קולה הרך של המורה שיפמן, נכנס למירי מהאוזניים ישר אל הלב. היא שילבה ידיים וחידדה את האוזניים עוד יותר.
היא דמיינה לעצמה מרחבים ירוקים של דשא ושורה ארוכה של כבשים, עם צמר רך ופרוותי. והם הולכים לאט בעקבות המנגינה המרגשת, שנשפכת מהחליל של הרועה. את הסיפור ההוא עם הכבשות והרועה והפס האדום, הכירה מירי בעל פה. היא שמעה אותו בשנה שעברה, וגם לפני שנתיים, ולפני שלש שנים ואולי גם בגן.
אבל הקול של המורה שיפמן היה חדש, וההתרגשות, והמנגינה.
היא הביטה על פניה של המורה שיפמן. לא הייתה אש בעיניים שלה, כמו המורה בשנה שעברה. היה בהן משהו רך, פרוותי כזה.
ובכל זאת, מירי פחדה. עוד מעט גם המורה שיפמן תדבר, על הפס האדום והמפחיד. הפס שהרועה עומד לסמן בה את הכבשה העשירית. הפס שיקח אותה למקום, שממנו היא לא תחזור.
ומיד היא תעבור אל הנמשל של יום הדין הגדול והנורא.
מירי עצמה את עיניה. היא משתדלת להיות ילדה טובה, אבל לא תמיד זה מצליח לה. בשבת האחרונה, למשל, היא נשענה על הקיר, לחצה בטעות על מתג החשמל וכל הסלון החשיך. היא נבהלה ממש, אבל אבא הרגיע אותה ואמר שזה נקרא "שלא במתכוון" ואין לה שום עברה. ומהיום, כדאי לסגור את מתגי החשמל במגני שבת מיוחדים.
אבל היא הרגישה נורא. בגללה היה חשוך בסלון והיה קשה לכולם ולא נעים.
אתמול נגע לה אלי בילקוט, והוציא ממנו את מחברת הגאוגרפיה. המחברת שהיא משקיעה בה את כל הנשמה. גוזרת תמונות, מדביקה, מקשטת. המחברת שהמורה פישמן שיבחה אותה לא פעם לעיני כל הכתה. בדיוק אותה הוציא אלי ודפדף בה להנאתו. עד שהיא גלתה אותו, הוא הספיק לקמט כמה דפים ולקשט אותם בפירורי ביסקוויט רטובים. מירי התביישה והסמיקה, כשנזכרה ב"אוףףףף" העצבני שהשמיעה. אוף כזה, שהבהיל את אלי לגמרי, עד שהוא ברח לפינת החדר ופרץ בבכי גדול. אמא הגיעה בעקבות הצעקה והבכי, הסתכלה על מירי הגדולה שלה בעיניים מלאות צער.
המורה פישמן אומרת, שכיבוד הורים זה לנסות לשמח את אבא ואמא, בכל מני דרכים.
וזה אומר שהיא, ציערה את אמא שלה, אתמול, ועוד הרבה אתמולים.
מירי עצמה את עיניה עוד יותר. כל מיני תמונות עברו לה מול העיניים. כל מיני זמנים שהשתדלה להיות בהם ילדה טובה ולשמח את ה', אבל לא ממש הצליח לה. אז מה, יסמנו עליה פס אדום?
נבוכה, פתחה את העיניים מול המורה פישמן. המורה עמדה במקומה על הקתדרה וחייכה.
חיוך רגוע ושמח, חיוך שאין בו שום משל מאיים.
נו, הבטן של מירי המשיכה להתכווץ. ועכשיו, למה המורה עוצרת באמצע המתח? למה היא לא ממשיכה, ומספרת להם על הפס האדום של הרועה? שתספר כבר את החלק הקשה הזה, ודי.
אבל המורה פישמן לא סיפרה. היא נגשה אל הטייפ, הכניסה אל תוכו דיסק והפעילה אותו.
קול של רוח התפזר בכיתה, וציוץ ציפורים.
אחר כך באה מנגינה. שקטה ונעימה. מירי נשמה עמוק, נותנת לצלילי המנגינה ללטף אותה. אחריה באו המילים, קול צלול של ילד קטן. "מזמור לדוד" שר קולו הצלול של הילד מתוך הדיסק. "ה' רועי, לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". השיר הסתיים, המורה נגשה אל הטייפ בצעדים קטנים וכבתה אותו.
"את המזמור הזה כתב דוד המלך" אמרה המורה פישמן, "ובו הוא אומר לרבונו של עולם: אתה הרועה שלי, אתה אוהב אותי. כמו רועה נאמן לוקח אותי אל מרחבים עצומים של דשא. דואג שלא יחסר לי כלום.
על מי מנוחות אתה מוליך אותי, אומר דוד המלך. אתה אבא שלי, אתה אוהב אותי!"
המורה פישמן שתקה לרגע, ויחד איתה שתקה כל הכתה. מירי נשמה עמוק. זהו? יכול להיות שהמשל המוכר הסתיים? ככה, בלי הפס האדום?
"יש המשך למשל הזה, המורה!" אמרה אביגיל מהספסל האחרון. המורה פישמן הרחיבה את החיוך שלה, ושאלה בפנים תמימות: "מה ההמשך של המשל הזה, בנות?"
"המורה באמת לא יודעת?" שאלה שרהלה. המורה צחקה ושתקה. היא הכירה את המשל וגם את הנמשל, אבל רצתה לשמוע אותם דווקא מהתלמידות שלה.
"אחר כך מגיע הרועה" מירי דברה מהר. "בעצם לא, הכבשים באות אליו, עוברות לפניו במעבר צר, והרועה מסמן עם לורד אדום. הכבשה העשירית הולכת לשחיטה, זה המשל" מירי פקקה את אצבעותיה, "ואני חושבת שעל המשל הזה, הכי מתאים לשיר 'כל העולם כולו, גשר צר מאד', או כל מיני שירים עצובים". מירי השתתקה. הפנים שלה היו חמות מאד.
מעניין מה תגיד עכשיו המורה, ואיך תספר את ההמשך של המשל. יכול להיות שזה בכלל סיפור אחר? שיש לו המשך שונה?
אולי בסיפור של המורה פישמן אין לורד אדום?
"אני מכירה את הסיפור הזה, דווקא" אמרה המורה פישמן. "הגננת שלי ספרה אותו גם לי, כשהייתי קטנה. כן הייתי פעם קטנה" אמרה המורה מול שלושים זוגות עיניים עגולות. "הייתי פעם ילדה קטנה של גן, אפילו למרות שזה לא נראה…".
"והמורה פחדה?" שאלה מירי, אפילו שלא הייתה בה טיפה אחת של אומץ.
"פחדתי מאד" אמרה המורה פישמן, ועשתה פרצוף של ילדה קטנה ומבוהלת, עד שאפילו מירי צחקה. "הייתי בטוחה שאני הילדה הכי רעה בגן, וילדה הכי רעה, מענישים".
"למה הכי רעה?" שאלה מירלה.
"כי הרבצתי פעם בטעות לאחי, והערתי פעם בטעות את אמא שלי באמצע השינה, ועוד כל מיני דברים כאלה". ספרה המורה, ומירי הרגישה שהיא ממש מזכירה את המורה פישמן של פעם.
"כולנו עושים לפעמים טעויות" אמרה המורה פישמן. "אבל אנחנו לא ילדות רעות!" הקול שלה עלה גבוה גבוה. "אנחנו קמות מדי בוקר, נוטלות ידיים, אומרות מודה אני, מברכות על כוס השתיה, מתפללות בכוונה בדרך כלל. אנחנו מחכות בין בשר וחלב, מדברות יפה לאבא ואמא, ולומדות בבית הספר איך להיות טובות יותר.
אנחנו ילדות טובות!" הכריזה המורה. "ילדות טובות של ה', שרק רוצות להיות טובות יותר!"
"כך קוראים לסיפור של אלול", סיכמה המורה פישמן. "ואותו אני רוצה שתספרו לעצמכן, כן?"
השעור נגמר, והלב הקטן של מירי, נרגע.
