וכתב בעל ה"בית אהרן" פירוש על המילים "מודים אנחנו לך"
אין לנו מלך אלא אתה.
בתחנה המתינו, מלבדי, שתי נשים נוספות, בלתי מוכרות.
האוטובוס לכיוון התחנה המרכזית התמהמה. חמש דקות עברו, ועוד חמש. השמש של שלהי דקייטא לא הטיבה עמנו. רציתי להגיע כבר ליעדי. כנראה גם האחרות.
כאשר עצרה מונית לידינו, הבנו כי פני שלשתינו מועדות לכיוון התחנה המרכזית הירושלמית, נכנסנו כולנו.
"אני נוסעת לציונו של האדמו"ר מזוויעהל" ספרתי לפי תומי לשתי הנוסעות שלצדי. "מן התחנה המרכזית אקח אוטובוס".
"נראה לי שאצטרף אליך". התלהבה פתאום זו שלצידי. "אני צריכה כל כך הרבה תפילות!"
שתיקה עמדה בחלל הרכב. רק תקתוקו המונוטוני של המונה התנגן לו ברקע.
"לפני חמש שנים חזרנו אליו כולנו" הורתה האשה באצבעה כלפי מעלה, אור בעיניה. "גילינו כמה יפים יכולים להיות החיים איתו ביחד, וכמה ריקים וחלולים הם היו עד היום… בחמש השנים האחרונות התקרבנו, תחילה אני, אחר כך בעלי ושני בני, ישמור עליהם האלוקים – יושבים היום ולומדים תורה. ואני כל כך מאושרת בהם! הם מרווים אותי בנחת. אח… איש לא ידע מהי נחת יהודית, עד שלא טועמים…
אני אוהבת את אלוקים, מזל שיש לי אותו!" היא מרימה את עיניה כלפי מעלה ועיניה רטובות. "אם לא הוא, מי יודע כיצד הייתי שורדת?
זו טל שנותרה רחוק. כל כך רחוק… הלב שלי מתקמט מצער בכל פעם שאני נזכרת בה. הלב שלה כמו נאטם בשכבות של פלדה בלתי חדירה".
אני אומרת לה: "בואי טלי, רק תראי שולחן שבת, רק תטעמי את החלות הטעימות שאני אופה, ותמשיכי בשגרת חייך". איך אמרה לי הרבנית? טעמו וראו כי טוב השם. שרק תטעם, שרק תראה את האור ביום המשפחתי הזה, הוא ודאי יתפוס אותה.
איפה? היא אוטמת את אזנייה. לא רוצה לשמוע בכלל. שכרה לה דירה אי שם במקסיקו, מצאה לה עבודה – עדיף שלא תדעי, והיא רמזה לנו על כוונה להתחתן שם עם מישהו, לכי תדעי אם הוא בכלל יהודי".
"קשה לי לחשוב שכך קורה עם בתי, עצמי ובשרי. אני קורעת את השמים בתפילותיי. כל יום, כל היום מתפללת. תתפללו גם אתן – טליה בת שרה.
בינתיים אין סימן לריכוך מצידה. היא אינה מתכוונת לסגת, לא בעתיד הקרוב. שכבת הפלדה עוטפת אותה, עדיין, חזק והרמטי. אבל מה? נס שיש לי אותו. הוא שומר עלי, הוא מקשיב לי, נס שיש לי אל מי לפנות, מה הייתי עושה בלעדיו?"
החיוך שעל פניה מאיר. אין הפי הנד לסיפור שלה. אבל מה? יש לה למי לפנות, וזה המון.
נהג המונית מתערב פתאום. אני שמה לב שכיפה קטנה מקשטת את ראשו.
"אל תתייאשי גברת" הוא פונה אליה. "כאשר נולד לי הבן היחיד שלי, הזמנו את הרב כדורי שיהיה סנדק בברית.
לא היה פשוט להביא אותו, אבל התעקשתי, והוא הגיע.
הצדיק הקדוש הזה החזיק את התינוק הקטן שלי על ברכיו, הוא ברך אותו שיגדל צדיק כמו רבי עקיבא.
אני הייתי אדם חילוני, אבל מאמין באלוקים. רציתי שהברכה שלו תתקיים. עצמתי את העיניים ועניתי "אמן" בכוונה.
אחר כך עברו השנים, הבן היחיד שלי גדל ולא השביע אותי בנחת. הוא היה בריון קטן וידע להתחצף לכל מי שמבוגר ממנו. כל הזמן הסתכלתי עליו ושאלתי את עצמי: "איפה הוא ואיפה רבי עקיבא? איפה הוא ואיפה הברכה של הרב כדורי?" אגיד לכן את האמת, הייתי עצוב, הייתי מתוסכל, כמעט התייאשתי מהבן הזה, היחיד, שתליתי בו כל כך הרבה תקוות. רציתי שהוא יהיה בן אדם מהוגן, רציתי לשבוע ממנו נחת… נחת יהודית. הרי ידעתי מהי נחת אמיתית.
היה לי קשה, אבל מה? אני מאמין באלוקים. התפללתי אליו. כל הזמן ביקשתי, הזכרתי לאלוקים את הבן שלי, את ברכתו של הרב כדורי. אני יודע שהוא לא צריך את התזכורות שלי, אבל אני הייתי כמו ילד קטן ונודניק, כל הזמן ביקשתי שהילד הזה עוד צריך לגדול כמו רבי עקיבא.
ופתאום, בגיל שבע עשרה, זה קרה.
לא יודע מה עשה עמו האלוקים, איזה שליחים שלח כדי לעזור לי. הבן הזה תפס פתאום "ג'וק" והוא חזר בתשובה, ועוד איך חזר בתשובה!
אם הייתן רואות אותו… הוא מזמין אותנו לשבתות. איזה בית הוא הקים. איזה טוהר.
הבן הזה, תקשיבו טוב, כל השבת יושב עם הגמרא. כל השבת לא מוציא מפיו דיבורים של חול. רק זמירות ופרשת שבוע ודברי תורה ומשנה וגמרא. זה הבית שלו. והילדים שלו טהורים כאלה, כאילו מישהו מרח עליהם קופסא שלימה של דבש.
טוב לי בבית של הבן הזה. הבן שלי אומר שקוראים להרגשה הזו "מעין עולם הבא". לכל האוכל שאשתו מכינה יש טעם שלא מצאתי באף מסעדה בעולם. והייתי במסעדות בעולם.
אני רואה את הבית שהבן שלי הקים, ואני אומר שאסור להתייאש. אני איש פשוט, מתחזק, מתקרב אליו יותר ויותר. אבל תמיד האמנתי חזק באלוקים. מאז ומתמיד אני מאמין מאד גדול בכוח של תפילה".
הנהג נבוך, מנגב זעה שהרטיבה את מצחו. מעולם לא נאם כל כך באריכות.
הוא נקב במחיר הנסיעה.
שלמנו, יצאנו. ושוב חזרה האישה שפניה מאירות כל כך, על המשפט הקצר שלה, הדבוק לבוראה: "איזה נס שיש לי אותו". היא הפריחה נשיקה כלפי שמיא.
חיוכה רחב. גם אם ישועתה רחוקה עדיין, היא יודעת שהוא מרפד לה את הדרך.