שיר על גדות המיסיסיפי \ ל.פוטש

שולחן ליל הסדר עם מצות, יין וקערת הסדר

נועה נשמה עמוק, מביטה על השולחן הלא מאד גדול, אבל מספיק מלכותי ויפה כדי שיחושו לצידו בני מלכים.

כל העצמות של נועה זעקו עייפות. היא השתדלה לעזור המון וגם הצליחה, בכל השבועות הצפופים שקדמו לחג המלכות.

כמה טוב, שאבא ואמא הסכימו סוף סוף, לערוך ליל סדר אצלם בבית.

הכי נעים ונוח לה להתארח אצלם בבית הפרטי. לא להיות אורחת נחמדה של אף מארחת, עם הפינה הפרטית שלה בחדר הסגול ובלי שום מזוודה מעורבבת שמחכה לה בפינה, מזכירה לה כמה דברים שכחה בבית.

היא לא טובה למזוודות ולארגונים, כנראה ירשה את זה מאמא. ואם צריך להרגיש בני חורין ביום הזה, זה יקרה לה רק בבית.

בכל השנים אבא אמר, שנוח לו יותר להשען על שולחן של גדולים ממנו, בעלי ניסיון עשיר בניהול ליל סדר. כאלה שקיבלו במסורת את כל הדברים היפים שמסורת יהודית עשירה יכולה להעניק. לאט לאט הוא השתכנע שגם הוא גדל ויכול, ויש גם בן ובת – שניהם חכמים ונבונים ויכולים לשאול כבר ארבע קושיות, פלוס התאומים הקטנים שמוסיפים רעש רקע ואווירה של משפחה.

הסלון היה חגיגי ונרגש. איתמר כבר הניח את הכרית והגביע שקיבל מהגן, פתח עיניים גדולות ומצפות. נו, שאבא כבר יתחיל לשיר. הוא חייב לטעום את המצות, כמה אפשר להתאפק?

הבית הקטן היה שטוף בכל כך הרבה אור! אמא נשמה עמוק, חייכה, ופשוט הייתה שם, בסלון הקטן והפסחי שלהם. הם נתנו למילות ההגדה לחדור אל הנשמה שלהם, והרגישו כאילו יצאו ממצרים.

כל כך מהר הם הגיעו ל'שולחן עורך'!.

"אני כל כך אוהבת את החג הזה!" נועה הביטה בקיטל הצח שעטף את אבא, מבליט את האור על פניו. הביטה בשולחן ההדור שהיא זכתה לערוך, ובכלים היפים שהיא בעצמה בחרה.

"ולמה?" שאלה אמא שאלת תם,

"כי זה חג שלא אוכלים בו לחם!"

חחח… גם כן סיבה לחגיגה! נועה ציחקקה לעצמה. מעולם לא אהבה את טעמו של הלחם, מאז הייתה בגן הראשון ליקקה רק את הממרחים ואת והלחם החביאה בכל מיני מקומות. לכן היא אוהבת את החג המיוחד הזה?

"זה חג שלא אוכלים בו לחם" חזר אחריה אבא, מזמזם לעצמו מנגינה לא מוכרת.

איתמר אמר: "הגננת שלי אמרה שבפסח לא אומרים מילים ששייכות לחמץ."

"לחם הוא לא דווקא חמץ," אמר אבא, "המצה שאנחנו אוכלים היום נקראת לחם עוני."

פניו היו מהורהרות, ונועה, יחד עם אמא ואיתמר הריחו שהולך להגיע לכאן – סיפור.

סיפור מעניין. מעולם אחר.

בבת אחת הם התרוממו מעל המקום והזמן, נוחתים בארץ אחרת עם נופים זרים ואורות שמשתקפים בנהר —

ניו אורליאנס יושבת על גדות נהר המיסיסיפי, והיא גזורה מתוך גלויה מצוירת.

בתים צבעוניים נמוכי קומה הבנויים בסגנון פריזאי – אירופאי מלפני מאתיים שנה, משתקפים בנהר הרחב.

שלושתם טיילו שם, בתוך המקום הציורי הזה, בתוך התופים והמנגינות.

ישראלי אחד, ושניים – ג'ון ומיקי – ילידי אמריקה הגדולה.

התרמילים התנדנדו על כתפיהם כאשר צעדו על הטיילת בפסיעות של טיול, מנופפים בעליזות לפרצוף העגול שלהם שהשתקף מעבר לנהר, ונמרח יחד עם השתקפות מנורות הרחוב, לתערובת צבע חסרת חן. עישנו בשרשרת, מחפשים נושא מעניין לדבר עליו.

לא היה להם מסלול ידוע מראש, ומלבד מלאי הסיגריות שעליהם לכלות, והגרעינים שעליהם לפצח עד תום השקית המרשרשת הגדולה, לא הייתה להם תכנית.

אל תוך השעמום שלהם בקעה פתאום מנגינה. עצובה כזו ומתמתחת שיצאה מכלי נשיפה כלשהו.

"נלך?" שאל מיקי. משהו בגרעין הפנימי של המנגינה משך אותם אל מסעדת "בינייס" ששכנה על גדות הנהר. הם צעדו בעקבות הקול. הישראלי, מיקי וג'ון התמגנטו אל בעל הכלי. המנגינה הזו משכה אותם ודברה אליהם בשפה שלא הבינו.

"נעים מאד" הושיט מיקי את ידו, כשהנגן הוציא את הסקסופון מפיו לשם הפסקה קצרה. "אני מיקי. אתה מנגן נפלא".

"אני אדם" ענה הנגן. היה לו מבטא צרפתי מתנגן.

"יהודי?" שאל ג'ון. אדם הנהן.

גם מיקי הנהן. וגם הישראלי.

פתאום הם הבינו למה המנגינות שלו כל כך עצובות.

"יש איזו שותפות גורל שעומדת בינינו" אמר ג'ון. "איזשהו חוט משותף, שאני לא בדיוק מבין מהו".

"נשב?" הציע אדם. הצביע על שולחן מעוגל בצד. הוא היה שומם.

אורות עמומים השתפכו מהתקרה המעוצבת, מסתכסכים עם אורן הקלוש של מנורות הלילה שהציצו מבחוץ. מסביב היה בליל של שפות ותופים שתופפו עמוק אל תוך הלילה.

ליד השולחן עמדה הדממה.

איש נמוך קומה ומעונב בחיוך ניגש אליהם. "מה בשבילכם?"

מיקי מישש את הארנק בתרמילו. "מה יש לך להציע?"

האיש שלח להם מבט ארוך. בוחן את התסרוקות הפזורות שלהם ואת הג'ינס הקרוע. נעצר בעיניים וחודר אליהן עמוק. "היום יש תפריט שונה". הוא המשיך להביט בהם, כאילו היו ספר בקוריאנית עתיקה. "בשבילכם – סלטי הבית, גבינות, מיץ סחוט טרי".

כל הקפיצים בלב של אדם נמתחו בבת אחת. "בשבילנו? תפריט אחר???" הכסא נהדף לאחוריו. גם כתפו של האיש הנמוך נהדפה הצידה. "איפה המנהל? אני רוצה לדבר איתו!" ולחבריו, שזיק נדלק בעיניהם המשועממות סוף סוף, אמר. "חכו. הוא יהיה חייב לפטר אותו. מלצר חצוף…".

"הוא לא יפטר אותי" הנמוך נעמד מולו, חיוך משועשע מתנדנד על פניו. "אתה מבין לבד שאני לא אפטר את עצמי. אני הוא המנהל בכבודו ובעצמו". הנמוך פלט צחוק קצר, ואדם נשמט אל הכסא, עייף פתאום.

"אנ'לא יודע מה לומר" ג'ון אמר, כי לאדם נעלמו המילים. "במסעדה הזו תמיד היו קראוסונים טובים, פשטידות פיקנטיות, לזניה נוטפת. מה אתה מציע לנו תפריט צמחוני עלוב כזה. זה בית טבע כאן?"

הנמוך גירד את המצח, ושיחרר כפתור אחד בחולצה המגוהצת. "אפשר לשבת כאן, לצידכם?" הוא שאל והתיישב מיד. אחרי הכל הוא כאן בעל הבית. "עשור וחצי במסעדת בינייס, ולמדתי לזהות אנשים לפי העיניים" הוא אמר לפרצופים המבולבלים מולו. "ובמטבח שלי תלוי לוח שנה עברי, אתם מבינים?"

אדם לא הבין כלום. גם מיקי וג'ון לא הבינו. "אני לא יודע הרבה על הלילה הזה" הנמוך אמר, "אני יודע רק, שזה לילה שלא אוכלים בו לחם".

משהו נדלק בעיניים מולו. זרם קטן של חשמל עבר בין השלשה.

"אז זה הלילה הזה" מיקי מלמל. הסתכל לעיניים של הנמוך. "אתה צודק, יש משהו משותף, בעיניים של כולנו. זה משהו שאי אפשר לתרגם לשפה של בני אדם".

ג'ון התבונן בו. "אז גם אתה מיזראעל?" הנמוך הנהן. "השורשים שלי שם. השורשים של כל העם שלנו… אני מניח שהסבים של כולנו היו אורטודוקסים".

אדם התחיל לאבד סבלנות. "שורשים, סלרי, חסה, בטטה! תביא כבר משהו לאכול!"

הנמוך התנער וקם. שב מהמטבח עם מגש ענק מלא בסלטים ירוקים, מדיפים ריח של טבע. "אל תסתכלו עלי ככה" מיקי גרס את עלי החסה, מרגיש בהם טעם של ניילון נצמד. "יהודים או לא? גם אצלנו ידעו שלחסה קוראים גם מריר או משהו, ושהלילה אסור לאכול חמץ, לא שכולם קיימו את זה…" הגיחוך של מיקי היה חלול.

"משהו מצלצל לי…" ג'ון הפך מהורהר. "כן, אבא שלי אמר לי משהו על המסורת שאמא שלו שמרה. הייתה לו איזו קערה כסופה למזכרת, וכל שנה בלילה הזה היה מוציא אותה, עושה סיבוב סביב שולחן הקפה ושר איזה שיר עליז על קהיר שבמצרים, לא שיש לי מושג מתי זה יוצא".

ישבו ארבעה אנשים סביב שולחן עגול במסעדת בינייס שעל גדות נהר המיסיסיפי, צמצמו עיניים וניסו להתרכז במבט מתעמק, אל תוך העבר.

עבר מעורפל, שצבעים יפים לו, והם מתערבבים כמו ענן, סביב דמויות ואורות חסרות שם.

לא קפה היה לצידם, לא פחזניות ואפילו לא מגש עלוב של פיצה. קולות וריחות טיילו מסביבם ולא נגעו בהם. שקט היה השולחן. רק הסקסופון שכב באמצע, ארוך וכסוף ומבויש, מביט בהם בשקט דומם.

צעדיו של הנמוך התקרבו שוב.

הוא ענד את חיוכו הורוד ודיבר. "מדהים איך יד הגורל סידרה עכשיו שכל המסעדה ריקה. ורק אנחנו כאן, ארבעה אנשים שונים, ממקומות שונים, אבל שורש אחד לכולנו".

"שורש של חסה" אדם צחק. חבריו לא הצטרפו אליו.

"אם כבר אנחנו כאן, ואם כבר זה לילה שלא אוכלים בו חמץ" הנמוך אמר, ודמם. אם כבר הם כאן, הם יכולים לחגוג, אבל… מה?

"זה לא פייר מה שאתה עושה לנו" ג'ון התחיל להתעצבן, "אתה לא יכול להאביס אותנו בחסה בלי שום סיבה מיוחדת, רק בגלל שבלוח של סבתא שלך רשום ככה, ורק בגלל שהעיניים שלנו גילו לך ששלשתנו יהודיים". הנמוך שתק במבוכה ושלח מבט עגום בערמת החסה. מיקי קפץ פתאום, "פסח!" הוא מחא כפיים, מאושר לרגע כמו ילד קטן. "ככה קראו ללילה ההוא!" שני החברים שלחו אליו סימני שאלה גדולים. המילה הזו לא הצליחה להבהיר זכרונות מטושטשים, מעורבלים ורחוקים מלפני אלף שנים.

"מאיפה התגלית?" ג'ון זרק בו מבט חלול. "שום דבר עמוק" מיקי משך כתף. "אבא שלי, ת'יודע, יש לו מפעל ל'גלוטן פרי' בלוס אנג'לס. נזכרתי שיש שם הכשר של אורטודוקסים וכתוב שם ליד – כושר לפסח".

"אז ככה קוראים ללילה הזה" אמר ג'ון והישראלי רק שתק. הביט בערמת החסה המתגבהת שהנמוך המעונב ערם על קערה במרכז השולחן. על רוטב אלף האיים ששפך פנימה ועל הצלחת האישית שהגיש לכל אחד מהם.

הוא ניסה לנבור בזכרונות הילדות שלו. משפחת שחר הגרעינית בקיבוץ השומר הצעיר, סבתא אחת עם מבט עצוב בעיניים ומספר כחול על היד, היה איזה דיבור על מצרים? יכול להיות. אולי גם שיר קלוש? לא זוכר חגיגה מיוחדת של פסח ולא שום טקס אחר. החיים היו צבועים באפור.

למה ההיסטוריה מעניינת אותו פתאום?

כשנמאס להם לשתוק בלי סוף, שלח אדם את ידו אל הסקסופון,

ומיד החזיר אותה אליו.

"אני לא בטוח שמתאים לנגן בסקסופון בלילה כזה" הוא אמר, ולמרבה הפלא איש מבין חבריו לא בז לו. משהו אחר היה באויר, משהו שאי אפשר לתרגם לשפה של בני אדם. אולי זו הנשמה שלהם שהתגלתה לרגע קטן?

כשהתחיל אדם לזמזם בפיו את המנגינה ההיא, השונה מכל המנגינות שזימר הלילה ליד נהר המיסיסיפי. היא ניסתה לדלות זכרונות שכוחים ממקומות רחוקים וחמים, לשאוב שאריות של אור מתוך הלילה הרחוק ההוא, שנעצר אי שם לפני כמה דורות, ולא זכה להגיע עד אליהם.

הם התערבבו עם המנגינה. שלשה צעירים עם מבט של תם ושאינו יודע לשאול גם יחד. בלילה כזה שיש בו משהו מיוחד, והם לא יודעים מהו. רק שלא אוכלים בו לחם.

איזה מין ליל סדר מיוחד ועצוב וגלותי הוא היה.

משהו מן העצב הגלותי ההוא, שכן בעיניים של אבא, כשהוא נזכר בשלשה שנשארו אי שם, משוטטים ואבודים בעולם הגדול, בלי להכיר את הנשמה שלהם בכלל ובלי לדעת מה היא מחפשת.

אבא הביט בעיניים הטהורות שנתלו מולו, בבית הקטן והיפה, ובגאולה הפרטית שלו שמילאה את כל האוויר.

"וזהו? אין סוף לסיפור הזה?" נועה שאלה,

"כשהמשיח יבוא, יהיה הסוף לסיפור הזה" אבא אמר, "הלוואי שזה יקרה עוד היום".

איתמר היה חייב לדעת, אם הסיפור הזה היה באמת. אבא הנהן. "הייתי שם. ואת המנגינה הזו אני זוכר עד היום!"

"היא הייתה יפה? תשיר לי אותה!" איתמר הוריד ראש מתפנק אל הקיטל של אבא, אבא הגדול והצדיק שלו. "בכלל לא נראה עליך שהיית בסיסיסיפי! עם החברים הערבוטשים האלה שאפילו לא ידעו שהם יהודים!"

"מיסיסיפי, לא סיסיסיפי, טפשון" נועה תיקנה אותו.

איתמר לא הגיב. "אם הם היו יהודים, כולם, לא יכול להיות שהם לא ידעו מה זה פסח. אבא, זה לא נראה לי הגיוני!"

"בכל סיפור אמתי, יש קצת קישוטים של דמיון, ככה אמא אמרה לי פעם" איתמר הסתכל על אמא, קורץ לה בעינו השמאלית. "אז כאן זה הקישוט הלא אמתי, שהם לא ידעו כלום כלום, אפס! אפילו לא איך קוראים לחג הזה! אפילו ששלשתם היו יהודים והייתה להם סבתא יהודייה עם ליל סדר והכל"

"העם שלנו היהודי, הוא גדול הרבה יותר מכל ההגיון בעולם" אמר אבא מתוך ענן המחשבות שלו.

הוא נאנח. "אתם יודעים, יקרים שלי, כמה הרבה יהודים – שלא – יודעים – כלום מסתובבים ליד נהר המיסיסיפי ובכל העולם, והם אפילו לא יודעים כמה הם מסכנים?"

"אנחנו לא יודעים וחבל" הפנים של איתמר היו מלאות צער. "אם היינו יודעים את השמות שלהם, היינו יכולים להתפלל עליהם שיזכו לחזור, כמו שאתה חזרת".

"איזה נס שלא נשארת בסיסיסיפי" איתמר העווה את פניו. "ככה יש לנו לילה כל כך יפה… ויש לנו כל כך הרבה אור של קדושה" נועה לא תיקנה לו את סיסיסיפי למיסיס. מה זה משנה בעצם.

אור של קדושה מילא את הסלון הקטן. העיניים של נועה ראו כבר כפול, אז היא עצמה אותן, מתרוממת על כנפי הניגון. הניגון ההוא, שנולד אי שם, במסעדה רחוקה במיסיסיפי, על הר גבוה של חסה.

מנגינה רחוקה, באיזה דיוק מדהים היא מתאימה למילים, שאבא שר עכשיו בקול נמוך ונרגש.

הוא יגאל אותנו בקרו – או – אוב,
ויקבץ נדחינו, מארבע כנפות הארץ. חברים כל ישראל, ונאמר אמן.

בסיום השיר, עצמו גם אמא ואיתמר את העיניים, ונאמר אמן! הם לא יודעים את השם המלא שלהם, ולא את השם של האמא של ג'ון וגם של מיקי. אבל אלוקים בשמיים יודע.

ולהתפלל אפשר גם במנגינה.

גם את רוצה לכתוב?

בקורס החכם לכתיבה יוצרת לומדות לכתוב בבית, שיעור בשבוע, עם מכתב משוב מפורט אחרי כל תרגיל. השיעור הראשון במתנה.

לשיעור הראשון במתנה
🌙 יש ילדים בבית? שנת סיפור, סיפור חדש כל ערב באתר ובטלפון. החודש הראשון ב־₪1 ←