פרולוג
בתנועות איטיות חלץ הרשל ישכיל את התפילין, והמבטים החפוזים שהגניב לצדדים כשגלגל את הרצועות, היו עשויים להוכיח לכל מי שהתבונן בו כי דרוך הוא. דרוך וחושש ומבולבל.
אלא שלמען האמת לא היו הרבה שהתבוננו בו, אם בכלל, בשעת בוקר לחוצה זו, בבית-הכנסת הבלתי מוכר ההוא בבורו-פארק. וכשסיים לקפל את טליתו עלה בו רצון עז ליקח את ה'טלית באטל' שלו ולברוח משם.
לאן?
אל שדה-התעופה! להמתין למטוס הראשון שנוסע לצ'ילה, או עדיף יותר ארצה, לארץ הקודש. לעלות עליו, ולהתעופף. לחזור בחזרה.
אבל הוא לא עשה זאת. כמובן. הן רק אתמול הגיע הנה. סכום רציני של כסף השקיע בחוויה המפוקפקת הזו, ומטרה רצינית עוד יותר עומדת מאחוריה. הוא לא יכול לעזוב את הכול ולברוח.
הוא גם לא יכול להמשיך ולעמוד כך באפס מעשה. אתמול היו לו עוד תירוצים כלשהם – עייפות מהטיסה, השעון הביולוגי שאמור להתאפס וכל אלו. אבל עכשיו? 'הכי חשוב לעבוד כל הזמן!' 'חבל על כל רגע!' 'אל תפסיד דקה!' 'שלא תעז אפילו לחשוב שם על מנוחה ליום או חצי יום!' ההדרכות וההזהרות שקיבל לעשרות – אם לא למאות – התעופפו כעת סביבו בבית-הכנסת, והוא החליט להתחיל לעשות מעשה לפני שאי-מי יבחין בהן.
"שלום עליכם"
טרם קרא וכבר נענה. עוד לא הספיק לחשוב איך הוא מתחיל לפנות לאנשים ולבקש – אוי, ריבונו של עולם – לבקש כסף להוצאות שמחת נישואי בנו… והנה ניגש אליו יהודי מאיר פנים והושיט ידו לשלום. מרוב התרגשות ובלבול כמעט שכח הרשל להושיט את ידו בחזרה (במוחו וליבו רשם באותיות גדולות וזורחות: לא לשכוח להקדים בשלום כל אורח ושנורר, כשאגיע בס"ד בקרוב מאוד אל המנוחה והנחלה בארעא דישראל, בעיה"ק ביתר עילית). כשנזכר סוף סוף לעשות זאת, חש במגע מרשרש של שטר או שטרות בתוך היד הלוחצת את ידו שלו. "שמי חיים-דוד לרנר" הוא הציג את עצמו והמשיך לחייך "אני גר ממש כאן, בבניין שמאחורי ה'שול' וכמעט תמיד אפשר לבוא אלינו. הבית פתוח במשך שתים-עשרה שעות ביממה!" "איזה שתים-עשרה?" שאל הרשל ועכשיו גם הוא חייך. אולי את חיוכו הראשון מאז שנחת על אדמת ארצות-הברית. "איזה שתרצה!" השיב לרנר, איחל 'אסאך הצלחה' והתרחק משם. משהו מביטחונו העצמי של הרשל שב אליו לאחר דקה חמימה זו. הוא הוריד את עיניו והביט במה שהותיר ר' חיים-דוד בתוך ידו. שתי שטרות היו שם, בני עשרה דולר כל אחד. 'עשרים הדולרים הראשונים של ה…' הרשל לקח את עצמו בכוח והחל לפסוע לכיוון קדמת בית-הכנסת. גם בשביל לא לומר לעצמו, אפילו לא במחשבה, שאלו הם עשרים הדולרים הראשונים של ה'שנור'. וגם בכדי – – – להתחיל סוף סוף ב'שנור'…
"שלום עליכם ר' איד" יהודי נעים סבר אך עניני וממהר להחריד עבר לידו ותחב גם הוא שטר דומה לזה של לרנר. שנייה וחצי לאחר מכן הוא כבר לא היה שם. אחריו ניגשו עוד שניים או שלושה מתפללים, ולא הראו את עצמם ריקם, אלא הכניסו אף הם משהו מברכת ה' אשר ברך אותם.
'בדרך-כלל צריך לעבוד קשה מאוד' שוב עלה באוזניו קול כלשהו ממקהלת המדריכים והמייעצים שהנחו אותו טרם בואו הנה 'חייבים להסתובב בין המתפללים, או לפחות לעמוד בפתח בזמן שכולם יוצאים. לא הרבה אנשים ייגשו אליך מעצמם, ואם ייגשו אז אתה ממש יכול לשמוח!'
'אז אני ממש יכול לשמוח עכשיו!' השיב הרשל לקול ההוא מהמוח הימני או השמאלי, הוא לא קלט מאיזה צד בדיוק של המוח הגיח הקול. אבל במקום לשמוח היה מעדיף לבכות עכשיו, ובקול. אוי לה לשמחה שכזו…
כשהבחין שאנשים נוספים כבר לא ניגשים אליו עכשיו, התחיל לפסוע לכיוון היציאה. הוא חייב לעמוד שם. חייב לעשות את ההשתדלות הזו. מה לא עושה אב בעבור בניו? ביזיונות? הם המעט מן המעט! כך אמר לו יידל בורנשטיין גיסו, כך דורש תמיד מוישה הלחמי 'דובר' השכונה, וגם זה היה חלק מדברי המקהלה שפמפמה לאוזניו בלי סוף מאז אירוסיו של ברוך.
רגע, עוד מישהו מתקרב לעברו. אפשר לדחות את התנועה הנוראית הזו של פשיטת היד בשישים שניות נוספות.
"שלום עליכם ר' איד" פתיחה שגרתית עם הושטת היד הקדומה, כנראה מאז נהיה עם-ישראל לעם.
"עליכם השלום" הפעם לא שכח הרשל ישכיל להושיט בחזרה את ידו שלו. אולי משום שהפעם לא היה שם מגע מרשרש.
"מהיכן כבודו?"
הרשל ידע אנגלית בסיסית, הוא קיווה שהוא מבין נכון את המילים היותר אלגנטיות הללו של הישיש שהחל מדבר עמו. "מארץ ישראל, מביתר" הוא השיב.
בן-שיחו רמז לו לבוא בעקבותיו, והוליך אותו מהלך של תשע שניות עד למקומו במזרח בית-הכנסת. הרשל נדרך, הוא לא האמין שזה קורה לו. נדמה לו שיידל בורנשטיין, מוישה הלחמי או מישהו אחר מהחבורה שלהם הזכיר איפשהו אפשרות מעין זו, אבל ההוא בעצמו לא ייחס לה הרבה חשיבות. לא משום שהיא איננה חשובה, אלא מהסיבה שהיא נדירה בנדירותה.
'אם מזמין אותך אחד מחשובי הקהל לשבת, מתעניין בך ובמטרת בואך – אתה במצב טוב. טוב מאוד אפילו!' כך שמע הרשל את הקול מהמוח הימני או השמאלי, וכמעט איבד בעטיו את השאלה הבאה ששאל היהודי ששמו חרוט היה על מסעד הכיסא, אך הוא בהתרגשותו לא הצליח לקולטו.
"האם עומדים הנכם לפני שמחה?" בכל אופן נקלטה השאלה, ובאיחור של פחות משתי שניות הוא השיב
"אכן כן. עומדים בסייעתא דשמיא לפני שתי שמחות. נישואיהם של התאומים הגדולים שלנו".
"מזל-טוב! מזל-טוב!" כעת הגיע תורם של האיחולים, והרשל מצא את עצמו עונה 'אמן' פעם ועוד פעם ועוד פעם. היהודי המבוגר שלצדו התגלה כמקור בלתי נדלה לברכות, וישכיל מעולם לא זלזל חלילה בשום ברכה של יהודי. בייחוד אם טרח ונסע בעבורה מצ'ילה לארצות-הברית. בייחוד עם לאחריה יתקיימו המשך דברותיהם של יידל בורנשטיין או מוישה הלחמי או מישהו אחר משותפיהם…
"מתי החתונות בעזרת ה'?" מסתבר שהחקירה טרם הסתיימה, הרשל לא ידע אם יתכן שהיא בקושי התחילה "החתונה הראשונה בעוד כארבעה חודשים בעזרת ה', בחודש אלול. ושל התאום השני בחורף. עדיין לא קבענו תאריך מדויק".
"שיהיה בשעה טובה ומוצלחת. ומי המחותנים?"
"של הבן הראשון דבוריץ מחיפה, ושל השני – גרין. הם כמונו, מביתר, אבל לא כל-כך באזור שלנו. הם בגבעה בי, ואנחנו ב-הי, אם אתם מכירים את המקום".
ה'מארח' לא התעכב כדי לענות על שאלתו של ישכיל, אלא המשיך בשלו: "וכמה התחייבתם לתת?"
הרשל חש תחושה של אי נוחות, ואילולא ההזהרות של בורנשטיין-הלחמי, יידל-מוישה וכל השאר, אודות הפרטים האישיים שייאלץ לחשוף, וחשבון הבנק שלו שכבר לא יהא עוד עניין משותף בינו ובין הפקיד בלבד – יתכן שלא היה מחזיק מעמד… בכל אופן קולו שמאז נחיתתו בארצות-הברית נהיה נמוך משמעותית מזה הרגיל – הפך כעת ללחש של ממש. ובצורה כזו פרש לפני בן-שיחו הנכבד את עיקרי זיכרונות הדברים שנחתמו בינו ובין מחותניו הטריים.
אבל לזה האחרון לא היה די בהם והוא המשיך בסדרת שאלותיו שהתמקדה – ללא סדר מסוים – בענייני מקורות פרנסתו של הרשל, יכולותיהם של אביו וחמיו שיהיו בריאים, הישיבות בהם למדו ולומדים התאומים, האולמות המתוכננים לשמחות הנישואין, וכן הלאה.
בית הכנסת התמלא שוב במתפללים, מניין נוסף עמד להתחיל בכל רגע בתפילת שחרית. 'עליי להיות עכשיו איתם' עברה מחשבה במוחו – הלחמי אמר שלא להפסיד בשום אופן שום מניין! אבל היהודי הנכבד, שאת שמו עדיין לא ידע, רמז לו לבוא בעקבותיו שוב, כדי שלא להפריע למתפללים. הם עברו אל החדר הגדול שבקדמת בית-הכנסת.
"מה תשתה ר' הרשל?" שאל 'המארח', והורה לאברך הצעיר שליווה אותו, להכין שני ספלי קפה.
בינתיים, עד להגעת השתייה, הספיק הוא לשאול את הרשל כמה זמן התעתד לשהות בצ'ילה, הואיל וגילה הוא לו עוד מקודם, כי ממדינה דרומית זו הגיע הנה. אחר בירר כיצד הצליח לקבל חופשה בצ'ילה כדי לקפוץ לארצות-הברית.
הרשל הפסיק לחשוב על המניין שהוא מפסיד, ובעצם כמעט לא חשב כבר על כלום. החקירה התישה אותו כהוגן. אך מאידך ככל שהיא התארכה יותר ויותר והתרבו שאלותיה, התעצמה תקוותו כי בסופה יתברר לו שלא עוד זמן רב ייאלץ לעשות על אדמת המדינה הזו. ואולי אף לא על אדמת היבשת בכלל? אולי יוכל לשוב בקרוב מאוד הביתה??
"זה לא יתכן" אמר הרשל לעצמו "רק אתמול הגעתי הנה וכבר… אולם אפילו חבר היועצים הודו כי קיימת אפשרות כזו אחת לאלף או לרבע מיליון…"
בתנועות קטנות הוציא הישיש שעון-זהב מכיס חליפתו וקרא בבהלה מאופקת 'הו, כבר מאוחר!' הרשל הסכים עמו בכל לב, אבל כמובן שלא אמר מאום. כמה זמן עבר מאז שהחל לדבר עמו? לפני כמה זמן נכנס בשערי בית-הכנסת הזה? הוא לא זכר בדיוק. אבל ידע בבירור שבמהלכו התנודדו הרגשותיו, ונעו ונדו מקצה קצהו של הייאוש אל פסגת התקווה לתקווה… והנה הנה משהו גדול עומד להתרחש. בן-שיחו צריך כבר לסיים, ובורנשטיין דיבר אתו על-כך שלפעמים לפעמים קורים ניסים. שמישהו בעל יכולות תופס אותך, ומתעניין, ושואל. ואחר-כך…
"מאירל', התור שלי לדוקטור ז'בולט הוא בתשע וארבעים, נכון?" שאל את האברך שליווה אותו "נכון, זיידע. נכון. וכדאי שנצא כבר כדי להגיע בזמן".
הסבא קם מכיסאו "שיהיה במזל-טוב און אסאך אידיש נחת!" ברך מכל הלב את הרשל "לכבוד גדול היה לי להכיר אותך. יהודים של ארץ הקודש הם יהודים אחרים. תמיד אני אומר זאת. "בא, מאירל', נמהר. הדוקטור לא אוהב שמאחרים". הוא התחיל לפסוע, ומאירל' בעקבותיו. אבל אחרי שלושה צעדים נעצר, וחזר לעבר מקומו של הרשל "איך אני הולך כבר לפני שנתתי משהו?" הוציא ארנק עור מהודר מאחד הכיסים, שלף במהירות שתיים או שלוש מטבעות ורצה לשימן בידו של ישכיל. אלא שהן החטיאו את המטרה ונפלו על רצפת העץ.
פרק א'
"הו, טאטע זיסער – אני לא מאמין! זהו גרשון סיניסיקר! אתה שומע הרשל, הסבא של הכלה הוא ידידי מנוער ר' גרשון דבוריץ מסיניסיק! מי היה מאמין?! מי היה מאמין?! לא ראינו זה את זה מחודש אלול תש"ו, מהיום בו עזבתי את שנחאי והפלגתי לאמריקה. גרשון, אתה קיבלת ויזה – או איך שקראו אז לאשרה הזו – רק כמה חודשים אחר-כך, נכון? בחורף. בחודש טבת או שבט אם אינני טועה. גם ראובן מילר היה אתכם וגדליה שור. אח. אח. אח. אלו בחורים… אלו חברים… את אף אחד מהם לא ראיתי מאז. כשאתם הגעתם לאמריקה אני כבר לא הייתי שם, זכיתי בדרך נס לקבל סרטיפיקט ועליתי לארץ ישראל. והנה אחרי כל-כך הרבה שנים אנו נפגשים שוב, ולא סתם נפגשים אלא נהיים מחיתונים… אתה מאמין הרשל? מאמין?"
בראש השולחן הארוך והחגיגי ישב ברוך ישכיל החתן, וסביבו החלו להתקבץ ראשוני האורחים שהגיעו לשמחת ה'ווארט' הספונטאנית. סבא קליינמן, סבו מצד אמו, הגיע יחד עמם. הם אספו אותו ואת הסבתא מביתם שבבני-ברק, בדרכם מביתר לחיפה. הדרך איננה קצרה, והסבא והסבתא כבר אינם צעירים. אלא שהם כמובן לא יוותרו על יום שמחתו של בנה הבכור של בת הזקונים שלהם. וזאת עוד בטרם ידע ר' חיים-יצחק קליינמן את מי עתיד הוא לפגוש שם.
דווקא הסבא דבוריץ הגיע מאוחר יחסית, וכשזיהה את ידידו אותו לא פגש כבר קרוב לשבעה עשורים – עלתה ההתרגשות וגאתה עד השמים.
אחר-כך הגיע המשגיח הרוחני בישיבתו של ברוך. גם הוא הטריח את עצמו לנסוע מירושלים עד לחיפה. הרשל התפעל מהמחווה והודה לו בכל לב, ואילו ר' דוד-צבי המחותן כמעט לא ידע את נפשו נוכח האורח הדגול. קרנו של החתן החדש עלתה בעיניו בכמה וכמה דרגות בבת אחת… הרשל וגם דוד-צבי יצאו מגדרם כדי לכבד ולהוקיר את המשגיח.
"אם היינו יודעים" אמר המחותן "אם היינו יודעים שהמשגיח עומד להגיע, היינו מעדכנים מיד שבשבוע הבא נערוך 'תנאים' במרכז הארץ. כרגע איננו יודעים עדיין פרטים מדויקים, אך זוהי התוכנית בעזרת ה'. כדי להקל על המשפחות המורחבות מכל הצדדים. שלא יצטרכו לנסוע עד חיפה. אם רק היינו יודעים שהמשגיח עומד להגיע…"
אבל המשגיח ביטל את דבריו במחי יד בהצביעו על הגמרא במהדורת כיס שבידו. מה נפקא מינא אם לומד הוא בהיכל הישיבה בירושלים, או באוטובוס לצפון הארץ או באולם שמחות בבני-ברק? הגמרא אותה גמרא היא פה, שם ואף כאן.
"גם אנחנו לא ידענו שיהיו אירוסין" לחש הרשל למחותן דקות ספורות לאחר מכן בפינת הפרוזדור. "הזמנו את האחים והגיסים להיום. אני מתנצל. חלקם יבואו עוד מעט". דוד-צבי דבוריץ צחק "אין על מה להתנצל, שיבואו היום וגם בשבוע הבא, עם כל אורח נוסף מתרבה השמחה שבעתיים. את הכלל הזה למדתי מחמי זכרונו לברכה. הוא היה ניצול שואה, ומאות פעמים סיפר לנו על השמחות הראשונות שהיו אחרי המלחמה, כשלא היה אף אחד, וכל אורח שבכל אופן הגיע הגביר את השמחה. זו בת רביעית שאנו זוכים לחתן, ולכולן ערכנו 'תנאים' כיד המלך כמעט. באמת עוד לא הספקנו לדבר על זה, אז עכשיו אני אומר לך – תזמינו את מי שאתם רוצים, ממילא התפריט הוא מנות בר, כך שבאמת שאין סיבה להגביל במספר. אבל עוד נדבר בעזרת ה'. נסכם הכול". ושניהם שבו אל הסלון החגיגי והמואר שמרגע לרגע התמלא בעוד ועוד אורחים.
"מחיתן" דוד-צבי ניגש אל הרשל כשלצדו אברך בלתי מוכר, אך גם כך ניתן להכיר כי איש של צורה הוא, משכמו ומעלה. "מזל-טוב! מזל-טוב!" איחל האורח "שיהא בניין עדי עד. איני מכיר עדיין אתכם או את החתן, אבל אני יכול לומר לכם שביתו של גיסי זהו המקום המתאים ביותר להכניס אליו ספרי תורה!"
"אוי, יוסל, די!" 'גער' בו המחותן, ולהרשל אמר "זהו גיסי הרב יוסל גולדמן, ראש הכוילל הגדול בקהילה שלנו". הרשל קיבל את ברכותיו בשמחה רבה, ואף נכנס עמו לשיחה קצרה. במהלכה התברר כי למדו הם בישיבה גדולה בשנה או שנתיים חופפות, אם כי בהפרש די משמעותי בין השיעורים.
את השיחה הקצרה הזו נאלץ לקטוע במהירות משום שהטלפון בכיסו רטט ללא הפוגה, ומבט חפוז על הצג הבהיר לו כי אשתו, המחותנת הטרייה, מבקשת לומר לו משהו בדחיפות. הרשל יצא איפוא אל אותו מסדרון בו שוחח לפני דקות ספורות עם אבי הכלה, עכשיו הייתה שם כאמור אשתו. היא דיברה במהירות בלתי אופיינית, ובתוספת הרעש העצום שעלה מכל פינה בבית כמעט אי אפשר היה לשמוע משהו. רק בקושי הצליח הרשל להבין מילים כמו: "לווארט צריכים תכשיט מיוחד", "הזעקתי את גיסתה של בת-דודתי". "גרה כאן בחיפה". "רצה לחנות תכשיטים". "תיכף תגיע הנה עם משהו יפה ומכובד". "אני מקווה שייתנו לה לקחת כמה, כדי שפסי הכלה תוכל לבחור".
הרשל כאמור בקושי שמע, אך ממילא לא היו שם תנאים מתאימים לשאול שאלות או להביע עמדה, ובכלל אם מביני דבר אמרו לאשתו שצריך אז מי הוא שיאמר אחרת??
"רגע" הוא קרא בשנייה האחרונה לפני שבנו החמישי גרר אותו בחזרה לסלון כדי לקבל את הדוד רובינסון שהגיע "אבל קנינו שעון זהב. רצית לתת לכלה שעון זהב היום". "אותו ניתן בשבוע הבא, באירוסין" היא ממש צעקה את תשובתה, הואיל והרעש התגבר בבת אחת בכמה וכמה אוקטבות "אל תדאג!"
לדאוג?!
זהו הדבר האחרון שהרשל עשוי היה לחשוב עליו כעת. מה לו דאגה ומי לו דאגה כשזוכה הוא ליום הגדול והחשוב הזה… בעצם הוא כן צריך קצת לדאוג – מול עיניו הבחין בכמה אורחים שזה עתה הגיעו. הרשל מיהר לקראתם, קיבל את איחוליהם החמים, ברך כהנה וכהנה מברכותיו שלו, ודאג להם למקום ישיבה, למנה חמה מכובדת ולשתייה צוננת.
כעת, כשכולם היו ישובים ומטופלים כראוי, יכול היה אף הוא – המחותן הטרי – להתיישב למשך דקות ספורות במקומו המכובד אשר ב'אויבן-אן'. את מילותיו הקצרות של המשגיח, הפסיד ברובן, הואיל ונאמרו הן כשהיה עסוק באירוח. לכן השתדל ביתר שאת לנצל את רגעי החסד הללו כדי להחליף עמו מספר מילים בפרטיות. אולם המשגיח השתתף באותה שעה בשיחתם של שני הסבים שלא פגשו זה את זה קרוב לשבעים שנה. מה משמע השתתף? האזין לקטעי הנוסטלגיה ולדברים הנרגשים. וכיוון שכך התקרב אליהם גם הרשל, ותוך רגע קט מצא עצמו הרחק הרחק מחיפה ומשנות תו-שין-עין פלוס, בנחתו בשנחאי העיר הזרה והמוזרה של שנות מלחמת העולם השנייה. זו לא הייתה בעבורו הפעם הראשונה לשמוע על "בית אהרון", על מזג האוויר החם עד כדי עילפון, על בחורים שנאסרו על-ידי השלטונות בגין אזרחויותיהם השייכות למדינות אויב ועוד סיפורים לעשרותיהם ולמאותיהם. אך הראשונה בהחלט להיות נוכח בדואט שכזה, ובהתפלפלות בסוגיות גמרא בהן עסקו שם ואז, ובדיוק מן המקום בו הפסיקו.
ברוך, שמילים וחצאי מילים הגיעו גם לאוזניו – קרא בהתפעלות 'סבא (ובתיבה זו התכוון מן הסתם גם לסבו שלו, וגם לסב הכלה…), והרי זוהי המסכת אותה למדנו ממש ב'זמן' הקודם בישיבה!'
התערבותו של החתן גרמה לסבים להיזכר היכן הם נמצאים ומתי, אלא שתזכורת זו 'עוררה' בהם גל נוסף של זיכרונות נושנים:
"ואת חתונתו של מאיר-קלמן יגלניק לעולם לא אוכל לשכוח" (* אכן היו גם היו בימי שנחאי מספר חתונות של תלמידי ישיבת מיר והנספחות אליה, עם בנותיהם של רבני הצוות.) אמר הסבא דבוריץ "את הריקודים עד השעות הקטנות של הלילה, את השמחה הפורצת גבולות…" עיניו ברקו כשדיבר על האירוע ההיסטורי ההוא. "הא, החתונה של יגלניק. החתונה של יגלניק" גם הסבא קליינמן נזכר "הרשל, בורך – סיפרתי לכם על החתונה ההיא, נכון? חתונה שהסעודה שלה הייתה מורכבת מלחם ומזנים שונים של פירות שנחאי המוזרים. דברים שלא רואים כאן ועכשיו. והשמחה בה הגיעה עד לב השמים. גם כן דברים שלא רואים כאן ועכשיו!"
"טאטי, טאטי…" לייבי, תאומו של ברוך החתן, 'שלף' את הרשל ממעמקי הנוסטלגיה "טאטי, שני אנשים שהגיעו עכשיו מחפשים אותך, נראה שלא כל-כך נעים להם להיכנס". הרשל מיהר אל חדר המבוא, שהיה בעצם תחילתו של הסלון – אלא שהופרד ממנו חלקית על-ידי מחיצה דקורטיבית – וכבר ניצב היה למול שני יהודים נשואי פנים ומחייכים חיוכים רחבים. שלוש או שלוש וחצי שניות ארכו לו כדי להיזכר כי חברים הם מימות החיידר העליזים… "מזל-טוב הרב ישכיל מזל-טוב!" הנמוך מביניהם 'חטף' את ידו ולחצה בריגשה "כבר בתחילת הערב שמענו על השמחה במעונו של הרב דבוריץ, אולם רק עכשיו נודע מי הוא המחותן…" "וכששמענו את שמך" כעת לקח הגבוה יותר את תפקיד הדוברות "החלטנו שלא יתכן שלא נעלה הנה לאחל מזל-טוב, ולספר לך מי זו המשפחה עמה זכית להשתדך".
עוד מחצית השעה או ארבעים דקות, וראשוני האורחים החלו קמים, מאחלים שוב, ופונים לדרכם. אחריהם התרוממו האורחים האמצעיים והתכוננו ללכת, ובמהרה הגיע תורם אף של האחרונים למשימה זו.
"היה נפלא!" הרשל החמיא למחותנו מעמקי ליבו "לעילא ולעילא!"
דוד-צבי הסכים עמו בכל לב "שמחה יהודית אמתית הייתה פה" הוא אמר "וכל-כך הרבה קרובים וידידים, ממש כמו שאנו תמיד רוצים!" הם העבירו בינם לבין עצמם את מצבת האורחים אשר השתתפו בשעות האחרונות בשמחתם המשותפת.
"הי" דוד-צבי כמעט קפץ על מקומו "רק מישהו אחד לא הגיע, אורח חשוב מאוד…" הוא היה כמעט נסער והרשל ישכיל שאל את עצמו האם הוא אמור להכיר את האיש שמחותנו נרגש מהיעדרו. "אתם מכירים אותו לא פחות טוב ממני" אמר דבוריץ, כאילו שמע את מחשבותיו "והוא קשור אל שנינו ואל השמחה הזו, בדיוק באותה מידה…"
כעת הרמז היה שקוף לחלוטין, והרשל אמר "נכון מאוד, איך לא שמתי לב, ר' חנוך שולץ השדכן לא הגיע!" ובליבו הוסיף: 'זהו אשטיקל נס ששולץ לא הגיע, משום שאין לי, ממש אין לי כרגע מנין לתת לו את שמגיע לו'.