השבת בבית הורי בעלה התחילה דווקא נהדר. האוכל היה מקסים, האירוח חייכני וסלחני אל מול חוסר הנסיון שהפגינה אלישבע. אבל לקראת הסעודה השלישית נפלט מפיה של השוויגער משפט אומלל שהעיב על השבת כולה. משפט שאמר במילים מכובסות: אני מאוכזבת ממך, אלישבע. חשבתי שאת מוצלחת יותר, חכמה יותר, באלעבוסטע יותר, מבינה עניין יותר, בקיצור – יותר.
היא לא אמרה ממש כך כמובן, אבל אלישבע הטיבה לזהות את הכוונה מאחורי המילים.
המשפט הזה החזיר אותה אחורה אל ימי אירוסיה הלא רחוקים.
"לא נתנו לך הדרכה?" שאלה זו שמיועדת להיות חמותה. "מעניין, ושמענו עלייך שאת בחורה מלאת תוכן. ההפסד כולו שלהם, מה אני אגיד לך!"
כבר אז התעוותו פניה. לכי תסבירי לחמותך שאיכות של בחורה אינה יכולה להימדד רק בהדרכה שקבלה או שלא. לכי תסבירי לה שאת פשוט ביישנית, ולא מתאים לך לעמוד מול כיתה ולנאום נאומים בפאתוס. לכי תפרטי לה את מעלותייך האחרות. לכי.
נס שבעיני יצחק היא מצאה חן ככה. לא מדריכה, לא יומרנית, פחות חברמנית ממה שהחמות הייתה אוהבת, אבל כן אלישבע עם כל המעלות המיוחדות רק לה.
ועכשיו השוויגער נרגשת ממנה, כיאה וכיאות לכלה ראשונה. מכרכרת סביבה, מתעניינת, מזמינה לשוחח, מכניסה את האף קצת יותר מדי.
אלישבע מנסה להבין אותה ועל פי רוב מצליחה.
יום יבוא וגם היא תחבוק ילד משלה בעזרת השם. היא תאהב אותו, היא תחבק אותו ותשיר לו שירים הכי אוהבים שבעולם. היא תחתל אותו, תקום בשבילו בלילות, תנגב אף דולף, תלך לטיפת חלב לחסן אותו, תתפלל לשלומו, תלווה אותו צעד אחרי צעד עד שהוא יגדל לתפארת.
יום יבוא והבן הזה יגיע לפרק האיש מקדש. יום יבוא ובחורה אחת, ברור שהכי מוצלחת בעולם – איך אפשר שלא, תנשא לו.
דמיונה של אלישע לקח אותו למחוזות העתיד. והמחוזות האלה העלו בה את רגשותיה למפלס בלתי מוכר.
איזו מין אישה היא תהיה, הבחורה הזרה הזו? היא תטפל בו כמו שאני טיפלתי בו? ואולי היא תסית אותו – נגדי? בררררר.
כיוון שהמחשבות האלה לוטות בערפל ולא מאד נעימות לה, היא העדיפה לחזור אל ההווה.
ונזכרה בבת אחת במשפט האומלל, הפוגע, הדוקר והמזדקר שאמרה לה החמות.
נשכה את שפתה התחתונה. עפעפה מהר בנסיון לגרש משהו שרצה להשפך לה מהעין. מתחה על פניה חיוך מאולץ.
את חייבת להיות נחמדה. אסור שיראו שנפגעת! היא צלפה בעצמה.
מיד אחרי ההבדלה ארצה את מזוודתה, חייכה ואמרה יפה "תודה, היה נהדר" וברחה אל הדלת.
כל הדרך עמד גוש בגרון שלה ויצחק לא הצליח להבין מה קרה.
רק הגיעו אל מפתן הבית והסכר נפל. ים המלח עלה על גדותיו ואיים לשטוף את הבית כולו. יצחק נואש מנסיונות ההרגעה.
'די, מספיק. אפשר לחשוב מה קרה' אמרה אלישבע לאלישבע. 'חמותך אמרה משהו, אז היא אמרה! העולם לא בא אל קיצו!
וכי חסר לך משהו בעולם? יש לך בעל נפלא, דירה נחמדת, משפחה עם שם טוב ושמן טוב, יש לך אפילו משרה ידידותית לסביבה. את בריאה, בעלך בריא, התחלתם זה עתה דף חדש אל עתיד מבטיח. אז השוויגער אמרה משהו! מסתבר שהיא אפילו צודקת. את אשה בלי שכל ובלי פרופורציות, שלא יודעת אפילו להשתלט על בכי ונותנת לבעלה הטרי להקרע מדאגה'. כך אמרה אלישבע וצלפה בעצמה. אבל הצליפות רק הוסיפו גלים למעיין הגואה.
'יש אנשים שלהם צרות אמיתיות. דודה מלכה מחכה כבר שלש עשרה שנה לילדים. הילד של רות מהעבר השני של הכביש מקבל שקיות של גהינום במחלקה האונקולוגית המפוצצת בתל השומר, ואת בוכה על משפט אומלל שאמרה לך חמותך.
יודעת מה?' ניסתה אלישבע להפיס את דעתה הבוכיה, 'אם כבר את בוכה, בואי תנצלי את הדמעות האלה למשהו'.
הדמעות המשיכו לסלול שבילים בחופשיות על לחייה אבל הם לא היו כבר דמעות של חינם. 'השם, תשלח רפואה לילד ההוא שגר מולנו, שכחתי את שמו המלא אבל אתה וודאי יודע אותו. שלח רפואה לכל האנשים, הנשים והעוללים שממלאים את כל המחלקות ותן סטופ לכל הגלות הזאת. תמתיק לנו את השנה, את הרגעים, את היחסים בין איש לאשתו ובין אישה לחמותה. תעשה שהעתיד שלנו באמת יהיה יפה ומבטיח כי דבר לא מובן מאליו. תן לבעלי כוח ללמוד תורה. תן לי לתת לו את הכוח.
תן לי שכל לבחור בטוב'.
לאט נרגע המעיין. אלישבע נשמה עמוקות וחיוך הפציע מבעד לפנים המעוננות.
"זהו, הכל בסדר" אמרה ליצחק חרוש קמטי הדאגה.
"ולא תספרי לי למה בכית כל כך?"
"הצפה של רגשות, לא משהו מיוחד" אמרה לו סתומות ויצחק משך בכתפיו.
נשים, לך תבין אותן.