ראשונה שמעה אמא את הבכי של דודי, והגיעה למיטה שלו. כואב לך משהו? שאלה אותו, בשקט כדי לא להעיר את שאר הילדים. אבל הם כבר הספיקו להתעורר. "בטח כואבת לו האוזן" שרהלה הציצה מתוך עיניים חצי עצומות. היא רצתה להמשיך לישון אבל דודי הפריע לה. "תני לו אקמול של אוזניים!" אמר שמוליק, שהתיישב על המיטה ערני לגמרי, שוכח את כל החלומות. "תראי איך הוא משפשף את האוזן שלו!". "ש….." אמא הניחה את אצבעה על השפתיים. שלא יתעוררו עכשיו כולם, וליטפה את הלחי של דודי. "כואבת לך האוזן, דודי מותק?" דודי מותק עבר לשפשף את הראש שלו מאחורה, ולא ענה לא כן ולא לא. "אלך להביא לך את טיפות האוזניים" אמרה אמא וכולם שמעו את נעלי הבית שלה הולכים לארון התרופות שבאמבטיה.
"לא!" אמר דודי. אמא נעצרה, והסתובבה לראות את דודי, שהמשיך לבכות בשקט. "אתה לא רוצה טיפות אוזניים? הן לא כואבות בכלל! הן רק מרגיעות את הכאב".
"לא!" אמר דודי. "מה לא?" שרהלה התחילה לכעוס. "אתה לא יכול להעיר את כולם סתם. אתה יודע לדבר?" דודי ליטף את השער שליד האוזן שלו ואמר פעם נוספת "לא!". אמא חזרה מחדר האמבטיה בלי טיפות האוזניים והתיישבה על קצה המיטה של דודי. "לא כואבות לך האוזניים?" שאלה אותו בשקט. דודי לא ענה. "אפשר להמשיך לישון" הודיעה אמא לשרהלה שנרדמה כבר קודם, ולשמוליק שנשכב במיטה עם עיניים פתוחות לגמרי. היא לקחה את דודי בידיים, החזיקה אותו כמו שמחזיקים תינוק והתיישבה איתו על הספה בסלון. "מה מציק לך, מותק?" שאלה אותו. "הקוקו!" ענה דודי וליטף את הראש שלו ואת האוזניים. "איפה הקוקו שלי?" הוא בכה.
"אתה רוצה את הקוקו שלך?" אמא התחילה להבין. "אין לך קוקו. שכחת? אתה ילד גדול! אתה בן שלש! הנה" היא סלסלה את הפאה שליד אוזן ימין. "הנה יש לך פאות! אתה ילד יהודי גדול. אתמול הלכנו לסבא, וסבא גזר לך את הקוקו. שכחת?"
כנראה הוא באמת שכח. "אני רוצה את הקוקו" בכה דודי בשקט. אמא הטיבה את כיפת הלילה שלו. "מחר, בעזרת ה', נעשה מסיבת פרידה מהקוקו שלך, ומסיבת ברוכים הבאים לאורחים החדשים".
"איזה אורחים?" שאל שמוליק, ששכב עוד ער במיטה ושמע כל מילה. "אורחים" אמרה אמא וחייכה. היא החזירה את דודי למיטה וכיסתה אותו. "לילה טוב. נדבר מחר".
קרני שמש צהובות קפצו אל חדר הילדים. "איפה האורחים?" שאל דודי מיד כשנפתחו לו העיניים. "מי האורחים?" שאל שמוליק מיד כשסיים ליטול ידיים. אמא נכנסה לחדר בחיוך רחב רחב ובידיים החזיקה מגש עם כוסות שוקו וצלחת קטנה עם קוביות שוקולד. "זה לכבוד המסיבה" היא אמרה, וגילתה את הסוד סוף סוף. "לכבוד האורחים שלנו!"
"איפה הם?" שרהלה הסתכלה אל החלון, אולי האורחים קפצו משם. שמוליק הסתכל על הדלת, ורק דודי חייך חיוך גדול, של ילד בן שלש, גדול ומבין.
"לדודי יש אורחים, שני שומרים ליד האוזניים!" אמרה אמא. חיכתה ששרהלה תסיים ליטול ידיים וחילקה לכולם שוקו ושוקולד. שוב ליטף דודי את הראש שלו מאחורה וגם את האוזניים אבל יותר הוא לא בכה. "לדודי יש שומרים, ליד האוזניים!" התחיל שמוליק לשיר, שיר שהמציא ברגעים אלו.
"ויש לו גם כיפה, ויש לו יראת שמים!" המשיכה שרהלה לשיר במנגינה קצת אחרת. "דודי דודי דודי! ודודי דודי דודי!" מחאה אמא כפיים.
"ילד יהודי! ילד יהודי!" סיימה שרהלה את השיר.
ודודי ישב על המיטה הכי גבוהה, חייך חיוך זורח ולא אמר כלום.
בפה שלו רקדה קוביית השוקולד והביאה לו טעם מתוק מתוק, ומאד שמח.