"אבל אימא!" חוזר לוזר על צמד המילים האהובות עליו בזמן האחרון. וידעתי שעכשיו יגיע ה"למה".
"למה האוטובוס נוסע הפוך?" נפלטת השאלה התורנית מפיו.
חיוך גדול נמרח על פני כל יושבי האוטובוס. שיהיה בריא לוזר הזה. הוא – יושב על ספסל הפוך ובטוח שכל האוטובוס התהפך.
אמא אינה מחייכת. פניה נותרות רציניות ומרוכזות והיא עונה לו תשובה מפורטת.
לוזר "מכנכן" עם הראש, ואני נזכר שאמא אמרה שהמילה הנכונה היא בכלל "מהנהן", אבל לא חשוב – אמרתי את המילה הזו רק בלב… לא הצחקתי איש וזה העיקר.
לוזר מבין את ההסבר ו…
"אבל אימא!" אני תוהה מה יהיה ה"למה" הבא…
"למה העצים נוסעים כל כך מהר והאוטובוס עומד במקום? למה הירח כל הזמן נוסע אחרינו?"
סבתא אחת שיושבת מאחורינו צובטת על לחיו: "ילד חכם!" היא אומרת לאמא, ואני לא מבין מה חכמה היא ראתה בו בלוזר הילדון, שעל כל פיסת פלסטיק מוצא אלף ואחת שאלות?
אמא מסבירה לו על מושג ששמו "תעתועי ראיה" – מושג מעניין שאף פעם לא שמעתי. וגם אני נהנה לי בשקט מן ההסברים.
בלי משים אני "מכנכן" בראשי יחד עם לוזר.
גם הסבתא מאחורה מכנכנת – כלומר מהנהנת, נהנית מלוזר כאילו היה הנכד שלה.
הנסיעה ירושלימה מתארכת הפעם עקב שיפוצים בכביש, הפגנות, מחאות. לא יודע מה מאלו וגם לא אכפת לי שהנסיעה תתארך עוד, כל עוד לוזר ושאלותיו הבלתי נגמרות ותשובותיה של אמא, משכיחים ממני היכן אני נמצא. אני מאד מופתע שהדברים מעניינים אפילו אותי, ילד בכור ובוגר שכמוני. (ואל תזלזלו, אני כבר בן שש!)
"אבל אמא!" האוטובוס עולה על גשר קטן ולוזר "מודד" אותו בעיניו הגדולות. "אבל אימא, הגשר לא יכול ליפול? איך יש לו כוח להחזיק אוטובוס כזה מין… שמן? יש לו אקורדיון כבד ובתוכו אפילו אותנו?" הקטנצ'יק הזה בטוח שהוא הילד הכבד ביותר בעולם.
ואמא מקשיבה, ומסבירה בנחת על מוטות פלדה ארוכים מאד שנמתחו מתחת לביטון של הגשר ועל כל מיני טכניקות בניה שלא תמיד ילד בגילו יכול להבינם.
הנה הגענו אל הרמזור ואל הצומת שמספרת לנו כי ירושלים מתקרבת אלינו בעוד מספר דקות – כלומר, אנחנו מתקרבים אליה.
"אבל אימא! איך יודע האיש הירוק שבתוך הרמזור מתי להדלק? ואיך הוא נעלם בדיוק כשהאיש האדום מגיע?"
"אבל אימא, מי מדליק את פנסי הרחוב? איך הם עושים את זה פתאום, כולם בבת אחת כמו במקהלה? מה, גם פנסים יודעים לדבר?".
השאלות של לוזר נופלות כמו גשם, כמו ברד, כמו מבול. אמא נראית לי עייפה מעט, נראה שהיא מחפשת איזו מטרייה שתשמור עליה שלא תרטב מה"גשם". נראה לי שהיא רוצה אפילו לנוח.
"את כמו הלל הזקן" אני אומר לה פתאום. נזכר בסיפור שספר לנו ה'רבה' היום, על האיש הרע שהגיע להפריע להלל עם כל מיני שאלות מוזרות ומעצבנות, ועוד בערב שבת! הוא היה כזה מין נודניק.
"גם לוזר הוא נודניק, בדיוק כמו האיש הרע שבספור. ואת – סבלנית כמו הלל הזקן. ענית לו על שמונים שאלות – ספרתי!".
לוזר עושה פרצוף עצוב ו"עלוב".
"לא נכון! אני לא איש רע ואני לא נודניק! אמא לא זקנה ואני לא נודניק! אני לא איש רע ואמא לא זקנה!" הפרצוף העלוב נרטב בדמעות, עכשיו צריכה אמא שתי מטריות…
ואני בכלל לא התכוונתי, רציתי רק לעזור לה לנוח!
האוטובוס מגיע ובחוץ כבר חשוך. אולם הבר מצווה רחוק מן התחנה, ויש לנו טיול נחמד עם אמא!
אמא מנסה להרגיע את לוזר ומבטיחה לו באלף הבטחות שהוא לא ילד רע, והיא, בינתיים, בכלל לא זקנה ולא לכך התכוונתי.
"אבל אמא—" הפעם זה אני, רוצה בכל זאת להבין, מנין הסבלנות של אמא.
אמא שותקת וגם לוזר, לשם שינוי – שותק. אולי חושב על כל הדברים החדשים אותם למד במהלך הנסיעה? היא צודקת הסבתא שבאוטובוס. הוא מתוק לוזר וגם חכם.
"אתה יודע יענקי?" היא מדברת והפעם אלי. "היום, לפני שיצאתי אתכם מהבית הייתי גם אני נודניקית".
אמא? נודניקית???
קשה לנו להבין את דבריה המוזרים. ודאי היא מתכוונת, כמו תמיד, לספר לנו איזה משל. איזה ספור שלא היה ולא נברא.
"עמדתי ליד הקיר והתפללתי מנחה, זוכרים?" מספרת אמא. ודאי שזוכרים, ומה הקשר בין תפילת מנחה לנדנוד?
"ויש בתפילה מקום שאפשר לבקש מהאייבישטער דברים בשפה שלנו, אז אמרתי לו, בדיוק כמו לוזר, 'אבל אבא!'
עוד פעם הזכרתי לו את דוד בערל שלא מרגיש טוב. כל יום אני מזכירה אותו, כל יום אני מבקשת: "אבל אבא! תעשה שדוד בערל יבריא!" אני לא מתייאשת לבקש ולשאול, גם כשקורים דברים שאני לא מבינה, כי יש דברים שאפילו אמהות גדולות עדיין לא מבינות. רק האייבישטער בעצמו מבין ויודע.
ואני יכולה רק להמשיך ולנדנד: "אבל אבא!"
"בדיוק כמו שלוזר שואל!" אני מתלהב.
"ואבא בשמיים חושב שאני נודניקית?" שואלת אמא.
אני מקמט את המצח שלי, כמו תמיד כשהמחשבות שלי מתעמקות במשהו. נראה לי שלא, לא נראה לי שאבא בשמים חושב שאמא מנדנדת.
"הוא לא חושב כך, הוא אוהב שאני מבקשת ושואלת. אתה יודע יענקי? השאלות של לוזר מראות שהוא ילד חי, גדל. ילד שאכפת לו והוא רואה ברוך השם את העולם שסביבו. גם אתה כשהיית בגילו שאלת מליון שאלות…"
"באמת?!"
"באמת באמת. לא מליון, אלא מליארד שאלות שאלת בכל יום. היית ילד סקרן מאד וחמוד מאד! וגם לי יש מיליארד בקשות מאבא שבשמיים. והוא לא כועס עלי על כך".
"כמו שאת לא כועסת על לוזר ולא כעסת עלי. אבל אמא! למה?"
"למה מה?" מחייכת אמא וצובטת לי בלחי, אפילו שגדלתי מזמן.
"למה את לא כועסת?" אמא מביטה בי ובלוזר, מחייכת חיוך רחב רחב ואומרת: "כי אני אוהבת.
וגם אבא בשמיים אוהב אותי, ואתכם ואת כולנו בדיוק כך".