שלש ביצים ואם יש גם בצל אחד בינוני.
שבועות נוספים חלפו, גדושי עשייה. "מה שלומך?" גיששה בבוקרו של יום ראשון. "הכל בסדר, ואני סומכת עלייך שיהיה לדודי יום מקסים, בעזרת ה'" ענתה לה שבי והחיוך שעל פניה לא רמז על שום מצוקה.
'אנשים משתנים', אמרה סימה לעצמה. 'אבל זה קורה בדרך כלל לאט, בהדרגה. כאן הפכה שבי את עורה בבת אחת…' הסקרנות בערה בה, וסימה ניסתה להנמיך את האש, ללא הצלחה.
שבי ישבה על כסא הפלסטיק האדום, מביטה אל תוך שלושים ושתיים זוגות העיניים שמולה ומנסה לחדור אל תוכן. הסיפור המרתק נקטע בבת אחת, דפיקה עזה נפלה על הדלת והיא נפתחה לרווחה.
אמא של חגית ניצבה במפתן. שבי השתדלה לחייך אליה בברכת בוקר טוב, ולא לומר כלום על האיחור של חגית, שכל כך מפריע – בעיקר לילדה בעצמה.
האשה גבוהת הקומה הביטה בה מלמעלה למטה. "למה אין כסא פנוי לחגית שלי?" שאלה. "מיד החלטתן שהיא לא באה היום?" שבי קמה במבוכה אל פינת הכיסאות, והביאה כסא אדום שנשאר שם לפליטה, לגמרי בטעות.
"לא כאן" אמרה לה האשה הגבוהה. "אני לא רוצה שהילדה שלי תשב רחוק מדי, יהיה לה קשה להקשיב… גם ככה קשה לה להתרכז, וצריך לעזור לה. גם לא כאן" שבי התרוצצה כמו ילד רדוף, מנסה כל כך לרצות. ואמא של חגית עמדה מעליה, גבוהה ודורשת ומקטינה, כל כך מקטינה.
בערב צלצל הטלפון. שבי הייתה על הקו. משהו מן ההקלה חדר ללבה של סימה. הנה שבי חוזרת לעצמה. היא עומדת להוכיח לה שהכול בסדר, כלומר, היא הולכת למצוא את מה שלא בסדר…
"רציתי לבקש ממך סליחה, כי אני כבר לא יכולה יותר" אמרה שבי וקולה עצור. סימה דממה, שבי שפכה.
סיפרה על הסבת המקצוע : איך הפכה מתוך חוסר ברירה, מרואת חשבון לגננת ממלאת מקום, ואיך אמא אחת מכל האמהות, מאכילה אותה במרורים. "היא לא מאמינה בי, שאני יכולה להיות גננת טובה לבת שלה.." לאטה שבי אל תוך השפופרת. "יורה עלי שורה של הוראות, מדי בוקר ומדי צהריים. מביטה עלי בחשדנות, ומנדבת דברי ביקורת. הכל מפני שהיא מסורה לבת שלה, אולי יותר מדי… הבוקר, פתאום ראיתי את עצמיוזה היה לי הלם גדול: יכול להיות שככה אני נראית? שהשאלות שלי, שנובעות מתוך לב דואג וחרד של אמא, דורכות על הגננת ומוחצות אותה אל הקיר? התשובה המצערת הייתה כן. ככה את נראית, אף שלא התכוונת.
אז לפני שהתמונה הזו תטשטש ושוב אשקע לי בתסכול שלי מול האמא ההיא בגן, סליחתך הייתי חייבת לשאול אותך, האם תסלחי לי?…"
סימה הנהנה, שוכחת שלא רואים אותה דרך הטלפון.
כששתיקתה התארכה, הבינה שהיא יכולה להביך את שבי, מאד. "מעולם לא חשבתי שאת עושה את זה מרוע. תמיד השתדלתי להבין אותך ו… אפילו ריחמתי".
שבי עפעפה. "גננות אינן יכולות לדעת מה עובר על אמהות הילדים" אמרה בקול לח. "ומאיפה ההתנהגות שלהן נובעת. אני שמחה שלא דנת אותי לחובה, ועכשיו – מעריכה פי כמה".
ושוב הגיע הבוקר,
ושוב נעמדה אמא של חגית במפתן, ובעיניה חיפוש.
שבי השיבה לה מבט רך. חייכה אל חגית בברכת בוקר טוב, וחייכה גם אל אמא שלה.
והחיוך הזה, ניסה לבקוע את המעטה הקשיח שעטף את האם, לחדור עמוק יותר פנימה.
פנימה אל המקומות הכואבים, האפלים, אל הבורות השחורים שאיש עוד לא פתח.
וניסה החיוך הזה לעטוף, לרפא, ובעיקר להבין.