כבי שילבה ידיים מזיעות, משעינה את גופה אחורנית. הלוואי שהייתה לה אפשרות לסתום את האוזניים, ולא לשמוע את משליה היפים של הגברת ווייס. הלוואי שהייתה יכולה להימלט מההרצאה היפה והדחוסה הזאת. המורה ווייס לא אשמה במטעני החשמל הכבדים שעולים לה בגרון, כשהיא שוב חוזרת על המילה האהובה עליה. אלול.
כבי הביטה סביבה. רוב הבנות היו בתנוחת קשב מהופנטת ומוטית קדימה. חנה לאה נגבה דמעות של קרבת אלוקים, והעט של דיני רצה בהיסטריה על פני דפי מחברת יהדות, לבל תפספס מילה.
הידיים של כבי המשיכו להזיע. היא הוציאה בקבוק, ברכה בשקט ולגמה. ווייס התעלמה ביודעין.
המים לא הצליחו לקרר את הלהב הפנימי. גם לא הרוח הקלה שנשבה מהחלון, מסיטה את הפוני הבהיר שלה הצידה, כמו וילון משתפל.
איכשהו, הסתיים השיעור. בנות אחדות צמאות דעת ויחס, ליוו את ווייס במעגל הדוק עד לחדר המורות. כבי לגמה נשימה עמוקה, שלא הצליחה להגיע לריאות. הקנה היה מכווץ מדי.
גיטי שלחה בה מבט תוהה. "את מרגישה טוב, כבי?" "למה את שואלת?"
גיטי המשיכה לבחון אותה. "כל השיעור היית נראית כאחת שמחפשת אוויר. אני שמה לב שאת קצת חיוורת. לא טוב לך? אולי תלכי הביתה?"
"הייתי בורחת, אבל הבית לא יעזור לי" צמרמורת קלה הרעידה לה את הגוף. יכול להיות שהסתיו כבר הגיע?
גיטי הרימה גבה ונברה בתיק שלה. הוציאה סנדוויץ' מרוח בשוקולד, שגדל יחד איתה מאז כתה א'. ורגע לפני שיצאה לברזייה, היא זרקה לה. "אם תרצי לספר לי מה מעיק לך, תזכרי שאני כאן". כבי לא הגיבה, ויצאה גם היא לכיוון הברזייה. אין לה מושג מה היא מרחה לה בסנדוויץ' וזה גם לא משנה, באלול אין לה טעם באוכל.
במסדרון פגשה שוב את גיטי. היא עמדה ליד החלון הגדול והיחיד הפעור בו ועיינה בשמיים. אולי כן עדיף לשתף את גיטי? היא נערה שקטה, היא תקשיב לה בלי להזדעזע.
הניחה בעדינות יד על כתפה. גיטי קפצה מבוהלת. מתנערת משרעפים עמוקים, אלוליים מן הסתם.
"נטלת כבר ידיים?" שאלה אותה כבי. גיטי הנהנה. "אני עוד לא, ולא נורא. במילא אין לי טעם באוכל". גיטי נעצה בה מבט שואל. "מאז שאלול מגיע, אני נזכרת בדבורה רחל". זרקה כבי, לגיטי במילא אין אפשרות להגיב.
הן החלו לצעוד לכיוון הכתה. גיטי מיהרה אל הסנדוויץ' שלה. כמה היא יכולה לתקשר ב'נו – או'. זה גם לא בסדר מצד ההלכה, לעשות הפסקה גדולה כל כך בין הנטילה לברכה. "דבורה רחל" אמרה גיטי בפה מלא לחם. "באמת הספקתי לשכוח אותה, כמעט. הייתה ילדה טובה, אפורה קצת, אנמית הייתי אומרת, לא בולטת בשום דבר…".
"חוץ מהמבטא הדרום אמריקאי שלה" הקול של כבי צנח לרצפה. היא הוציאה קרקר יבש מהתיק. הרעב בכל זאת כיווץ לה את הבטן. "וחוץ מזה, שבבוקר בהיר אחד הם קמו ועזבו וחזרו להם לברזיל, בלי לומר מילה".
גיטי סיימה את הסנדוויץ' ושלפה מלפפון. אולי כדי לאזן את השוקולד שהכניסה לגוף. "מעניין למה הם קמו ועזבו פתאום… אף פעם לא התעמקתי" גיטי מעכה את השקית וירתה אותה לפח הפינתי בקליעה מדויקת. "אבל היא הייתה שקטה כזו, אחת מכולן, לא בלטה בשום דבר. לא בלטה בבואה, ולא בלטה בצאתה".
"ואני חושבת שאני יודעת למה היא נעלמה. אם כי מפליא אותי, איך הצליחה לשכנע את ההורים שלה ואת כל המשפחה". גיטי עיינה בה. "את לא מספיק ברורה היום" החמיאה לה. "או שאני עייפה מדי.. לא מצליחה לרדת לסוף דעתך". "יש לי חשש מבוסס מאד, שבגללי עזבה משפחתה של דבורה רחל את הארץ, וחזרה לארץ מכורתה". כבי נשמה עמוק. הנה, היא הוציאה את המילים האלה מהפה! המילים שנטחנות אצלה במוח אלול אחרי אלול. מתקרבות למול עיניה, מגיעות לגודל מפלצתי, מהבהבות בעשרות נורות אדומות. "הכי קשה לי, שאין לי מושג לאן הם עברו. לכי תמצאי עדשה בערמה של חולות… אין לי כוח אפילו לנסות" גיטי גיחכה. "דווקא אחותי מצאה עדשת מגע בגינה החולית שלנו… ניסים קורים, ויש כל מיני סגולות למציאת אבדה… אבל אני חייבת להבין, למה את כל כך בטוחה שבגללך קרו דברים".
"בטוחה במאה אחוז… אין לי נשימה בגללה" כבי נשכה את השפה התחתונה. "כבר שלש שנים אין לי אלול, אין לי ימי כיפור, אין לי ראש השנה, ואין לי כוח אפילו להתוודות. לא יודעת למה אני נשארת בחיים בכלל, בשלש השנים האחרונות". הקול של כבי היה יבש, ולגיטי המזועזעת נעלמו המילים, נבלעות בקול הצלצול האלולי. מנגינה יפה דווקא, מילים מלאות עוצמה: קווה אל השם, חזק ואמץ לבך… המילים היפות עברו לכבי לצד האוזניים. היא לא יכולה לקוות, כל עוד לא פייסה את דבורה רחל. מבעד לערפל החלה שנקר לדבר בשפת האלגברה.
שלש שנים עברו מאז. שלשה אלולים אבודים. היום, לראשונה, היא העזה לדבר. הופתעה לגלות שהדיבור עשה לה טוב. משהו מהמפלצת התכווץ שם בפנים.
גיטי אומרת, שניסים קורים. ויש סגולות למציאת אבדה. אולי עוד השנה, היא תמצא את האלול האבוד שלה?
היום הארוך הגיע אל קיצו. גיטי לוותה אותה עד לצומת המרומזרת, חייבת לדעת מה עשתה לדבורה רחל שאוכל אותה במפנים כבר שלש שנים. אולי מחר תמצא בה כבי את האומץ לספר.
"פנייך אינם כתמול שלשום" אמרה לה חדווה בשפה לירית מעצבנת, מיד כשפתחה את הדלת. "וכי מדוע פנייך מכורכמות".
"וכי חודש אלול עכשיו" השיבה לה כבי באותה מטבע, וקולה הפך להיות דק ומתרומם כקולה של המורה ווייס. "מה איתך? הייתקע שופר בעיר, והעם לא ייחרדו???" חדווה עיקמה את האף. אחותה מצאה לה על מה להתבדח.
כבי חיפשה על הכיריים מה יש לאכול, מילאה לה גבעה של פסטה ואכלה אותו בלי לחמם. "היום הזה הולך להירשם בהיסטוריה של כבי קלר" לאטה אל תוך הצלחת, "אולי את יודעת באיזו דרך אני יכולה להשיג את משפחת פפרמן מברזיל?"
"מה הבעיה" ענה לה הגב של חדווה מהכיור. "תבדקי במדריך החרדי".
"כשתרצי ברצינות לעזור לאחותך הנתונה במצוקה, תודיעי לי" קמה כבי והלכה לה אל חדר הילדים. היא חייבת למצוא קצה חוט, עוד היום. על שולחן הכתיבה מצאה עט אומלל ודף ממו. משפחת פפרמן מברזיל. איך אמצא אתכם? התחילה לצייר מפה דמיונית. אולי אמצא את הקהילה היהודית בברזיל? שמעתי שברזיל אינה עיר, היא מדינה ענקית וערים בה רבות, עצומות בגודלן. קהילות חרדיות יש שם לא מעט. היד של כבי המשיכה לנוע על פני הדף, חורטת בו את פיתולי הרהוריה. כל מי שמבטא דרום אמריקאי קל דבוק אל קולו, יכול לקדם אותה בצעד או שניים. שמות החלו לעלות מהתודעה שלה. שמות עם עבר או הווה מהמקום שיכול להביא את דבורה רחל בכנפיו.
ראשונה הייתה שירה. שכנה חמודה שגרה ביחידת הדיור על הגג. היא סיפרה פעם לאמא שחמותה ארגנטינאית במקור… ומעבר לכביש גרה ציפה, גננת מבוקשת. פעם, בבוקר חופשי של ערב מבחן, כבי שמעה אותה מוציאה את הזאטוטות לטיול פרפרים. "תסתכלו על השמיים, הם יפים!" היא אמרה אז, ומשהו בהטעמת המילים הזכיר לה דרום אמריקאית. או פורטוגזית או ספרדית או מה שמדברים שם. השלישית ברשימה הייתה אנג'לינה. זו שבאה לעזור כאן עם הנקיונות בערב פסח. אם היא אינה טועה, המבטא הכבד שלה דומה למבטא המבוקש.
כבי בחנה את הפתק המפואר שבידיה והחליטה שזהו. הגיע הזמן לצאת לדרך.
טלפון. מדריך החרדי. אחרי הכל, יכול להיות שחדווה צדקה, והמדריך הזה כן יוביל אותה עד לנקודה המסויימת בעולם, ששם גרה כיום דבורה רחל?
שיחה קצרה לקיילה, רכזת העוזרות הזרות. משם לאנג'לינה. הגויה ענתה לה מיד. "מה רוצה!" שאלה אנג'לינה וקולה ממהר. כבי לא הייתה מוכנה עם שום תסריט שיחה. "רציתי לשאול… גרת פעם בדרום אמריקה? אני פשוט צריכה לשלוח לשם חבילה".
"נייט אמריקה" אמרה הגויה במבטא אוקראיני מובהק וניתקה את השפופרת. השם נמחק מהרשימה. כבי גירשה את מחשבות הייאוש, אספה את שאריות התקווה והחלה לטפס עד לקומה השישית. שירה עמדה בדיוק בדלת, מוכנה לצאת לחתונה. "רציתי לשאול אותך" לאטה כבי אל תוך סיבובי המפתח של הבית הצעיר, "חמותך היא ממוצא דרום אמריקאי?"
"היא ברזילאית" השיבה שירה, "וגרה כאן בארץ כבר עשרים שנה… אדבר איתך מחר? אני ממהרת לחופה". היא נעלמה במדרגות וכבי נשארה למעלה, תוהה.
מראש ידעה שאין לה סיכוי. כבר שלש שנים היא יודעת את זה…
ובכל זאת מצאה את עצמה דופקת בדלתה של ציפה, הגננת שמעבר לכביש. ציפה לא הייתה בבית, ובתה הגדולה שהזדהתה בשם יהודית שאלה בנחמדות איך היא יכולה לעזור.
"אני מחפשת בנרות משפחה שעברה מכאן לדרום אמריקה לפני כשלש שנים" כבי חייכה חיוך עצוב. "אין לי מספיק פרטים, ואני מבינה שאין לזה הרבה סיכוי".
"אמא שלי קנדית במקור" הצטערה יהודית לאכזב אותה. רצוצה שבה כבי הביתה. אמא הייתה במטבח עם הקטנים וארוחת הערב, מאזינה לחדווה, המספרת על משהו תזזיתי שעובר על אחותה הגדולה כבי.
בשעת ערב, כשכל הקטנים כבר ישנו וחדווה הייתה עסוקה בענייניה, האזין אבא למסע תלאותיה והבטיח לעזור לה. הוא התחיל במסע טלפונים משלו. הגיע למנחם, רכז שליחי קירוב רחוקים בברזיל. בתוך רשימת השליחים הוא היה שם, שחור על גבי לבן: השם של ר' לייביש פפרמן. יכול להיות שזה אביה של דבורה רחל המבוקשת? או שכל המאמץ הזה עומד לרדת לטמיון?
הבטן כאבה לה. יכול להיות שרגע האמת הגיע? אם דבורה רחל לא תסלח לה, זה יהיה מוצדק לגמרי. אבל מה יהיה עליה? איך תשא את פניה ביום כפור? איזו מן שנה תיגזר עליה?
ואם זו דבורה רחל. מה תגיד לה. איך תזדהה. איך תגיב כשתשמע אותה. ואם תכעס עליה.
הלוואי שזו לא דבורה רחל.
איזו תפילה מטופשת.
האצבעות רעדו כשהקישו את המספר הארוך.
קול צעיר ענה לה מעבר לשפופרת. מדגדג תאי זיכרון לא רחוקים.
"דבורה רחל?" שאלה כבי בלי הקדמות. לא כך תכננה את השיחה. "כן!" השיבה ההיא בעברית. "מי זאת?"
"כבי קלר… מישראל. את בטח זוכרת אותי" לרעה. "כבי!!!" הקול של דבורה רחל היה קרוב וחם. "מה שלומך? אני חושבת עלייך כל כך הרבה! אין בברזיל בנות כמוך!" כבי שתקה, הלומה. אין בברזיל בנות איומות כמוני, היא התכוונה. אבל קולה של דבורה רחל נקי מתרעומת! איך זה? "אז מה, התקשרת להתעניין בשלומי? לאחל שנה טובה? כמה יפה מצידך!"
יפה מצדי. "האמת שהתקשרתי בגלל עניין אחר לגמרי, והייתי בטוחה שתביני מיד", לחישתה חצתה את האוקיינוס. "אני לא מצליחה לנחש, סורי" חייכה דבורה רחל מעבר לשפופרת. "ואת מסקרנת אותי לגמרי".
"את רוצה לומר שלא נפגעת ממני? שהמילים האיומות ההן לא העליבו אותך, עד כדי כך שהספקת לשכוח אותן???" "אני? נפגעתי? ממך??? כבי, את מעליבה אותי. להפגע ממך? את הרי לא נוגעת בזבוב!"
"והמילים שאמרתי לך אז, בבוקר החברתי עם המדריכה שרי? זוכרת? רצית לכבד אותי בפלאפל, ואני אמרתי לך שאת יכולה לאכול בשביל שתינו. אני זוכרת שהחוורת! והייתי בטוחה שדרכתי לך על יבלת רגישה!"
הצחוק של דבורה רחל היה מתגלגל וחם. "מעולם לא עלה בדעתי להיפגע ממך, כבי. נסחפת!!! והבדיחה ההיא הייתה ממש מוצלחת. היא החמיאה לי, אפילו. את יודעת, אצלנו בבית החמיאו לי תמיד שאני לא מפונקת באוכל". "וזה שעברתם חזרה לברזיל, מיד אחרי הבוקר ההוא? לא קשור למה שאמרתי לך? עזבתם בכזו פתאומיות…"
דבורה רחל המשיכה לצחוק. "התפנתה כאן משרה תורנית לאבא שלי, המשרה התאימה לו מכל מיני סיבות, והרב בירך אותנו, אז ההורים שלי החליטו לארוז מזוודות ולחזור. אין שום קשר, את יכולה להיות רגועה".
אהה. ויכולתי להיות רגועה גם לפני שלש שנים. הן נפרדו בברכת שנה טובה והבטחה קלושה משני הצדדים לשמור על קשר.
כבי נפלה על המיטה כמו בובת סמרטוטים, לא ידעה אם לצחוק או לבכות. מהחלון הוא הציץ עליה, זורח בשקט מבעד לכוכבים נוצצים. הוא היה חמקמק וערפילי. הוא חייך אליה!
הנה אתה, אלול אבוד שלי. אלול מתוק, אלול עוטף כמו שהמורה ווייס קוראת לך.
לשווא חשבתי שאיבדתי אותך מזה שלש פעמים. לשווא התעניתי, לשווא ברחתי באין רודף.
לשווא?
היא הייתה כבי אחרת, כשהגיעה לבית הכנסת בבוקרו של יום כיפור. הלב שלה שקל עשרים טון פחות מתמיד. הרגליים היו קלות והשמיים קרובים מתמיד. עיניה כבר לא היו יבשות, מול מילות התפילה. אלול חיבק אותה באלפי חיוכים של סליחה.
אולי, בזכות האלול הזה האוהב, והשמיים שלוחשים לה "סלחתי", היא תלמד סוף סוף, לסלוח גם לעצמה.