תמרנתי בין השבילים שטופי השמש, מחפש קרשים ברחבי הקיבוץ, מלקט אותם באהבה. הקרשים ליטפו עצים עייפים של סוף קיץ. סחבתי אותם במאוזן, גורר על פני אדמה יבשה, חורץ בה סדק עמוק.
ניגבתי זיעה בגב כף ידי, נהנה מכל רגע של מאמץ.
"איתי מנשמע?" יאיר נפנף לי מהבית מול, "בונה פרגולה?"
"לא פרגולה ולא נעליים" נהניתי להפתיע אותו. "אתה יודע שחג סוכות מתקרב? אני בונה סוכה". "סוכה!" יאיר משך כתף, ממשיך לעשן סיגריה.
מנגינה עליזה מזדמרת ברקע ואני מלווה אותה בתיפוף. הך פטיש הך פטיש, אני דופק לפי הקצב. מסמר ועוד אחד, בד ברזנט מקרש לקרש ומלבד סכך הסוכה מוכנה לתפארת.
הסוכה שתספיג בילדים יהדות, שתכניס חיים לחצר היבשה.
שכנים עברו, הציצו והרימו גבה. "סוכה! פש!" שבילי בארי פחות מכירים מחזה כזה.
התאומים הסתובבו בין הרגליים והקרשים, מדקלמים את השיר שרק עכשיו הכירו: "סוכה קטנה, סוכה קטנה…"
הסתכלתי כה וכה: סוכת החמד מוכנה, מחכה שנשב בה ונשמח. ידעתי שבלי סכך היא אינה סוכה כשרה על פי ההלכה.
ניגשתי לעץ דקל, גזמתי ממנה ענפים והיה חסר לי עוד.
עשיתי סיור בין הצמחים הסמוכים לחצר הבית, פתאום ראיתי אותו, קטן וחמוד, לראשונה: מעולם לא ידעתי על קיומו… נראה שממתין לי כאן מששת ימי בראשית, עץ דקל ננסי. הוא הושיט לי ענפים שלוחשים לי בלי קול: קח אותנו לסוכך את הסוכה! קח!
שמעתי את תחינת הענפים האילמת. התכופפתי לגזום אותם, עוד קצת מאמץ, עוד זיעה של מצווה וענפי הדקל נגררו אל הסוכה, טיפסו איתי על הסולם ו – נפרשו בין דפנות הסוכה.
זו הייתה סוכה יפה ומושלמת, חגגנו בה שבעה ימים, רגעים יפים ומתוקים של משפחה ושל חג. נפרדמו מהסוכה, לא ידענו שאלו שעות אחרונות לעולם שלפני המבול.
ויהי ביום השמיני —
קוראי "מרווה לצמא" ספונים בבתי הכנסת רוקדים עם התורה ולא יודעים מאומה. אצלנו בקיבוץ – שמים השחירו. דם ואש ותמרות עשן.
זעקות מקפיאות דם בשפה הערבית, בשבע ועשר דקות בבוקר כבר נפלו מטחי דפיקות על הדלת, נמלטנו לממ"ד, עברנו שם שעות ארוכות של פחד. בעשר וחצי נפרצה הדלת.
מאבק ארוך ארוך עם ידית חדר הממ"ד כשמעבר לדלת – מלאכי חבלה. אני מחזיק בידית וצועק שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד. שמע ישראל, שמע ישראל, חוזר על המילים שוב ושוב ולא חושב על שום דבר אחר.
מחזיק בידית בשארית כוחותיי, מתכונן לפרידה מהעולם. רגע לפני כלות כוחותיי הם התייאשו, עזבו את הדלת ופנו להרוס את הבית.
ישבנו בממ"ד רועדים ומכווצים ולא ממש מאמינים לעולם שהתהפך עלינו. טעם רע מילא לנו פתאום את הפה ועשן סמיך מילא את שדה הראיה. החדר נדחס בעשן מכיוון פתח המזגן, התברר שהתקרה האקוסטית נשברה תחת ידיהם של פראי האדם, צמיד בוער נתחב אל תוכה. "נרים ידיים, נסגיר את עצמנו" אמרתי לאשתי, אולי הם יראו שני ילדים קטנים, אולי יתעורר בהם משהו שמזכיר לב —
אבל דלת הממ"ד לא נשמעה לי. נטרקה עמוק מדי. מישהו למעלה לא הסכים שאצעד אל מותי —
באינסטינקט הישרדותי קפצתי מהחלון אל החצר, באותו רגע לא היה שם אף אחד. משפחתי הקטנה קופצת אחרי.
חיכיתי לסוף שיגיע, לכדורים שישרקו. הסוף לא הגיע. אני פונה כה וכה ופוגש את הידיד שהכרתי לפני שבוע וחצי – עץ הדקל הננסי, זה שהפשטתי מרוב ענפיו. למרות שהיה כמעט עירום התכופפתי תחתיו כשאשתי והתאומים אחרי, יושבים כפופים ומתפללים בלי קול. אני מושך את ענפי הדקל המועטים, בעיני הגיון הם לא באמת מצליחים להסתיר אותנו,
אבל יש אלוקים והוא גבוה מכל הגיון!
מלאכי חבלה שרצו בחצר, מסתובבים לצדנו טרופי חושים, עוברים על פני הדקל הקטן יותר מפעם ופעמיים, אנחנו מרגישים הדף חול מפסיעותיו המהירות מגיעים עד אלינו,
אני פוחד אפילו לנשום.
אשתי מציעה שנעבור לעצי הבמבוק בקצה השני של החצר, הם גבוהים יותר ויצליחו להסתיר אותנו, יותר מהננס המסכן הזה. אני אומר לה: יש מולנו עשרות רבות של מחבלים הם לא רואים אותנו, לא יודע איך אבל כאן אנחנו מוגנים וכאן נישאר בינתיים.
שלוש מאות דקות עוברות עלינו בסוכת הדקל הקטנה, שמונה עשרה אלף שניות, חמש שעות של נצח. אנחנו יושבים כפופים תחת דקל ננסי, גלויים לעין כל,
אבל מלאכי עליון שומרים עלינו, מגביהים חומה בינינו לבין חיות פרא.
אחרי ארבע שעות כל השרירים תפוסים, לשונות האש מתחילים לצאת מהבית ולשלוח גיצים לכיוונינו, מתכוננים לאכול בתאבון את צמחי החצר. פראי האדם מתרחקים, הקולות בערבית נשמעים מכיוון הגגות. עשן שחור מתקרב אלינו, אנחנו חייבים לברוח, פוחדים לעשות זאת.
אשתי מגלה דלי, מציע שאמלא אותה במים. אני חוזר אל הדקל הננסי עם דלי מלא מים, אנחנו טובלים את חולצות הילדים כדי לעזור להם לנשום. כך עוברת עלינו שעה נוספת בסוכת הדקל הקטנה.
בשלב הזה מבינים שאין ברירה. העיניים צורבות והנשימה קשה. מנסים להתרומם, כל העצמות חורקות. "נברח לחורשה" אני אומר לאשתי, מתחיל לרוץ לכיוון היציאה מהשכונה, מגלה שהיא רצה לכיוון השני. קורא לה לבוא אחרי, אבל היא מאובנת. שולחת בי מבט מזוגג ולא מסוגלת לזוז.
הרמתי את הקול, שתגיע לכיווני. תפסנו את הילדים והיא רצה אחרי.
הצעקה שהקמתי משכה אוזניים. נשק כוון לכיוונינו. אנחנו בורחים לכיוון החורשה וכדורים שורקים לידינו עפים הלאה ומדלגים עלינו. הסוף, שיכל לפגוש אותנו לפני חמש שעות, לא פוגש אותנו גם עכשיו… הכדורים מחטיאים פעם אחר פעם ואנחנו קורסים אל תוך חורשה. אני מוצא שם ענפים יבשים, מייצר גבעה קטנה, גורף סביבנו ועלינו עוד ועוד ענפים יבשים. כך עוברות עלינו חמש שעות נוספות, היום הארוך בעולם שקע ולילה עטף את החורשה.
בשמונה בערב כבר לא הייתי מסוגל לשבת שם, מתרומם מהישיבה המכווצת. מרים עיניים ורואה מעבר לגדר שני אורות אדומים. פחד עוצר לי את הלב, אני חוזר לערימה ומבקש מאשתי והילדים להיות בשקט, כי הם כאן.
אחרי רגעים אחדים אני שומע לחשושים בעברית. הם מגלים אותנו ואני מגלה אותם, מקיפים אותנו בטבעת ומוציאים אותנו למקום מבטחים.
מאוחר יותר שאלו אותי: איך ידעת על אנשי הצבא שמגיעים?
סיפרתי על האורות האדומים.
הסתבר שלא היו שם שום אורות אדומים וכל ג'יפ לא חנה במקום. חלקם הגיעו במסוק, האחרים הגיעו ברגל. הם עשו הכל כדי לא להתגלות ואני גיליתי אותם.
קשה לתפוס ניסים. אבל אני ראיתי אותם בעיניים, אחרי שניצלתי יותר מעשר פעמים ביום הזה ממוות בטוח, אני יודע שאלוקים בחר לעטוף אותי, להציל אותי ואת משפחתי הקטנה.
—
חודשים אחרי השבר אני חוזר לביקור בבארי, מסייר במה שהיה פעם בית: זכר לא נשאר ממנו. לא תזהו שם לא פרגולה, לא מחסן, אפילו תקרת הסלון קרסה. יוצא אל הסוכה העשויה קרשי עץ פשוטים, ומגלה אותה עומדת על תילה.
האש נעצרה בחיבור בין הסוכה לבית. בסוכה הקטנה שלנו לא נגעה.
עד סוכות תשפ"ד מעולם לא בניתי סוכה. זו הייתה הסוכה הראשונה, התחלה לסוכות רבות שעוד אבנה בעזרת השם בשנים שיבואו.
סופר על ידי מר איתי שאבי מקיבוץ בארי.